בקול רב

מה עושה הרב כשכולם רבים?

״לשבת או לעמוד?״, זה היה נושא הוויכוח שקרע את הקהילה לשניים. חלק מהמתפללים טענו בתוקף שהמנהג הוא לעמוד בעת הקדיש ומחו בנחרצות כנגד היושבים. לעומתם, היו שהתעקשו שמימים ימימה הַנֹּהַג הוא לשבת וכל העומדים חורגים ממנהגה הנושן של הקהילה. רב הקהילה מצא את עצמו נבוך מבלי יכולת להכריע בין הניצים, ומדי תפילה התנהלו ויכוחים קולניים שלא הוסיפו כבוד למעמד ולנוכחים בו.
יום אחד הבריק במוחו של הרב רעיון: יחזקאל. יהודי קשיש שהיה ממייסדי הקהילה לפני יותר מ-70 שנה. בשנים האחרונות הוא כבר לא מגיע לבית הכנסת, אבל אם מוחו עדיין צלול, אולי יוכלו לברר אצלו מה היה מנהגם של מייסדי בית הכנסת הראשונים, ובכך להכריע אחת ולתמיד את הוויכוח – האם לעמוד בזמן הקדיש או לשבת.
הרב כינס אליו את מנהיגי שתי ה׳מפלגות׳ והזמין אותם להצטרף אליו לביקור אצל יחזקאל, כדי לגלות כיצד נהגו בקהילה בתחילת דרכה. האיש שכבר התקרב לגיל 100 קיבל את פניה של המשלחת בסבר פנים יפות ונראה היה שמוחו עוד צלול. ״רצינו לשאול אותך״, פתח הרב, ״כיצד היה מנהגם של מייסדי קהילתנו בעת אמירת הקדיש. התעורר אצלנו ויכוח בנושא והיו שטענו שנכון יותר לעמוד״. יחזקאל עצם את עיניו, מפליג בזיכרונו עשרות שנים לאחור. ״כן, כן״, אמר לפתע, ״אנשים היו יושבים״. פניהם של נציגי המפלגה האחת זרחו מנחת. ״מה פתאום יושבים?!״, הזדעקו מייד חברי המפלגה הנגדית, ״הרי בקדיש צריך לעמוד! זה לא מכובד לשבת״. יחזקאל שוב קימט את מצחו, וכעבור רגע נזכר ״בעצם, אנשים היו עומדים, כן, כן, עומדים״. ״אבל הרי אמרת שהיו יושבים!״, כעסו הראשונים, ״מה פתאום סתם להטריח אנשים לעמוד?!״
בתוך רגע התלקחה במקום מריבה והרב המסכן הביט בחוסר אונים כיצד שני הצדדים צועקים ומטיחים דברים זה כנגד זה ותקוותו שמכאן תבוא הישועה נגוזה. ״רגע, עכשיו נזכרתי״, נשמע לפתע קולו הצרוד של יחזקאל הקשיש שהיסה את המריבה, ״זה בדיוק מה שהיו עושים מייסדי בית כנסת הראשונים: רבים!״.
מי יקרא את הפרשה?
תחביב עתיק יומין של יהודים הוא להתווכח. בעוד שבארה״ב הגדולה 330 מיליון תושבים מסתפקים בשתי מפלגות, בישראל הקטנה על עשרת מיליון אזרחיה ניגשו לבחירות האחרונות לא פחות מ-40 רשימות. בית הכנסת היה מאז ומעולם מוקד לוויכוחים ולחילוקי דעות, כאשר שם מתווספת מוטיבציה מיוחדת שהרי הכול ׳לשם שמיים׳.
לא פעם מי שנמצא בתווך הוא הרב המסכן שממנו מצפים להיות זה שיכריע בין הניצים. לפעמים זה מצליח לו, ובניגוד לוויכוח הנ״ל על הקדיש הוא מצליח להשקיט את המריבה. כך, למשל, קרה לרב דניאל שהתמנה לתפקיד בקהילה בצפון ומייד בשבת הראשונה שלו ציפה לו מוקש. שתי משפחות היו צריכות לחגוג בר מצווה לבנם, וכל אחת מהן טענה בלהט שבנה הוא זה שזכאי לקרוא את כל הפרשה. המריבה הפכה לוויכוח מר וטעון שאיים לפלג את בית הכנסת. הרב דניאל הזמין לביתו את שתי המשפחות וניהל דיון קצר וענייני, ובו כל אחת מהן שטחה את טענותיה ואת רצונותיה. התברר שהנוסחה לפתרון הייתה פשוטה למדי. סוג של פשרה שבה אף צד לא קיבל את מלוא רצונו, אבל שניהם יצאו ממנה בסך הכול מרוצים (ואפילו חסכו בהוצאות הקידוש, כי התחלקו בו ביניהן). כולם מילאו פיהם שבח לרב החדש שהצליח להשקיט את המריבה ולהשכין שלום. כששאלתי אותו מה סוד הצלחתו ענה בפשטות: ״שום דבר. זו פשוט הייתה הפעם הראשונה שהם הקשיבו זה לזה ודיברו בצורה עניינית, ואז תוך רגע הם מצאו את הפתרון בעצמם״.
מקרה חירום
באמצע הסעודה
המצב מורכב יותר כאשר אנשים מהקהילה פונים לרב בבקשה שיכריע ביניהם בוויכוחים כספיים. גם אם הרב בקי ב׳חושן משפט׳ ויש לו ידע בדיני ממונות, עליו לשקול היטב האם נכון להיכנס לעובי הקורה ולהיות המכריע בוויכוח ביניהם. מדוע? כי אם כרגע יש שני אנשים מהקהילה שמכבדים אותו ורוצים לשמוע מה דעתו, יש סיכוי גבוה שאחרי פסק הדין לפחות אחד מהם יכעס עליו ויאמר ש״הרב הזה לא מבין שום דבר״. ייתכן שבמצב כזה עדיף להפנות אותם מלכתחילה אל רב אחר, שאינו מקומי, או אל אחד מבתי הדין לממונות כדי שיקבלו שם פסיקה בעניינם, והרב יישאר ׳ניטרלי׳ וימשיך להיות כתובת רוחנית טובה עבור שני הצדדים.
מקרה נוסף הוא שלום בית בין בני זוג. מצד אחד, אין מצווה גדולה מזו. לא אשכח איך לפני שנים בהיותי נער התארחתי בערב שבת חורפי בביתו של רב חשוב. באמצע הסעודה נשמעה נקישה חזקה בדלת. בפתח עמד גבר צעיר שלא הכרתי ופניו זעופות. הוא אמר משהו לרב, שמייד ניגש אל אשתו ולחש דבר מה באוזנה. הרב והרבנית ניגשו אל הארון, נטלו את מעיליהם ויצאו עם הגבר הצעיר מבלי לומר מילה. המשכנו בינתיים את הסעודה יחד עם שאר בני המשפחה, שנראה היה שהם כבר רגילים לדבר. הבנתי מהם שמדובר בסיפור של מריבה זוגית והזוג הצעיר נוהג לפנות לרב לעזרה. כעבור כחצי שעה שבו הרב והרבנית והצטרפו אל שולחן השבת. הייתי סקרן לדעת מה בדיוק קרה שם וגיששתי בעדינות ״הכול בסדר שם?״. ״לפחות עד הפעם הבאה״, השיב לי הרב בחיוך.
מצד שני, לרוב בענייני זוגיות מה שנצרך אינו פסק הלכה או נקודת מבט רוחנית, אלא טיפול ממושך אצל יועץ זוגי. במקרה כזה מוטב לרב להמליץ לבני הזוג על איש מקצוע מתאים, וגם אם יש לו את ההכשרה לכך עדיף שלא יטפל בעצמו בבני קהילתו ויפנה אותם אל יועץ מומחה שיוכל לעזור להם.
״תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם״ אינו רק משפט מפורסם מהגמרא שאנו אומרים כל יום בתפילה. זוהי מציאות חיים. לעיתים היא כרוכה במאמץ רב ולא תמיד היא מצליחה אבל כאשר היא מתרחשת אין דבר גדול ממנה. ■

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

ספטמבר 14, 2023

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■