את המכתב הזה קיבלתי למייל, והוא משמח במיוחד כי הוא מראה איך קצת אנושיות יכולה להדליק אור גדול.
"אני עוקבת אחר הפוסטים שלך ויודעת שתאהב את הסיפור שקרה לנו:
יש לנו ילד מקסים בכיתה ה' (אני אימא שלו, אבל הוא באמת מקסים) שסובל מבעיות משקל. כמה שהוא לא מנסה, הוא לא מצליח להוריד. מדובר בבעיה ידועה בחילוף החומרים בגוף.
הכיתה שלו יצאה לטיול שנתי שכולל גם בריכה ומעיין. יומיים לפני הטיול הילד הודיע לי רשמית: 'אימא, אין מצב שאני יוצא גם לטיול הזה. אני לא רוצה להוריד חולצה, ולא מתאים לי שכל השכבה תצחק על הגוף שלי. אני נשאר בבית'.
בעלי ואני קיבלנו את זה מאוד קשה. גם כך החיים החברתיים תמיד היו לו מאוד קשים, וזה כבר טיול שלישי שהוא מתחמק ולא רוצה לצאת.
הלב מתפוצץ לנו. מה הילד שלנו עשה שמגיע לו לסבול בצורה כזו? אז החברים שלו לא עושים לו דווקא, אבל בכל זאת, מילה אחת לא במקום, הבעת גועל, עיקום אף, וזה מספיק בשביל לגמור אותו לגמרי.
שיתפתי את המחנך שלו, והוא רק אמר לי בטלפון: 'אל תדאגי'.
ערב לפני הטיול המחנך הופיע בבית שלנו ואמר לילד שלי באופן רשמי: 'אנחנו לא מתכוונים לנסוע בלעדיך. ואין לך מה לדאוג לגבי החולצה, כי כולנו כולל כולנו מתכוונים להשאיר את החולצות עלינו. נוכל ליהנות גם בחולצות קלות על הגוף. לא חייבים להוריד. דיברתי עם הכיתה, וכולם בעניין'.
כשהילד שלי שמע שכל הכיתה מתכוונת להישאר לבושה רק בשבילו הוא חייך בפעם הראשונה זה שבוע בהתרגשות.
אחרי שהמחנך שלו הלך הוא אמר לי: 'אימא, לא פחות מרגש אותי מהעניין של החולצה, שלא הולכת להיגרם לי מבוכה, זו הידיעה שאני עד כדי כך חשוב לחברים שלי לשכבה שהם היו מוכנים לוותר על הכיף שלהם וללבוש רק לכבודי את החולצות שלהם'.
בעלי ואני לחצנו וביקשנו מהמחנך הנפלא הזה למסור את שמו לפיקוח ולהעביר את המעשה שלו הלאה כי באמת מגיע לו. הוא אמר לנו: 'השתגעתם? אם תעשו את זה, זה ייחשב כאיזה מעשה נדיר או משהו יוצא דופן. אני רוצה להאמין שכל מחנך ומחנכת היו עושים את זה'".
