ברזומה שלה מאז אפשר למצוא, בין היתר, הקמת תיאטרון ילדים על שם אביה, מספר לא מבוטל של הצגות ילדים, שתי הצגות נשים שהן שיח אינטימי ומרגש עם הקהל ("קערות של אהבה" על הקשר אם ובת ו"מחשבת מסלול מחדש" על נשיות בגיל 40), ספר ילדים "הסודות של שירי" המספר על שנות ילדותה והספר המרגש "בשבילי תמיד תישארי רותי", המגולל את סיפור החברות שלה עם רותי פוגל הי"ד.
היום, כשהיא אמא לשישה וסוגרת את העשור הרביעי לחייה, אנחנו יושבות לשיחה פתוחה וכנה על הבחירות שלה, ובפרט על הבחירה המקצועית בתחומי המשחק, הבימוי והכתיבה. קצב הדיבור שלה הוא אוטוסטרדה ובין המילים היא שוזרת הומור, עם צחוק מתגלגל ומדבק. מהר מאוד מתקבל הרושם שלאישה הזו יש מאגר אנרגיה בלתי נדלה, אתו היא נעה קדימה ואתו היא גם מניעה נשים אחרות.
בוחרת בחיים תורניים
“אחרי גירושי הורי גרתי עם אמי ובעיצומו של תהליך התשובה שלה, כשאני בת תשע, עברנו מהבית בתל אביב החילונית למבשרת ציון. במעבר הזה היה עלי לבחור את מוסד הלימודים בו אלמד, דתי או חילוני? על אף גילי הצעיר אמי לא בחרה עבורי, אלא השאירה לי את ההחלטה עם הרבה אמון.
"את בית הספר הדתי בחרתי כי שם הרגשתי הרבה קבלה. הייתי ילדה שמנמונת וסבלתי מזה לא מעט, ופתאום 'היי מקבלים אותי', כבר לא צוחקים. הרגשתי שבאמת אוהבים אותי שם. חוץ מזה שהיה לי גם נוח עם הלבוש הצנוע שיותר מכסה. גם עכשיו אני מרגישה שאני עדיין בוחרת בדת כל יום מחדש. היא לא מובנת מאליו בחיי. אולי מכיוון שיש לי משפחה חילונית שאני בקשר טוב אתה ובמפגש הזה קורה משהו".
בוחרת בעולם הבמה
"החלום שלי היה להיות גננת. כל מי שהכיר אותי אמר שלעמוד מול ילדים זה אני. שירות לאומי בגני ילדים הספיק לי כדי להבין שזה ממש לא הכיוון. אחרי השירות הלכתי למבחנים פסיכוטכניים והתוצאות אמרו לימודי פסיכולוגיה. אבא שלי, שהיה מרצה לעבודה סוציאלית הציע לי ללמוד את התחום עם תואר שני בתחומי התרפיה באומנות ויצירה, וזה מצא חן בעיני.
"במקרה באותו שבוע חברה אמרה לי שנפתחת לראשונה מגמת תיאטרון במכללת 'אמונה' והציעה 'אולי תנסי?'. ואני 'מה, מה קשור? מה לי ולתיאטרון?' לא הייתי מאלו שעולים על הבמה והיה לי ברור שזה לא קשור אלי. לא יודעת מה עבר לי בראש אבל אמרתי 'יאללה נשמע טוב'. הלכתי לאודישן והתקבלתי. משם הכל היסטוריה".
כדי להניע את הגלגלים של כישוריה הבימתיים בחרה להעלות הצגות ילדים מידי שנה כבר כסטודנטית, מפני שלדבריה, העיקר הוא להעז ולקפוץ למים ומוטב כישלון מפואר מחלומות במגירה. עם סיום הלימודים, בגיל 22, פתחה עם חברה עסק חדש להצגות ילדים: "זו הייתה ממש ההתחלה של התחום במגזר ולא היו לנו מתחרים. אני חושבת שתחרות רק משביחה את היצירה וברגע שהייתה לנו כזאת בהחלט מיקצענו את עצמנו".
ברזומה שלה מאז אפשר למצוא, בין היתר, הקמת תיאטרון ילדים על שם אביה, מספר לא מבוטל של הצגות ילדים, שתי הצגות נשים שהן שיח אינטימי ומרגש עם הקהל ("קערות של אהבה" על הקשר אם ובת ו"מחשבת מסלול מחדש" על נשיות בגיל 40), ספר ילדים "הסודות של שירי" המספר על שנות ילדותה והספר המרגש "בשבילי תמיד תישארי רותי", המגולל את סיפור החברות שלה עם רותי פוגל הי"ד.
אם נבקש שתבחרי רגע אחד מיוחד בדרך המקצועית, מה הוא יהיה
"ההצגה 'קערות של אהבה' היא מבחינתי פרידה מאמי. בחיים לא הספקתי להיפרד ממנה וזה קרה על הבמה. באחד הקטעים אני מספרת איך על כל דבר קטן שעשיתי אמא שלי הייתה אומרת לי 'כל הכבוד לך!'. כל הזמן הייתה לה מנגינה מהדהדת 'כל הכבוד לך', לא משנה אם עשיתי משהו קטן או גדול ולא משנה באיזה גיל. ואם לומר את האמת בשבילי זה היה כבר מביך.
"אחרי שנפטרה, כשהסתיימו ה-30, פתאום הרגשתי כמה שזה חסר לי. רציתי לשמוע אותה אומרת את זה עוד פעם אחת. בהצגה אני משתפת את הקהל בחוויה הזו ופתאום האור מכוון אל הקהל. אני מתחילה לפנות לנשים ומבקשת מהן 'את יכולה להגיד לי כל הכבוד לך? ואת? ואפשר שכל השורה תגיד לי? אפשר שכולכן ביחד תגידו?' ואז כולן ממש שואגות כל הכבוד לך, כל הכבוד לך. ואני עונה 'אפילו שכולכן תגידו לי כל הכבוד לך זה לא כמו אמא שלי.
"זה רגע מטלטל כל מופע מחדש. גם עבורי וגם עבור הקהל. נשים היו מגיעות אלי אחרי המופע עם דמעות ומשתפות מה זה עורר בהן לקשר שלהן עם האימהות שלהן. אני יודעת שזה עורר מחשבות וקירב לבבות".
ואז בחרת לעזוב את הבמה
"תראי, חיידק הבמה הוא כרוני ואין לו תרופה. הוא כל הזמן בוער ומדגדג לי בבטן, אבל במינון אחר ובסגנון אחר. אני יכולה לומר בכנות שכל העיסוק 'מסביב' התיש אותי כעצמאית. השיווק, כל הפן הטכני, לנסוע לבד לכל מיני מקומות קצת נידחים ברחבי הארץ, כשאני בעצם זו שעושה הכל כי זו הצגה קטנה. גם מזכירות, גם הנהלת חשבונות, גם לפרוק ציוד, להעמיס ציוד. ועל אף העזרה שלקחתי זה שחק אותי מאוד, שחיקה פיזית.
"נשים מגיעות ורואות אולם מלא. זה מאוד מרשים אותן אבל הן לא יודעות כמה הזעתי וירקתי דם כדי שזה יקרה. יש פער מטורף כי את עוברת כל כך הרבה לפני ההצגה, בהצגה עצמה במשך שעה את נותנת את הכי טוב, ואז מחיאות כפיים ונשים שמגיעות עם תגובות על מה שזה עורר בהן, ממש קטרזיס. אבל סוף את חוזרת הביתה עייפה, נזרקת על הספה ולמחרת צריכה לקום כי ילדים ובית, כיור מפוצץ בכלים והררי כביסה. מצד אחד זה מאוד מאזן, שומר על הענווה ועל הפרופורציה. מצד שני, פשוט התעייפתי".
בימים אלו, בהפוגה שלקחה לעצמה, מעבירה מיכל סדנאות כתיבה לנשים. לדבריה, הכתיבה מאפשרת לה להתחבר למקום הכי עמוק ופנימי שלה ולהעניק משם פיסה מהנפש לצד השני. הנחיה וליווי בכתיבה הם לדעתה “כמו לקחת דולה ללידה, נותנים מוטיבציה ומחויבות” ומהסדנאות שלה כבר יצאו תוצרים, שאחד מהם הנו ספר ביכורים של אחת המשתתפות.
איפה נפגוש אותך בשנים הקרובות?
“בפן הפיזי אנחנו רגע לפני מעבר לירושלים ומעבר לזה”, היא צוחקת צחוק מתגלגל, “באמת שאין לי שמץ של מושג מה אהיה כשאגדל. מצד אחד זה מתסכל ומצד שני זה מאוד מעניין ומאתגר. אני מפחדת לענות לך כי זה יהיה מבחינתי מחייב. וזה הכי אמתי שלי”.
