השבוע שאלו אותי תלמידי אם הייתי אצל ר׳ חיים קנייבסקי. מי מעיז בימים אלה להגיד שלא? אמרתי שכן, ולא שיקרתי. אכן ישבתי עמו יחד בחדר אחד, לפחות שעה או שעתיים, אלא שלא החלפנו בינינו מילה אחת, ולא זכיתי אפילו לברכת בו״ה בראשי תיבות. ״למה?״ – הם שאלו, בצדק.
מספרים שפעם אחת היתה לצדיק הירושלמי, ר׳ אריה לוין, התלבטות קשה, והוא לא הצליח בשום אופן להגיע להחלטה. הוא ניגש לבית הרב קוק להתייעץ עמו. הימים ימי תחילת חודש אלול, הרב לא היה בביתו, גם בית מדרשו היה ריק באותה שעה, ורק ״הנזיר הירושלמי״, ר׳ דוד כהן, ישב בפינתו בבית המדרש ולמד. ראה הרב הנזיר במבוכתו, וסימן לו שישב אצלו. דא עקא, הנזיר שתקן מופלג היה כל השנה, על אחת כמה וכמה בימי אלול שבהם יושב היה בתענית דיבור ממש. התיישב ר׳ אריה ליד הנזיר ופתח בשתיקה, ישב כנגדו הנזיר והאזין לשתיקתו. שתקו יחד דקה, שתקו דקתיים, חמש ועשר דקות, עד ששתקו יחד כחצי שעה. אחר קם ר׳ אריה בשמחה גדולה, הודה לנזיר, ושב לביתו עם החלטה חדה וברורה.
חשבו התלמידים שכך היה המעשה עם ר׳ חיים, ולא היא. הסברתי: בבחרותי שמעתי שלחזון-איש היו שלושה תלמידים מובהקים ממש, גדולי תלמידיו, ואחד מהם הוא ר׳ גדליה נאדל, שגר ברח׳ רשב״ם בבני ברק. רציתי לפגוש אותו, לשמוע על דרך הלימוד של רבו. נסעתי לביתו אך הוא לא היה פנוי באותו הזמן. נכנסתי לבית מדרש סמוך, ללמוד ולהמתין לו, ובית המדרש היה ריק מלומדים.
לפתע נכנס יהודי מבוגר, עם זקן לבן וארוך, והתיישב גם הוא בבית המדרש, לא רחוק ממני. ישבנו שנינו ולמדנו, כל אחד בגמרא שלו. נכנס הרהור בלבי: הרי האיש הזה דומה להפליא לדמותו של ר׳ חיים קנייבסקי מהתמונות, אולי זה הוא. ואם כן, יש לי כמה שאלות לשאול אותו, זו הזדמנות נפלאה. קול בתוכי השיב: למה תחשוב שזה הוא? האם ראית אותו אי פעם? האם כל אדם עם זקן לבן בבני ברק שנכנס לבית המדרש ולומד זה ר׳ חיים? וגם ראיה הביא עמו הקול הזה: אילו היה זה ר׳ חיים, האם תור ארוך של אנשים לא היה משתרך אחריו? אמרתי בלבי: אגש ואשאל. השיב הקול בתוכי: מה תטריד יהודי? תיגש לאדם זר ותשאל – האתה ר׳ חיים? ס׳ פאשט נישט! (לא שייך). לא ניגשתי, וכך ישב כל אחד במקומו ולמד, הוא בסוגיה שלו ואני בסוגיה שלי, הוא בניגון שלו, ואני בניגון שלי.
עברה שעה, אולי עוד שעה ויותר, וזמן תפילה התקרב. בינתיים החל בית המדרש להתמלא, ותור של שואלים, נושאים ונותנים, השתרך לפני האיש. עכשיו שכבר הבנתי שזה ר׳ חיים, היה מאוחר מדי לשאלותיי, וכבר הגיעה העת לגשת לשיחה עם השכן של ר׳ חיים מהקומה הראשונה.
אבל ללמוד עם ר׳ חיים תחת אותה קורת גג, אמרתי לתלמידי, גם זו זכות, לא? ובעצם – ללמוד עם ר׳ חיים תחת אותה כיפת שמים גם זו זכות, לא? אז כולכם זכיתם, אמרתי להם, כל מי שהיה בעולם ולמד בו מעט תורה עד פורים תשפ״ב.
