סופרת ומנחת סדנאות כתיבה לנשים.
נולדתי בתל אביב לפני 44 שנה, לתוך מציאות של בית שנחלק לשניים: אני הלכתי בעקבות אמי ובתור ילדה הפכתי לדתיה, ואילו אחותי עזבה את הבית זמן קצר אחרי אבי, ועברה לגור עם משפחתו החדשה שהקים. נשארנו בקשר קרוב ועדיין הגעתי לביקור אחת לשבועיים.
אחרי שירות לאומי בקרית ארבע, נקלעתי לגמרי במקרה ללימודי תיאטרון במכללת “אמונה”, למחזור הראשון ופורץ הדרך. אחרי שנים שבהן כתבתי, הפקתי, ביימתי והצגתי הצגות לילדים ולנשים ברחבי הארץ, עברתי להשקיע בתחום הנוסף שתמיד היה חלום עבורי, הכתיבה.
לפני שלוש שנים יצאו בזה אחר זה “הסודות של שירי” שנכתבו על סיפורי ילדותי האמיתית לגמרי. וכן נכתב הספר “בשבילי תישארי תמיד רותי”, על רותי פוגל, שנרצחה יחד עם בעלה ושלושה מילדיה בישוב איתמר לפני עשור. הספר מגולל את סיפור החברות הארוכה והעמוקה בינינו במשך 23 שנה.
ההורים
ד”ר יוסי וטניה הדר, שניהם היו דור שני לניצולי שואה ואנשי כתיבה. הם כתבו ופרסמו כמה ספרים. אבי, בנוסף למקצועו כפסיכיאטר, היה גם מחזאי מוכשר, ומחזות שלו הועלו לאורך השנים בפסטיבל עכו, בתיאטרון חיפה, ב”הבימה” ואפילו בלונדון (“ביבוף”). הוא נפטר לפני 22 שנה, בגיל 52.
אמי, טניה הדר, כתבה אינסוף שירים, שבמשך שנים רבות היו חלק מהחומר לבגרות בספרות. היא הייתה סופרת אורחת מטעם משרד החינוך וזוכת פרס אקו”ם, ונפטרה לפני שבע שנים בגיל 67.
כתיבה כריפוי
בכלל לא ידעתי “שיש לי את זה” בכתיבה. היומנים האישיים שהתמלאו בתקופת הילדות וההתבגרות בזה אחר זה, ממש הקלו עלי עם אינסוף התמודדויות, ולאורך השנים צרכתי לא מעט סדנאות כתיבה. תמיד היה שם מקום שרעב לעוד, מעין חור בבטן שרק הכתיבה ידעה לגעת בו, ללטף, להקשיב ולעבד מחדש. מהמקום הזה כתבתי את שני הספרים שלי, שריפאו פצע פתוח בתוכי, והיו עבורי סגירת מעגל של כאב.
להיות סופרת
ממש גדול עלי ה”טייטל” הזה. אני כותבת, אני לא סופרת, לפחות עוד לא. אני לא מקדישה את ימיי ולילותיי לכתיבה, אני לא מתמסרת לחיידק הכתיבה כמו שהייתי רוצה. אבל אני נהנית כל כך “להעביר את זה הלאה”, להעניק לנשים את הכלי העצום הזה, לפתוח בתוכן עולם שלם, מופלא ומרתק, שבו הן לומדות להילחם בביקורת העצמית, ובשאר קולות מחלישים, ולהתמסר לדבר הנפלא שנובע מהן, שהוא כתיבה. ואז ללמד אותן טכניקות איך לנתב את הסיפור שלהן לכדי יצירה איכותית וספרותית, זה תמצית האושר.
סדנאות כתיבה
בסדנה אישה נחשפת לקול המיוחד שלה ככותבת, וגם מתענגת על שאר הקולות הקסומים משאר המשתתפות בקבוצה. תמיד נוצר חיבור עוצמתי ומרגש שרק חבורת נשים שכותבות את עצמן ואת הזיכרונות הכי כמוסים שלהן, והצמתים שנאלצו לבחור בחייהן, יכולות לייצר. קורס אחד הוא תראפויטי יותר, עוסק בסיפורי החיים שלנו, והקורס השני הוא מקצועי יותר, כתיבת דמויות, קונפליקט, דיאלוג, סיפור קצר, ועוד…
הקורונה והספר החדש שנולד,
חיובית – נשים כותבות קורונה
הזום שממנו חששתי כל כך בתחילת הדרך, הפך לכלי הכי חזק שלי. האפשרות לפגוש נשים מכל קצוות הארץ, התאפשרה “בזכות” המצב. הלוקסוס הזה שבו אני מסתגרת בחדר עם המחשב, בלי הנסיעות הארוכות שתמיד היו לי, הדלק וחיפוש החניה האינסופי, הוא פלא בעיניי, שישמר בגאון גם אחרי שהקורונה תיעלם.
וכמובן, הספר שהוצאנו ממש עכשיו, “חיובית – נשים כותבות קורונה” הוא ספר שנולד מתוך משבר. הספר נכתב מתוך קולות שצפו ועלו בסדנאות הכתיבה, קולות של התמודדויות מורכבות שהקורונה הביאה לפתחנו: האלימות במשפחה שהוחרפה, טיפולי הפוריות שהופסקו בהתחלה, התקפי חרדה ובידוד מהמשפחה המורחבת, התמודדות בגידול ילד בעל צרכים מיוחדים, בידוד בן 11 חודשים של משפחה בת 9 נפשות בשל מחלת רקע של אחד הילדים, ועוד… אנחנו נמצאים בתקופה היסטורית, ואין כמו יצירה נשית, המתעדת את ההתמודדות עם המצב המורכב, באומץ רב ובכנות מעוררת התפעלות, כדי לתקוע יתד יצירתי על המפה.
גם את יכולה!
הנשים בספר הגשימו חלום. רובן פרסמו לראשונה סיפור אישי שחצבו מדם ליבן, ואחרי ליווי בכתיבה שלי ועריכה ספרותית של הסופרת והעורכת אתי אלבוים, נולד סיפור שמתפרסם בספר. מהליווי הקצר אך האינטנסיבי כל כך, הם ראו בשידור חי, איך חלום על ספר, הופך לנגד עיניהן למציאות מרגשת.
אני פוגשת נשים מוכשרות כל כך, שמשהו עוצר בעדן מלעשות את הצעד הבא, ולשלוח את כתב היד שעמלו עליו רבות, להוצאה, או לנסות ולהוציא אותו לבד. הפחד להיכשל מונע מהחלום העצום, להתגשם, ואני יודעת זאת כי גם אני הייתי שם. שש שנים כתב היד שלי “הסודות של שירי” היה נעול עמוק במגירת החלומות הגנוזים, כי שקשקתי מפחד.
אני יודעת שהשליחות שלי היא לא רק ללמד אותן איך לשכלל את יכולות הכתיבה שלהן, אלא לטעת בהן את הביטחון שהן ראויות, וללמד אותן את כל הכלים איך לעשות זאת, יד ביד.
