יום ראשון כ׳ באייר התשפ״א
חוזר מוקדם מהעבודה כדי להתארגן לנסיעת ניחום אבלים אצל קרוב משפחה מהרוגי מירון. 50 מטר אחרי צומת תפוח אני שומע יריות מאחור. אני עוצר את הרכב כדי להיות בטוח, מפרסס וחוזר לצומת – שם צעקות והמולה. המחשבה הראשונית היא שמחבל כלשהו הוציא סכין והחיילים ירו בו. אירוע נדיר אבל כזה שקורה. כשאני מגיע לצומת נשמעות צעקות היסטריות: ״חובש״, ״חובש״. לוחמי מג״ב מטפלים בפצועים וזה מראה שלא אשכח לעולם. באמת לא מאחל לאף אחד לראות מישהו שקיבל כדור בראש.
מפה מתחיל מסע מרגש שלא תיארנו את ממדיו – אביתר.
מודה על האמת את סיפור אביתר אני מכיר לא מעט שנים. החל מרצח אביתר בורובסקי הי״ד עלו למקום מספר פעמים תושבים מהאזור. בכל הפעמים נבנו מספר מצומצם של מבנים, בכל הפעמים המקום פונה בתוך ימים ספורים כשערביי ביתא באים לחגוג על ההריסות. וגם הפעם, כתגובה לפיגוע הרצחני, לא הייתה סיבה מיוחדת לחשוב שזה ייגמר אחרת. אממה, רעיון טוב יותר למשהו שאפשר לעשות בתגובה לפיגוע לא היה. לשתוק אסור, וכך מצאתי את עצמי מגיע למוחרת לאביתר יחד עם יוסי דגן. במקום שני צריפים מעץ, מספר אוהלים, ציליה, גזיבו מאולתר ואנשי ׳גרעין אביתר׳ שמקבלים אותנו בחמימות. את הגרעין הקימה תנועת ׳נחלה׳ יחד עם משפחות שונות מהשומרון, והן נהגו לקיים במקום תפילות ואירועים שונים במהלך השנים. לפחות לפי ההתרשמות שלי, לכל הנוכחים ברור שהמקום יפונה בתוך ימים, אבל זוהי קריאת כיוון חשובה בימים של רצח יהודים ורפיסות שלטונית. (ברקע שיח על ביטול מצעד הדגלים ביום ירושלים).
מחוץ ללשכתה של איילת שקד - דניאלה מנסחת את נקודות ההסכם
צופיה טנא בורובסקי אלמנתו של אביתר מגיעה לגור באביתר
יום הפינוי. כל תושבי הישוב מתאספים להשאיר דגל ומגן דוד ענקיים
אביו של יהודה גואטה הי"ד קובע מזוזה בבית הכנסת של אביתר
יום שני כ״א באייר
יושבים בגזיבו, האווירה קלה ונינוחה. איתנו אישי חזני, משפחות הגרעין וצבי אלימלך שרבף – מי שעומד בראש תנועת נחלה. הם מבקשים עזרה בגנרטור ומעט ציוד. יוסי שואל בקהל מי מוכן לתרום וליאור זברג, איש נדל״ן מיצהר, תורם 10,000 ₪. יוסי אומר שיפנה לאנשים טובים כדי להכפיל את התרומה. למועצה אסור לתמוך בפעילות כזו, אבל ליוסי יש חברים צדיקים עם כסף ששמחו לתרום לבקשתו. את ליאור אני תופס אחרי כמה שעות לבד: ״השתגעת״? אני שואל. ״אין לך מה לעשות עם הכסף חוץ מלזרוק על מקום שייהרס בתוך ימים?״. ליאור הוא חבר טוב ואיש נדל״ן עם חושים לא רעים, והוא חושב שהפעם יש סיכוי, ואם ליאור משתגע יאללה נרתמים. ליאור הוא לא המשוגע היחיד. חוץ ממשפחות הגרעין צונחת באותו הבוקר לאביתר אישה שאף אחד לא הכיר. היא הגיעה עם רכב מלא במזרנים, כלי אוכל ואוהל. לשואלים הציגה את עצמה כשרח ליסון מרחלים, ואמרה שהיא שמעה ברשת שהקימו ישוב חדש ובאה לגור בו. את בעלה היא עדכנה בטלפון שאין מה לחזור לבית ברחלים, ושיבוא אחרי העבודה ישירות לאביתר. ואם כבר משתגעים – במהלך היום הכסף שנתרם נוצל למקסימום הפקה במקום הזה – לא עוד צריפים מעץ שייהרסו מהר, אלא עוד באותו היום נקנה גנרטור, הוזמנה משאית של בלוקים למקום, ואישי חזני יצר קשר עם אביחי בוארון, יו״ר עמיחי, וביקש רשות לקחת קרוואנים הרוסים ששימשו למגורים בעמונה לאביתר. בוארון אישר תוך כדי חצי צחוק שאת השכירות למגורים ישלמו לוועד עמיחי. למחרת כבר עמד שלד של מבנה בלוקים ושני קרוואנים. זה כבר מתחיל להדליק. בכל זאת במאחזים מהסוג הזה עד היום לא היו קרוואנים.
יום שלישי כ״ב באייר
אני מתקשר ליוסי דגן ומבקש שיעזור לי להשיג תרומות של עוד 10,000 ₪ עבור קרוואנים נוספים. יוסי שוב מצא תורם, ובשלב הזה אני מתחיל לקלוט שיש סיכוי למשהו לא רגיל. אני מבטל את הלו״ז ומכנס פגישת עבודה בשלד הבלוקים עם כל הפעילים שנרתמו. יחד, מגדירים יעד להביא כמה שיותר אנשים בכל רגע נתון כדי לגרום למערכת לשקול פינוי בעדיפות נמוכה, וכן ולבנות תוך כדי כמה שיותר. מגיעה שמועה שאם מקיפים את הקרוואנים בבלוקים, המנהל האזרחי לא יכול להרוס בנוהל פלישה טרייה וצריך צו הריסה – מה שיקנה לנו לפחות עוד כמה ימים. מחליטים שרוצים להישאר במינימום עד יום ירושלים. חילקנו תחומי עבודה ויצאנו לדרך. אנשים אריות. מהרגע שהסתיימה הפגישה כל אחד עף על המשימות שלו בלי לנשום. כולם האמינו פתאום שקורה משהו אחר. עד הערב צוות הישיבות בניצוחו של יהודה שיינברג כבר מילא את בית המדרש בלומדים, ובערב התקיימו בו ריקודים סוערים מלאים אבק ושמחה. אנחנו שוברים את הראש איך לשלם על עוד קרוואנים ועל ציוד בנייה, ומבינים שחייבים לנצל את המומנט עוד לפני שמישהו קולט מה קרה. תנועת נחלה לוקחת התחייבות של 30,000 ₪ נוספים על חשבונם ומכפילים את סכום ההשקעה הראשונית, אבל זה לא מספיק כדי לתת בומבה רצינית. זה עדיין קטן מידי.
אני מקבל את אחת ההחלטות ההזויות ובדיעבד המשמחות בחיי, ואומר לאחיעד ליבמן, אחראי הכספים, שהוא יכול להזמין ציוד וחומרי בנייה עד 300,000 ₪. תגיד לספקים שצבי סוכות לוקח התחייבות אישית על התשלום. אני רחוק מלהיות עשיר ובמבט לאחור זו באמת החלטה הזויה. באותו הרגע הסיכוי של אביתר להיהרס היה קרוב ל-90%, אבל איזושהי תחושה עמוקה שיש פה סיכוי למהלך רציני גורמת ללכת על זה. מקסימום נאסוף כסף, ואם לא תהיה ברירה ניכנס לחובות של שנים על המשכנתה. אחיעד בחור רציני ויעיל. הוא מסודר להחריד ולא מבזבז שנייה. יחד עם אברהם גרינשפן שלקח אחריות על הלוגיסטיקה, הם מזמינים כמויות מטורפות של חומרי בנייה מכל הסוגים. הם מביאים מנופים שמובילים לא פחות מעוד שישה קרוואנים, באגרים ושופלים שעובדים כל הלילה, ובמקביל יוסף בן שטרית, יהושע גילביץ׳ ושחר דמסקי מצליחים לקבלן פועלים כדי לבנות את הכול. בלי לישון בכלל. באמת שאין לי מושג מתי הם ישנו. ואיכשהו עוד בית בלוקים נבנה מהר. אלישיב אביונה – שיפוצניק במקצועו ונשמה טהורה באופן כללי, לקח חופש מהעבודה ועבד כדי להשמיש את הבתים למגורים. במשך כל הזמן הזה ישנו בממוצע שתיים-שלוש שעות בלילה בתוך הרכב. נוער אביתר שמנה את דוד עקיבא, עקיבא סיימון, אודיה רגב, הודיה בוצ׳קו ויסלחו לי מי ששכחתי, דואגים להפיץ בכמה שיותר מוסדות שכדאי לבוא.
הופ. שמחה ראשונה באביתר. לילה שלישי במקום, ושמשון ותחיה חיים, מראשוני גרעין אביתר, חוגגים לבנם עזרא בר מצווה בישוב החדש. ציליה גדולה קמה והחגיגה מושלמת. יש לי עוד חבר שאוהב לחשוב בגדול. יוסף פריסמן קוראים לו. יוסף הגיע לאביתר, והזמין על חשבונו עמודי תאורה, גן שעשועים וטרקטור שיסדר כיכר במקום.
צופיה טנא בורובסקי אלמנתו של אביתר מגיעה לגור באביתר
לשכה אמיתית. מימין: צבי אלימלך שרבף, יוסי דגן, חבר הכנסת ארבל וצבי סוכות
בית משפחת סוכות
גרים בתוך ענן צמיגים מחניק שהציתו ערביי ביתא
הרעש לא נותן לילדות לישון
אביו של יהודה גואטה הי"ד קובע מזוזה בבית הכנסת של אביתר
מגדל מים חדש. בלבן ליד המשאית: יוסף פריסמן
צוות הבאת אנשים: עקיבא סיימון, יהודה בן דוד, יוסף הרשקוביץ ודוד עקיבא
יום רביעי כ״ג באייר
שלושה ימים סך הכול אחרי הקמת אביתר וכבר יש שמונה קרוואנים, גן שעשועים, בית כנסת מבלוקים, ומין מבנה ענק מבלוקים שאכלס שלוש משפחות. יש גם כיכר, עמודי חשמל ואפילו צפרדע לזבל. זה משוגע לגמרי. לפריסמן נמאס שאין מים זורמים במקום, אנחנו מאתרים מיכל מים שכבר לא בשימוש בישוב עינב, ופריסמן דואג לשנע אותו ולהקים אותו באביתר, כשכבר באותו הערב הוא מזמין משאית מים למלא את המיכל. עבור משפחות הגרעין שגרו בתת תנאים בימים האלו, זו הייתה הצלה של ממש. קשה לתאר את ההתרגשות כשאשכרה מים זרמו בצינורות שפרסו אישי חזני וחבורתו. זברג מיודענו הוא לא לגמרי משוגע, והוא מבין מהר מאוד שכדאי גם להיערך משפטית. הוא יוצר קשר עם מומחים מהשורה הראשונה בדיני המקרקעין ביו״ש, ומשלם בעצמו עשרות אלפי שקלים עבור חוות דעת שמצליחה לגרום לדיונים במנהל האזרחי, והם מקנים לנו עוד כמה ימים קריטיים. גם יוסי דגן מצליח להשיג תרומה עבור המאמץ המשפטי, ופקחי המנהל שהגיעו בבוקר חמישי והתקבלו בחיוכים לא הבינו מה נפל עליהם פתאום.
יום חמישי כ״ג באייר
צבי אלימלך שרבף ואישי חזני עמלו בינתיים על שיחות עם כל פוליטיקאי אפשרי בנושא, וכך ביום חמישי זכינו לביקור ממלכתי ראשון של חבר הכנסת הטרי שמחה רוטמן. חבר הכנסת שהוא גם משפטן לא רע, תרם עצות משפטיות, ישב לפגישה בבית שפריסמן טרח לרהט כאילו גרים בו כבר שנים עם כל האבזור הנדרש, והתמונות עפו ברשת. באותו היום אנחנו כבר אופטימיים יותר, מכנסים ישיבה ובראש הדף אני מסמן לעצמנו יעד של להישאר חודש באביתר. רבים חושבים שאביתר היה משהו מתוכנן ומחושב, אבל האמת היא שמדובר בסייעתא דשמיא אדירה ובאמונה שהתעוררה פתאום. הצוות שאחראי על קביעת הלו״ז כבר עמל על אירוע יום ירושלים באביתר. אנחנו שעסוקים בשאר הדברים לא כל כך נתנו את דעתנו על ההפנינג שפורסם בווצאפי גב ההר ועל מה שעולל לנו צוות הלו״ז. כנראה שהעסק נגע בעוד כמה אנשים, והחל מהשעה היעודה עשרות רכבים החלו לזרום לתוך אביתר, כדי לחזות בפלא של ישוב שקם בגאון בלב השומרון. הכביש נפקק לגמרי, עזבנו כולנו כל עיסוק אפשרי, וירדנו לשמש כשוטרי תנועה בכביש הראשי עבור מאות החוגגים. עם סיום ההפנינג חוזרים לבנייה. יציקות הבטון כבר מוכנות, מאות מתנדבים עובדים במשך הלילה על בניית עוד חמישה בתי בלוקים, בזמן שהשופלים מכשירים עוד ועוד שטחים לבנייה. לכבוד שבת אצה השמועה שתורם ענק מתכנן להגיע להיות איתנו. הזמנו במהירות את ראובן טייב, איש המזגנים, והוא התקין בשני מבנים מזגנים איכותיים שתרמו לאווירה (תרתי משמע) של כל מי שהגיע בהמשך לאביתר. באותו היום, בתיווכו של יוסי דגן, תורם לנו איש צדיק גם גנרטור איכותי שהספיק בימים הטובים של אביתר גם ל-50 משפחות בו זמנית. חשמל אמיתי וחזק זה משדרג ברמות, זה כבר באמת ישוב אמיתי. רמי הופמן, חשמלאי מהאזור, מביא את עובדיו. יהודה מאיר ודוד שלום, שניהם חתנים של ברוך מרזל וחשמלאים מוסמכים, מתקינים עד כניסת השבת חשמל איכותי לישוב.
באותו יום שישי גם עלו הערבים לראשונה להתפרע סמוך לאביתר. מסתבר שבכפר ביתא השכן לא ראו בעין אוהדת מגדל מים וכמה שלדי בלוקים וקרוואנים ב׳ג׳בל סביח׳, כמו שהם קראו לאביתר. החל מיום שישי הזה וכמעט שנה קדימה, בכל יום עלו ערביי ביתא להתפרע סמוך לאביתר. תשעה ערבים נהרגו כשניסו לרצוח יהודים, אלפים נפצעו, ואת הנזקים הגופניים מעשרות אלפי הצמיגים ששרפו שם מי יודע לאמוד. בינתיים נפטר מפצעיו בבית החולים יהודה גואטה הי״ד, מפצועי הפיגוע בצומת תפוח, ואנחנו מחליטים לקרוא לבית המדרש באביתר על שמו. במקביל אנו מבינים גם כי במערכת הביטחון נחושים להרוס את אביתר בכל מחיר, מייד עם סיום השבעה. מה שנותן מרווח נשימה אלו אירועי יום ירושלים. באביתר הם מדליקים לנו את הלב, אבל בירושלים האירועים מדליקים את חמאס ולמרות כניעת הממשלה בריקודגלים, הם מתסיסים את השטח וגל פרעות אדיר שוטף את הערים המעורבות. וכל זה במקביל לירי טילים מרצועת עזה. רוב המתנדבים שהיו לנו באביתר נסעו לשמור בערים המעורבות. ככה זה אידיאליסטים. אנו מארגנים עצרת ענק לרגל סיום השבעה באביתר, ומגיעים אנשי ציבור ומפגן כוח של כאלף אנשים. במסגרת הפרעות אביה של אחת ממשפחות אביתר ואביו של יוסף בן שטרית, אחראי הבנייה שלנו, נפצע בפיגוע. בתעלולים משפטיים אנחנו מצליחים לקנות ימים אבל ההרס נשמע קרוב מתמיד. אנו יוצאים למבצע גיוס המונים בניצוח תנועת נחלה שנרתמה בכל כוחה לעניין. ומילה על תנועת נחלה: מעבר לזה שהם יזמו את גרעין אביתר וקוראים במשך שנים להקמת ישובים חדשים, הם פשוט אוסף של אנשים שאוהבים לחשוב ולדון. היכולת לדון במשך לילות שלמים על פסיקים ועל דפי מסרים היא מתישה בהחלט. אבל הם עושים את זה בחיוך, והתוצאה הייתה דיוק כמעט מוחלט של המסרים ושל האווירה שיצאו כל הזמן מאביתר. קשוח אבל תורם לא מעט. סיום הקמפיין הפתיע את כולנו – למעלה ממיליון ₪ של תרומות נאספו בתוך יומיים. העם איתנו. נקודה.
גולן והילה טלר בונים בבלוקים
קרוואן ראשון מונח בישוב
הפנינג יום ירושלים באביתר
צוות הבניה והלוגיסטיקה. מימין לשמאל: אחיעד ליבמן, יוסף בן שטרית, יהושע גילביץ'. עם הגב - אברהם גרינשפאן
עם סיום הקמפיין התיישבנו הנהלת אביתר, לטכס עצה יחד עם חבר הכנסת בן גביר, יועצנו המשפטי קובי אלירז, מי שהיה עוזר שר הביטחון להתיישבות, וראש מועצת שומרון יוסי דגן.
כולם אנשים חכמים ונבונים שמצביעים על מרב הסיכויים שהמקום יפונה במהירות. במערכת הביטחון נחושים להרוס ובהקדם. הבלגאן של ערביי ביתא לא מתאים להם בכלל והרעיון שאביתר תשוכפל, כנראה הלחיץ מאוד גורמים מדיניים בכירים. יוסי מתנדב להעביר את הלשכה שלו לאביתר באופן קבוע, מה שעתיד לקומם עליו לא מעט גורמים בכירים במערכת הביטחון. ובשביל הלשכה והמתנדבים צריך אינטרנט. אני יוצר קשר עם צדיק בשם ישראל אליצור שמספק אינטרנט לגבעות, נוסע אליו לעלי ועד כניסת שבת מטפסים על עמודים כדי להתקין טכנולוגיה מיוחדת שהביאה לאביתר אינטרנט במהירות 300 מגה בית. מיליון השקלים שגייסנו נבלעו בהוצאות הבנייה. אני מציע למכור מגרשים ובתים באביתר למי שמוכן לקנות, כדי להשיג עוד קצת כסף שבעזרתו נוכל לבנות עוד עשרה בתים במהירות. ההצעה מתקבלת חלקית, כדי להשאיר מקום לאנשים שכבר גרים באביתר. אחיעד ליבמן, שמונה למזכיר הישוב, וליאור זברג מוכרים את המגרשים יחד עם חוזה מיוחד שמבהיר כי המגרשים לא שלנו ואין לנו זכות למכור שם כלום, ושכל הכסף הוא בעצם תרומה להמשך הבנייה, ושהשימוש בקרקע הוא על דעת הנהלת אביתר, שאין לה שום מעמד חוקי בקרקע. זה עבד. כמעט כל המגרשים והבתים נמכרו. לנו היה כסף להמשך בנייה קריטית, וזה היה מרגש כי אנשים האמינו במקום ברמה גבוהה ממש. קבוצות רבות מגיעות כל הזמן, החברה של תנועת נחלה מעבירים להם שיחות ומסבירים על החשיבות במקום ובישוב הארץ באופן כללי – זה יוצר אימפקט מטורף. בינתיים עברנו – משפחתי הפרטית, לבית שבנינו באביתר. זה לעבוד בלי הפסקה כדי שיהיה חשמל, מים וקירות. לישון בבית עם חלונות מתפרקים מעץ, ורעש מתמיד של ערביי ביתא שהפעילו זמבורות מולנו לילות שלמים רצוף. זה לקלח את הילדות בגיגית, לזכור שבברז מותר לפתוח רק את המים הקרים (בחמים הייתה חתיכת נזילה וממילא דוד לא היה), זה לטאטא כל יום כמויות של אבק, זה להיות עם דלת שלא נסגרת במצב ביטחוני של איומי רצח מתמידים מצד תושבי ביתא שזיהו אותי באופן אישי כאחראי לאביתר, אבל זה המון המון שמחה וידיעה שאנחנו שותפים קטנים במשהו ענק.
תפילת שחרית ראשונה באביתר. עם הטלית: דוד עקיבא
מחוץ ללשכתה של איילת שקד - דניאלה מנסחת את נקודות ההסכם
פגישה ראשונה באביתר. מימין לשמאל: צבי אלימלך שרבף, יוסי דגן, אישי חזני ועקיבא סיימון
יום הפינוי. כל תושבי הישוב מתאספים להשאיר דגל ומגן דוד ענקיים
עם סיום הקמפיין התיישבנו הנהלת אביתר, לטכס עצה יחד עם חבר הכנסת בן גביר, יועצנו המשפטי קובי אלירז, מי שהיה עוזר שר הביטחון להתיישבות, וראש מועצת שומרון יוסי דגן.
כולם אנשים חכמים ונבונים שמצביעים על מרב הסיכויים שהמקום יפונה במהירות. במערכת הביטחון נחושים להרוס ובהקדם. הבלגאן של ערביי ביתא לא מתאים להם בכלל והרעיון שאביתר תשוכפל, כנראה הלחיץ מאוד גורמים מדיניים בכירים. יוסי מתנדב להעביר את הלשכה שלו לאביתר באופן קבוע, מה שעתיד לקומם עליו לא מעט גורמים בכירים במערכת הביטחון. ובשביל הלשכה והמתנדבים צריך אינטרנט. אני יוצר קשר עם צדיק בשם ישראל אליצור שמספק אינטרנט לגבעות, נוסע אליו לעלי ועד כניסת שבת מטפסים על עמודים כדי להתקין טכנולוגיה מיוחדת שהביאה לאביתר אינטרנט במהירות 300 מגה בית. מיליון השקלים שגייסנו נבלעו בהוצאות הבנייה. אני מציע למכור מגרשים ובתים באביתר למי שמוכן לקנות, כדי להשיג עוד קצת כסף שבעזרתו נוכל לבנות עוד עשרה בתים במהירות. ההצעה מתקבלת חלקית, כדי להשאיר מקום לאנשים שכבר גרים באביתר. אחיעד ליבמן, שמונה למזכיר הישוב, וליאור זברג מוכרים את המגרשים יחד עם חוזה מיוחד שמבהיר כי המגרשים לא שלנו ואין לנו זכות למכור שם כלום, ושכל הכסף הוא בעצם תרומה להמשך הבנייה, ושהשימוש בקרקע הוא על דעת הנהלת אביתר, שאין לה שום מעמד חוקי בקרקע. זה עבד. כמעט כל המגרשים והבתים נמכרו. לנו היה כסף להמשך בנייה קריטית, וזה היה מרגש כי אנשים האמינו במקום ברמה גבוהה ממש. קבוצות רבות מגיעות כל הזמן, החברה של תנועת נחלה מעבירים להם שיחות ומסבירים על החשיבות במקום ובישוב הארץ באופן כללי – זה יוצר אימפקט מטורף. בינתיים עברנו – משפחתי הפרטית, לבית שבנינו באביתר. זה לעבוד בלי הפסקה כדי שיהיה חשמל, מים וקירות. לישון בבית עם חלונות מתפרקים מעץ, ורעש מתמיד של ערביי ביתא שהפעילו זמבורות מולנו לילות שלמים רצוף. זה לקלח את הילדות בגיגית, לזכור שבברז מותר לפתוח רק את המים הקרים (בחמים הייתה חתיכת נזילה וממילא דוד לא היה), זה לטאטא כל יום כמויות של אבק, זה להיות עם דלת שלא נסגרת במצב ביטחוני של איומי רצח מתמידים מצד תושבי ביתא שזיהו אותי באופן אישי כאחראי לאביתר, אבל זה המון המון שמחה וידיעה שאנחנו שותפים קטנים במשהו ענק.
הופכים לישוב
דניאלה וייס מחליטה שהיא רוצה אספלט על כל אביתר. זה סכום עתק והיא מבטיחה לגייס אותו. זה קורה ומהר בניצוחם של חברת ׳עייש עבודות עפר׳ שעזרו לנו גם לפתוח את רוב המגרשים בישוב. יש גם שמות רחובות מהודרים וזהו יום חגיגי במיוחד. ישוב עם מערכת חשמל, תאורה, אספלט ועשרות משפחות הוא כבר ישוב אמיתי. כל מי שמגיע לא חולם שרק לפני שבועיים וחצי לא היה פה כלום. אנשי הציבור שבאים כועסים בהחלט על הכוונה להרוס ישוב יפה כל כך. ישוב עם 50 משפחות כולל גם את כל הבעיות הרגילות של ישוב ועוד בתנאים מוגזמים: תלונות של שכנים, רעש, ובלי סוף שאלות מעסיקות את צבי אלימלך שרבף הצדיק שעמד על הקשר עם התושבים כל הזמן. הייתי תופס את צבי ב-17:00 אחרי הצהריים כשהוא טועם לראשונה משהו מהבוקר, ורק בקושי מצליח להתייחס גם לילדים שלו.
יוסי דגן פותח את הלשכה שלו באביתר. לשכה על אמת. מזגן, מחשב, כיסא ראש מועצה, שולחן ישיבות מסודר, מקום לרל״שית שלו, ויוסי אשכרה מנהל משם את כל ענייני המועצה וקובע פגישות במקום. הפרופיל הציבורי של אביתר עולה בזכותו מהר לכותרות. בנוסף לפעילות הפוליטית המאומצת של נחלה בשבועיים הראשונים, הממשלה החדשה בדיוק קמה וחברי הכנסת מהאופוזיציה ממהרים להגיע ללשכה של יוסי ולתמוך. כדובר הישוב, אני עולה לראיונות ומסביר שוב ושוב כי המצב שבו 30 שנה יש איסור ליהודים לבנות ישובים במולדת היהודית הוא בלתי נתפס. במקביל יוצא צו אלוף שמורה על הריסת כל אזור אביתר. מאז חתימת צו האלוף ועד ליום הפינוי עמדו ניידות משטרה בכניסה לישוב ובדקו בכל רכב אם בטעות יש בו מסמר או מברגה. הבנייה נעצרה כמעט לחלוטין. למרות זאת, בכל זמן השהות באביתר לא נרשמו בכלל עימותים עם כוחות הביטחון או עם ערביי ביתא. אנחנו באנו לבנות ולהניף את הדגל. לא לשום דבר אחר.
רף ההתעניינות התקשורתית עולה עוד יותר. בני גנץ נחוש להרוס את הישוב מתוך רצון להראות משילות. לדברי גנץ הוא דווקא מכיר בערך של הישוב במקום, אבל הוא לא ייתן לאנשים פרטיים לקבוע בשביל המדינה איפה יקום ישוב. ואז עולה רעיון לפשרה – המשפחות יעזבו את אביתר מרצונן אבל תישאר במקום ישיבה, וכך גם יישאר הישוב וגם המשילות שכל כך חשובה לגנץ תישמר. גנץ לא מוכן לשמוע על שום דבר, ממש שום דבר שמשאיר נוכחות יהודית על ההר. איילת שקד מנסה לעזור. היועצים המשפטיים שלנו קובי אלירז, ערן בן ארי וחגי ויניצקי הם המומחים הגדולים בתחום, והם מנסים מתחת לאדמה לייצר פתרונות פשרה חוקיים. אבל אין עם מי לדבר.
מציעים הסכם
פגישה של יוסי דגן יחד עם הרב לבנון אצל בני גנץ בעיצומו של צום י״ז בתמוז מצליחה לשנות. גנץ מסכים שברגע שיתאפשר חוקית לחזור, תעלה ישיבה ובדרך יזורזו כל התהליכים החוקיים. בלשכת איילת שקד יחד עם הנהלת תנועת נחלה, אנחנו מנסחים את טיוטת ההסכם הראשונה. לאיילת חשוב מאוד שלא יהיה פינוי באביתר, בטח שלא בשבוע הראשון לכהונת הממשלה. אנחנו לא מסתירים את דעתנו על הממשלה, אבל באותם ימים איילת בהחלט התגייסה לעזור. לחברים מתנועת נחלה קשה מאוד לחתום על הסכם ולפיו יפונה הישוב מתושבים. במשך שנים לחמו אנשי התנועה בהסכמים שונים שערכה מועצת יש״ע על מאחזים, אבל פה הם מבינים שיש משהו אחר.
ההבנה מחלחלת שאם לא נסכים לחתום, הישוב ייהרס וערביי ביתא יחגגו בטירוף. הם מבקשים חצי שעה של דיונים בהנהלת התנועה, ובסוף חוזרים ללשכה של איילת שקד ומחליטים לתמוך בכפוף להחלטת תושבי אביתר. אידיאליסטים זה אידיאליסטים. באביתר גרו כ-50 משפחות אידיאליסטיות מאוד. לחלקם היה קשה מאוד מאוד עם ההסכם המתגבש. כינסנו אספת חברים בישוב שנמשכה עד אור הבוקר. על הפרק – עזיבה מרצון של הישוב עד ראש חודש אלול, אז תחזור ישיבה למקום. האווירה טעונה, צעקות והסברים, בכי ותחנונים. מהצד האחד משפחות שחיו בתת תנאים ולא מוכנות בשום אופן לעזוב מרצונן ישוב בארץ ישראל, הן רואות בזה צעד של נסיגה והפקרה אידיאולוגית. מהצד השני אנחנו שאומרים שבכללי המשחק הקיימים זה המקסימום שאפשר להגיע אליו, ושעדיף ישוב חדש בהכרה רשמית של ממשלת ישראל גם אם בלי תושבים זמנית, מאשר ישוב חרב. דניאלה אישה צדיקה ורגישה. היא שבתחילת הלילה תמכה בהסכם אצל איילת שקד, החליטה שהיא מתנגדת אחרי ששמעה את הטענות וראתה את הבכיות ואת המסירות למקום. אבל אנחנו ישוב דמוקרטי. אני מרגיש שאין מצב בעולם לוותר, אין מצב בעולם שערביי ביתא באים לרקוד פה על החורבות. אני עושה מרתון שיחות אישיות וארוכות במהלך הבוקר לתושבים, ובהצבעה הסופית רוב גדול של הישוב תומך בהסכם. אולי הייתה זו אי הבנה, אולי סתם ניצול ציני והקשחת תנאים, אבל בני גנץ הודיע שהוא ממש לא התחייב שתקום ישיבה בר״ח אלול, אלא שתקום מתי שיתאפשר במסגרת החוק. שזה אומר אחרי סקר הקרקע, הכרזה על אדמות מדינה וצו תכנון מיוחד. גנץ אומר שיזרז את זה ככל האפשר. לכולנו קשה מאוד. סף הלחץ בישוב מרקיע שחקים. נוסעים יחד לבית הרב דרוקמן לקבל הכרעה. מהצד האחד, בני גנץ מתחייב בקולו לרב דרוקמן וליוסי דגן שיקדם במהירות את התהליך, ומהצד השני אנחנו שחוששים שבלי תאריך קבוע לחזרה זה ימוסמס. הרב דרוקמן מנסה לשכנע שוב את בני גנץ, אך ללא הצלחה. מבחינתו או שנחתום על ההסכם שהוא מציע, או שבאותו הערב ייהרס ויפונה הישוב. בני גנץ שוב לא מוכן להתחייב על תאריך אבל מבקש לסמוך עליו שהדברים יתקדמו מהר. ההחלטה קשה מאוד, אבל הרב דרוקמן אומר ללכת על זה, וכל הנוכחים בחדר מסכימים. אך הכול בכפוף להסכמת תושבי הישוב, וכך אנו מכנסים עוד אספת חברים, ובה שוב טונים גבוהים. כעס אמיתי עליי מצד חלק מהמשפחות על התמיכה בהסכם. הם ראו אותי באופן אישי כמי שהוביל את התמיכה בהסכם בתוך אביתר. כעס שמלווה בצעקות רמות וכואבות. בני גנץ כבר נותן הוראה לצבא להתכונן לפינוי, ואנחנו יודעים שזה עניין של שעות. ראש הסגל של בנט, טל גן צבי, מתקשר כל הזמן לוודא מה מצביעים בישוב. הפעם דניאלה גם הייתה בעד ההסכם. יחד עם צבי אלימלך שרבף ומנהיגי תנועת נחלה, הם נאלצו לעמוד מול אנשים שהיו חלק בלתי נפרד מהתנועה שלהם והיו מתוסכלים מאוד. הזמן היה קצר מידי וההצבעה התקיימה יחסית במהירות (שלוש שעות של דיונים בלבד). שוב, רובם המוחלט של תושבי אביתר תמך בהסכם. יצאנו לדרך. זה כאב מאוד – לנטוש את הבתים, לארוז את החפצים, לעשות סיבוב אחרון עם אנשי הצבא לוודא שאף אחד לא נשאר. וכך רגע לפני שבת אביתר הייתה נקייה מאזרחים יהודיים. מאז עברה כמעט שנה, סקר הקרקע אומנם נעשה, צה״ל שומר על המקום, מנדלבליט אישר את החוקיות של המתווה ואת סקר הקרקע, אבל מאז, בניגוד גמור להתחייבויות המפורשות שלהם, לא נעשה דבר כדי לקדם את הסיכום שעליו הם חתמו. זה כואב ומכעיס ואם זה לא ישתנה במהירות נצא למאבק חריף.
בכל אופן במבט לאחור, ובכל נסיעה על ציר מגדלים-תפוח כשאני רואה את דגל ישראל הענק שמתנופף בישוב, אני מתמלא בשמחה. גם אם בממשלה יצאו שקרנים לגמרי, הרכבת כבר יצאה מהתחנה. למסמך שעליו חתום מזכיר הממשלה יש תוקף חוקי ומדיני בהתחייבות להקים ישוב באביתר. באביתר יקום ישוב יהודי חוקי גם אם זה ייקח קצת יותר זמן. ישוב יהודי חדש וחוקי ביו״ש אחרי 30 שנה שבהן לא קמו ישובים.
