הרב נריה זצ"ל

ממנקין לנריה

צלה בר-אלי

סיפורים מחייהם של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרבנית רחל ע"ה

ממנקין לנריה

צלה בר-אלי

סיפורים מחייהם של הרב משה צבי נריה זצ"ל והרבנית רחל ע"ה

דמויות של חמד, גילוי דעת 417

אחרונים במדור זה

שיעור בחסד

שיעור בחסד

לאחרונה אני מתנדבת ביישוב שלנו בועדת עזרה הדדית, שחלק משמעותי…
הגרזן של החיים

הגרזן של החיים

איש אחד התקבל לעבודה בבית חרושת לעצים לתפקיד של חוטב…
על עין טובה וקפה

על עין טובה וקפה

הזמנתי השבוע את המתבגר לדייט. חיפשנו מקום לשבת לדבר קצת על הלימודים, החיים, החברים ועוד. כמי ששנים בית קפה היה הבית השני שלי, אני יודעת שאוכל מפנק במקום אחר פותח את הלב וזה בילוי כיף. המתבגר שמח על הרעיון וישבנו בבית קפה. אני לא הייתי רעבה, המתבגר, כדרכם של מתבגרים, תמיד רעב והזמין שקשוקה. ביקשנו שתי כוסות מים, אבל למים היה טעם לא טוב, קצת של חלב. "מי ברז עם כוסות שכנראה לא היו נקיות במיוחד, או שאולי זה הבקבוק" – הסברתי למלצר וביקשתי אם יוכל להחליף. לידנו ישבו שתי נשים צעירות עם תינוקות שהסתכלו עלינו. שמעתי אותן מדברות ביניהם על האישה המתלוננת, כלומר – אני. "שתזמין שתייה לבן שלה", אמרה אחת מהן והשנייה אמרה משהו שלא שמעתי והן צחקו. האמת שהנער רצה מים ואני חשבתי על קפה בסוף. אבל ההלחששות שלהן והמבטים עלינו ועל השולחן שלנו גרמו לי לאי נוחות: למה לאנשים אכפת מה אני מזמינה ולמה להסתכל על אחרים. המתבגר לא הבין למה זה אכפת לי שהם מסתכלות עלינו ומדברות. האמת היא שבדרך כלל באמת לא ממש אכפת לי מה חושבים עלי או מה אומרים, אני לגמרי בסדר עם מה שאני חושבת על עצמי, אבל הנשים שיקפו לי מראה לדברים שמתרחשים בחיים, למבטים של אנשים, על התרגום שלהם על מי אנחנו ומה אנחנו עושים, ובכלל הרגשתי שהאנרגיה שלהן לא עושה לי טוב ואני אוהבת אנשים שמפיצים אור.
המתבגר הציע שאת הקפה נכין בשטח מהפק"ל שיש לנו דרך קבע באוטו. בדרך חזרה עצרנו במפל עיט ואיש אחד הציע לנו לקנות דבש אקליפטוס מהמשק המשפחתי. "אבל יש לנו מלא דבש", אמר לי המתבגר. נכון, אבל הבחור מהגולן ובא לי לפרגן לו, אז קניתי צנצנת, שתהיה לנו עוד אחת. דבש אליקפטוס זה תמיד טוב, לבטח בחורף.
מפל עיט זרם במלא עוצמתו, המראה היה מקסים, כזה שרואים בעיקר בימים של אחרי הגשם. המים היו צלולים. ישבנו לנו עם פק"ל קפה ביום קר יחסית אל מול המפל. הכוסות היו חמות ונעשה לנו גם חם בלב. קשקשנו קצת על החורף היפה בגולן ועל המראות שמרחיבים את הלב. זוג אחד שעבר לידינו אמר לנו: "איזה מראה קסום של אמא ובן". חייכנו אליהם בתודה וחשבתי על הנשים האלו שפגשנו בבית הקפה. הלוואי שידעו גם הן להסתכל על הטוב, על המראה היפה של אמא ובן בבילוי קטן שעושה כיף גדול בלב. נהנינו מאוד מהדייט ולסיום המתבגר הבטיח לעשות מאמץ להשקיע קצת יותר בלימודים, לא לקחת קשה את האתגרים ולהסתכל בעין טובה וחיובית על החיים ועל אנשים.

להיות בשמחה תמיד

להיות בשמחה תמיד

בערב ראש חודש אדר, הרגשתי שמעקצץ לי קצת בגרון, הייתי חלשה, הראש כאב, והתחלתי לדמיין שיש לי קורונה. הרי כולם מסביב חולים. מחשבות החלו להתרוצץ בראשי שאולי נדבקתי. התחלתי להילחץ ולחשב ימים. אם אני עושה בדיקה מחר, מקבלת תשובה מחרתיים ואז חמישה ימי בידוד. ואז עוד בדיקה, ורק אז אוכל לצאת לחופשי. אני עוד לא באמת חולה וכבר מודאגת מהבידוד. לקחתי בדיקת קורונה מערימת הבדיקות שקנינו לילדים שצריכים להיבדק כל פעם שהיו בקרבת חולה. הכנסתי היטב את הקיסם לפה ולאף ולתמיסה. הראש התפוצץ לי מכאב, בטוחה שאני חיובית. עוצמת עיניים, מתפללת שאין לי קורונה, פוקחת אותם אחרי כמה שניות, פס אחד, איזה כיף, שמחה. אבל אולי הבדיקה לא אמינה, אני שוב משכנעת את עצמי, בכל זאת לא סתם עושים בדיקות pcr. מחליטה להכניע את החששות, זאת סתם התקררות או עייפות לא מוסברת. אוספת את עצמי לכמה משימות והולכת לישון בלי מחשבות מיותרות ומאחלת לעצמי חודש אדר שמח. למחרת בבוקר מתעוררת בטוב, כאב הראש עבר וגם העקצוץ בגרון, הבדיקה הייתה אמינה, זאת אני שלפעמים קטנת אמונה ומחפשת דאגות מיותרות.
תמיד כשמגיע ראש חודש אדר אני מחליטה מחדש שאני צריכה להגביר את השמחה בחיי, להפסיק לדאוג ולהמציא לעצמי מעשיות – החלטה שלמעשה היא מוטו לחיים שלי. אבל לפעמים בתוך המרוץ אני שוכחת ליישם. אז בבוקר ראש חודש אדר א' עשיתי לי רשימה קטנה של דברים שגורמים לי שמח בלב ובנשמה. החלטתי בפעם המי יודע כמה להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, הזכרתי לעצמי לדמיין רק טוב, שפע ובריאות. עצמתי את עיניי כמו שלמדתי באחד הקורסים למודעות והתחלתי לדמיין דברים שמחים. בעיניים עצומות עם חיוך, ראיתי את המשפחה שלי סביב שולחן עגול צוחקים, כולם בריאים, מוארים ושמחים, משיקים כוסות לחיים. פקחתי את עיניי והרגשתי הרבה יותר טוב. כששמחים ומסירים את הדאגות ובוטחים בטובו של ה', גם מרגישים יותר בריאים. הודיתי לה' על המשפחה הנפלאה שלי, שהיא סיבה מספיק טובה ומוצדקת להתעורר כל בוקר בשמחה והודיה, וגם על היותי בריאה ושלילית בבדיקה, והחלטתי שוב שלכבוד ראש חודש אדר אתאמץ יותר להרבות יותר בשמחה בכל יום.

רציתי לשתף

רציתי לשתף

השבוע גיליתי שיש לי חברה שאין לה פייסבוק, הייתי קצת מופתעת לרגע שיש אנשים שחיים סביבי ולא מחוברים לרשת. "אני שמחה להסתתר בפינה החמה שלי ולא לשמוע על כל אלו שטסו לחו"ל וקנו סלון חדש וטיילו בחרמון ואכלו סטייק ודגו דגים בים. אני גם שמחה שאני לא רואה את כל הזוגות האלה שנראים כאילו יצאו הרגע מהז'ורנאל והחיים שלהם רק תותים וקצפת. ובינינו", היא הוסיפה, "הרי מגיל אפס לימדו אותנו שלא כל מה שנוצץ זהב הוא. אז אני לא באמת מפסידה הרבה. נכון שלפעמים אני מפספסת איזה פוסט נחמד שאת כותבת, אבל איזה מזל שיש מי שיספר לי מה כתבת". היא גם דאגה להחמיא לי.
אז האמת היא שהיא לא באמת גילתה לי את אמריקה, אבל השיחה הזאת שלנו גרמה לי להרהר קצת על החיים על מה שאנחנו משתפים, על מה שאנחנו חושבים על השיתופים של אחרים ועל כמה שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה אצל אחרים וגם על הרשת החברתית שלפעמים יכולה להיות כלי מכיל ועוזר והיא לא רק פרסומת לחיים.
ישבתי יום אחד בחוף הים ליד אישה זרה שנראתה כל כך יפה וזוהרת ושמחה. היא זיהתה משהו עצוב במבט שלי והתעניינה אם תוכל לעזור. כשלא שיתפתי היא התחילה לספר לי על הבן שלה בן ה-40 שמגיל 11 סובל מסכיזופרניה, ועל בת ה-42 שלה שלא התחתנה ועל הבעל שעזב אותה ברוסיה עם שני ילדים בלי כסף. "אבל לאחרונה החלמתי מסרטן", היא סיכמה, "ותסתכלי עלי, לא רואים עלי כלום, אני תמיד מחייכת, אז תחייכי בבקשה", היא ביקשה, וישבנו יחד לקפה ודיברנו על החיים והתחבקנו למרות הקורונה ולמרות שלפני רגע היינו ממש זרות וחיזקנו אחת את השנייה בזכות השיתוף.
הטור הזה הוא לא בעד או נגד פייסבוק, הוא גם לא בא להגיד מה נכון לפרסם או לשתף ואם הכל שקר או אמת. אני משתפת אתכם, קוראיי, במשהו שלמדתי השבוע. לפעמים השיתוף חשוב ועוזר. לא תמיד זה רק איפה היינו ומה עשינו למרות שמנסיון גם זה נחמד ומעלה את המורל העצמי ולפעמים נותן גם השראה לאחרים. השיתוף הוא כלי מרפא והעובדה שיש מקום שמאפשר לשתף על קושי על כאב וגם על חוויה טובה, ומישהו, מקשיב, ואומר איזו מילה טובה, או הזדהות ונותן חיבוק אמיתי או וירטואלי. לפעמים, זה יכול לחולל פלאים.

קצת שקט מהחדשות

קצת שקט מהחדשות

כבר שנים שאני פותחת את הבוקר שלי עם כוס הקפה ומהדורת החדשות. למרות שאני יודעת שזה לא טוב לפתוח ככה את היום, וכדאי להתחיל את הבוקר בטוב, ובחדשות בדרך כלל אין יותר מידי דיווחים על אירועים משמחים וממעטים בבשורות טובות. ככה למשל נפתח המבזק הבוקר: הגל החמישי של הקורונה בשיאו, מספר שיא במבודדים, נהלי קורונה חדשים ומבלבלים, ההתחבטויות של משרד הבריאות לגבי החיסון הרביעי, המגעים לקראת עסקת הטיעון עם נתניהו, חברת הכנסת זועבי הפילה את חוק הגיוס במחאה על פעילות הכנסת, כי ככה זה עובד בזמן האחרון בבית המחוקקים שלנו. לסיום המבזק כמה אנקדוטות סבירות על ניסוי טילי החץ, וגם בשורה טובה על יהלום שחור נדיר שיימכר ב7 מיליון דולר, אחלה עדכון "שיעזור" לכולנו לצלוח את המשברים.
ואז מתחיל הפאנל בשידור, בסיפור על ילד בן 9 שנשכח בהסעה לבית הספר ונסע עם הנהג לטייבה, הורים מודאגים, אי עמידה בנהלים של סריקת האוטובוס, אבל למזלנו הסוף טוב: לא חטיפה אלא ילד שהיה עסוק בפלאפון ושכח לרדת ונהג שהלך לתדלק בטייבה. מזל שלהורים הייתה אפליקציית מעכב. ואז ראיון עם מוטרד ונמאס לי לשמוע וסגרתי, אבל בשגרת חיי בשמונה בערב אני שוב פותחת את הטלוויזיה בחדשות ומזפזפת בין הערוצים. ופעם גם הייתי דואגת שבשבת יהיו לי את כל העיתונים מימין ומשמאל כולל עלוני השבת והייתי עוברת על כולם כדי להיות בעניינים ולדעת מה קורה בארץ ובעולם. בזמן האחרון איבדתי את הרצון והחשק לצרוך את כל החדשות והעדכונים. אני מרגישה שזה בעיקר מעצבן אותי לשמוע את החדשות, ואת הבשורות הרעות ואת הדיווחים על הקורונה שלא רוצה להעלם ועל הפוליטיקאים והמריבות והמתח בין משרד הבריאות והחינוך, ומלא דיווחים ועל הטרדות ותאונות ועוד…
נכון שמידי פעם מבליחה לה איזו ידיעה משמחת אבל היא מקבלת זמן קצר כי יש כל כך הרבה דברים אחרים שמעניינים את התקשורת וצריך לספר לכולם. כמי שרואה בעצמה אשת תקשורת ומתעסקת במילים ובכתיבה הייתי רוצה שמהדורות החדשות יעצימו קצת יותר את הטוב, שיתחילו בסיפורים טובים ובבשורות טובות. כל רבע שעה לדבר על שיא הקורונה לא יעזרו לנו להתקדם, ההפך. בעיני זה מוריד את המורל ומלחיץ. לשמוע כל הזמן שהפוליטיקאים רבים ביניהם כל הזמן זה רק עושה רע לכולנו.
אני מרגישה שנמאס לי לשמוע חדשות והחלטתי על תקופה של צום וניקוי רעלים מחדשות. ומהיום למשך שבוע לפחות אני לא פותחת את הבוקר שלי עם הטלויזיה וגם לא בסוף היום. אני מנסה לחפש לעצמי רק חדשות טובות והלוואי שכל עיתונאי ייקח על עצמו להעצים סיפורים טובים וחדשות טובות, כמו למשל החוק להעלאת שכר החיילים ששימח מאוד את החייל הפרטי שלי ודיברו עליו מעט מידי. שיספרו לנו בחדשות על חברויות בכנסת, על דברים טובים שקורים שם ולא רק על קמפיין המימון לביבי. הייתי רוצה חדשות בעין טובה בלי לוותר גם על מה שמחויב לסקר, אבל בלי להגזים ולהלחיץ ולבלבל. והלוואי שיהיה רק טוב.

תענית דיבור

תענית דיבור

בשבוע שעבר עשו תענית דיבור בבית הכנסת של ילדותי ע"ש הרב סאסי כהן בצפת. בזיכרונות ילדותי חקוקים היטב אירועי בית הכנסת שלנו וביניהם תעניות הדיבור שעשו סבא שלי ז"ל ואבא יבדל לחיים ארוכים. זה יום שהיו מתכנסים ולומדים תורה, מתפללים וקוראים תהילים, והייתה אווירה של יום תפילה גדול עם עוצמות רוחניות. הנשים היו שולחות לבית הכנסת כיבוד מסורתי עשיר שכלל שפינז', עוגיות מתוקות, פיצוחים לחמניות ועוד מיני מאכלים. אני זוכרת שהיו גם נשים מבוגרות מהקהילה שהיו משתתפות בתענית, יושבות בעזרת הנשים בלי לדבר ביניהם, מסמנות אחת לשנייה בידיים ומקשיבות לתפילות וללימוד התורה.
אבא שלי שהתמיד מידי שנה לעשות תענית דיבור, הוא סמל בעיני לאיש שביום יום שלו לימד אותנו שסייג לחוכמה שתיקה, וכל חייו הוא מתנהל בלדבר מעט ולעשות הרבה.
גם סבי, אבא של אבא, עשה במהלך חייו תעניות דיבור רבות. הוא היה מסתובב בתקופה זאת של השנה בין בתי הכנסת בצפת, שבכל אחד מהם הייתה מתקיימת התענית בתאריך אחר, בימים שני או חמישי, והיה מצטרף אליהם. שמו נודע כאיש צדיק ובבתי הכנסת שהיו חסרים גברים למניין ביום התענית היו יודעים שאפשר לפנות אליו כדי שיצטרף אליהם. וכך היה עושה במהלך החודש 6-8 ימי תענית דיבור.
עם השנים למדתי שהמקור של תענית הדיבור הוא בקבלה, והתקופה הזאת בחודש שבט נקראת שובבי"ם, ראשי התיבות של פרשות התורה שקוראים: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים. השובבי"ם בעצם פותחים את חומש שמות בסיפור הגדול של יציאת מצרים עד למעמד מתן תורה – אירועים משמעותיים בתולדות עם ישראל. אומרים שאלו ימים שיש בהם סגולה גדולה לקבלת התפילות ולתיקון. מצאתי גם שהנביא ירמיהו מזכיר (ירמיהו ג'): "שובו בנים שובבים, ארפה משובתיכם", לשוב ולתקן את מעשינו על מנת שהשם ימחל וירפא את הפגמים שהשארנו מאחור.
השבוע אנחנו מציינים את יום האזכרה לסבי סברסה אליה זצ"ל, שהשאיר לנו מסורת ומורשת של תורה ורוח ושמירת הלשון. את האזכרה שלו נקיים בבית הכנסת שהיה מעמודי התווך שלו. אני מתפללת שאדע גם אני לברור את מילותיי ולהרבות במילים טובות, ושישמעו תפילותינו ונדע לתקן ולרפא את מעשינו.

אבא, הרב נריה זצ"ל, גדל כמשה צבי מנקין. כך נקרא גם בבואו לארץ וכך בהיותו תלמיד ישיבת מרכז הרב. מדוע ומתי שינה את שם המשפחה לנֵרִיה?
טרם מלאה שנה ללימודיו בישיבה וכבר התבקש משה צבי מנקין להרצות בבתי כנסת בירושלים. לא היה קשה להבחין בכישרונו הטבעי לשוחח לפני קהל, ומהרה גייסו אותו לשורת מרצים מכובדת. "צעיר בן שמונה עשרה ומדבר כל כך מעניין", התפעלו, ובן הישיבה היה למרצה מבוקש. בנועם ובשפה זורמת האיר רעיונות שקלט בבית מדרשו של הרב קוק – והדברים התיישבו על לב השומעים.
משה ריבלין, לימים ראש הנהלת הקרן הקיימת לישראל, סיפר: "הכרתי את משה צבי מנקין בהיותו בן ישיבה צעיר. ידוע היה כמתמיד גדול ובעל כושר יצירה. בשיחות בבית הכנסת שמעתי אותו מתייחס לעניינים שעלו על סדר היום, ונתקנאתי בכושר הדיבור וביכולת ההבעה שלו. על אף גילו, הופיע כאיש שיש לו משנה ברורה. כילד שגדל בשכונה של אנשי היישוב הישן, הבחנתי שתפיסת עולמו ציונית דתית. בדבריו 'הדביק' את האחרים. למשמע דבריו הבנתי את הביטוי 'מתק שפתיים'. כל מה שאמר היה בזה 'מתק שפתיים'".

כך הגיע אליו גם יחיאל אליאש, מייסד תנועת בני עקיבא, וביקש ממנו להרצות בסניף הירושלמי. אבא נענה ברצון. זאת הייתה הזדמנות להכיר מקרוב את החלוץ האידיאליסט אליאש ואת חניכי התנועה הצעירים. (אליאש ניסה לרתום אותו לפעילות בארגון. "מדריכים אנו צריכים, לא מרצים", טען בלהט…)
בימים ההם היה מקובל לפרסם מידע לציבור בעיתונים או על לוחות מודעות עירוניים (לא מסרונים, ווטסאפ ודומיהם), ושמו של משה צבי מנקין הופיע בהם לעיתים קרובות. רבותיו ראו את הנטייה שלו למעורבות ציבורית וחששו שהיא תפגע בלימודיו בישיבה. הרב צבי יהודה קוק הסביר לו שבגילו הצעיר ראוי שיתמסר רק ללימוד תורה, וביקש שימתן את פעילותו. 
אבא נתן את הסכמתו, אך הרגיש מבוכה גדולה. קודם לשיחה הזאת כבר נקבע שבשבת הסמוכה ירצה באחד מבתי הכנסת, ומידת האחריות לא הניחה לו לחזור בו ולבטל את ההרצאה. באותו יום שישי אמורה הייתה להופיע מודעה בעיתון "דואר היום" עם רשימת המרצים לשבת הקרובה. הוא הרגיש מאוד לא נוח ששמו יתפרסם בשבוע שדיבר איתו הרב צבי יהודה. 
בצר לו פנה אבא לאחד מידידיו הבוגרים וסיפר על המצב הלא נעים שנקלע אליו ועל החשש שיפגע, חלילה, בכבוד הרב. כדי להיחלץ מהמצר המיידי עלה הרעיון שיפרסמו את שמו בכינוי ספרותי. הפתרון נראה לאבא, ובדרך לחדרו בשכונת "שערי חסד" האיר לו השם נֵרִיה: "נר ד' נשמת אדם". 
לקראת השבת פורסמה בעיתון מודעה ובה שם של מרצה לא מוכר – נֵרִיה. מאז המשיך אבא להשתמש בכינוי זה גם במאמרים שכתב, אך לא לזמן רב נשארה זהותו אלמונית. הכינוי הספרותי מצא חן בעיני חבריו, ובשמחה אימצו אותו (בפיהם 'נֵרְיה' במקום נֵרִיה). לימים שינה אבא את שם המשפחה באופן רשמי, ונקרא שמו ושמנו – נֵרִיה.

אחרונים במדור זה

שיעור בחסד

שיעור בחסד

לאחרונה אני מתנדבת ביישוב שלנו בועדת עזרה הדדית, שחלק משמעותי…
הגרזן של החיים

הגרזן של החיים

איש אחד התקבל לעבודה בבית חרושת לעצים לתפקיד של חוטב…
על עין טובה וקפה

על עין טובה וקפה

הזמנתי השבוע את המתבגר לדייט. חיפשנו מקום לשבת לדבר קצת על הלימודים, החיים, החברים ועוד. כמי ששנים בית קפה היה הבית השני שלי, אני יודעת שאוכל מפנק במקום אחר פותח את הלב וזה בילוי כיף. המתבגר שמח על הרעיון וישבנו בבית קפה. אני לא הייתי רעבה, המתבגר, כדרכם של מתבגרים, תמיד רעב והזמין שקשוקה. ביקשנו שתי כוסות מים, אבל למים היה טעם לא טוב, קצת של חלב. "מי ברז עם כוסות שכנראה לא היו נקיות במיוחד, או שאולי זה הבקבוק" – הסברתי למלצר וביקשתי אם יוכל להחליף. לידנו ישבו שתי נשים צעירות עם תינוקות שהסתכלו עלינו. שמעתי אותן מדברות ביניהם על האישה המתלוננת, כלומר – אני. "שתזמין שתייה לבן שלה", אמרה אחת מהן והשנייה אמרה משהו שלא שמעתי והן צחקו. האמת שהנער רצה מים ואני חשבתי על קפה בסוף. אבל ההלחששות שלהן והמבטים עלינו ועל השולחן שלנו גרמו לי לאי נוחות: למה לאנשים אכפת מה אני מזמינה ולמה להסתכל על אחרים. המתבגר לא הבין למה זה אכפת לי שהם מסתכלות עלינו ומדברות. האמת היא שבדרך כלל באמת לא ממש אכפת לי מה חושבים עלי או מה אומרים, אני לגמרי בסדר עם מה שאני חושבת על עצמי, אבל הנשים שיקפו לי מראה לדברים שמתרחשים בחיים, למבטים של אנשים, על התרגום שלהם על מי אנחנו ומה אנחנו עושים, ובכלל הרגשתי שהאנרגיה שלהן לא עושה לי טוב ואני אוהבת אנשים שמפיצים אור.
המתבגר הציע שאת הקפה נכין בשטח מהפק"ל שיש לנו דרך קבע באוטו. בדרך חזרה עצרנו במפל עיט ואיש אחד הציע לנו לקנות דבש אקליפטוס מהמשק המשפחתי. "אבל יש לנו מלא דבש", אמר לי המתבגר. נכון, אבל הבחור מהגולן ובא לי לפרגן לו, אז קניתי צנצנת, שתהיה לנו עוד אחת. דבש אליקפטוס זה תמיד טוב, לבטח בחורף.
מפל עיט זרם במלא עוצמתו, המראה היה מקסים, כזה שרואים בעיקר בימים של אחרי הגשם. המים היו צלולים. ישבנו לנו עם פק"ל קפה ביום קר יחסית אל מול המפל. הכוסות היו חמות ונעשה לנו גם חם בלב. קשקשנו קצת על החורף היפה בגולן ועל המראות שמרחיבים את הלב. זוג אחד שעבר לידינו אמר לנו: "איזה מראה קסום של אמא ובן". חייכנו אליהם בתודה וחשבתי על הנשים האלו שפגשנו בבית הקפה. הלוואי שידעו גם הן להסתכל על הטוב, על המראה היפה של אמא ובן בבילוי קטן שעושה כיף גדול בלב. נהנינו מאוד מהדייט ולסיום המתבגר הבטיח לעשות מאמץ להשקיע קצת יותר בלימודים, לא לקחת קשה את האתגרים ולהסתכל בעין טובה וחיובית על החיים ועל אנשים.

להיות בשמחה תמיד

להיות בשמחה תמיד

בערב ראש חודש אדר, הרגשתי שמעקצץ לי קצת בגרון, הייתי חלשה, הראש כאב, והתחלתי לדמיין שיש לי קורונה. הרי כולם מסביב חולים. מחשבות החלו להתרוצץ בראשי שאולי נדבקתי. התחלתי להילחץ ולחשב ימים. אם אני עושה בדיקה מחר, מקבלת תשובה מחרתיים ואז חמישה ימי בידוד. ואז עוד בדיקה, ורק אז אוכל לצאת לחופשי. אני עוד לא באמת חולה וכבר מודאגת מהבידוד. לקחתי בדיקת קורונה מערימת הבדיקות שקנינו לילדים שצריכים להיבדק כל פעם שהיו בקרבת חולה. הכנסתי היטב את הקיסם לפה ולאף ולתמיסה. הראש התפוצץ לי מכאב, בטוחה שאני חיובית. עוצמת עיניים, מתפללת שאין לי קורונה, פוקחת אותם אחרי כמה שניות, פס אחד, איזה כיף, שמחה. אבל אולי הבדיקה לא אמינה, אני שוב משכנעת את עצמי, בכל זאת לא סתם עושים בדיקות pcr. מחליטה להכניע את החששות, זאת סתם התקררות או עייפות לא מוסברת. אוספת את עצמי לכמה משימות והולכת לישון בלי מחשבות מיותרות ומאחלת לעצמי חודש אדר שמח. למחרת בבוקר מתעוררת בטוב, כאב הראש עבר וגם העקצוץ בגרון, הבדיקה הייתה אמינה, זאת אני שלפעמים קטנת אמונה ומחפשת דאגות מיותרות.
תמיד כשמגיע ראש חודש אדר אני מחליטה מחדש שאני צריכה להגביר את השמחה בחיי, להפסיק לדאוג ולהמציא לעצמי מעשיות – החלטה שלמעשה היא מוטו לחיים שלי. אבל לפעמים בתוך המרוץ אני שוכחת ליישם. אז בבוקר ראש חודש אדר א' עשיתי לי רשימה קטנה של דברים שגורמים לי שמח בלב ובנשמה. החלטתי בפעם המי יודע כמה להסתכל תמיד על חצי הכוס המלאה, הזכרתי לעצמי לדמיין רק טוב, שפע ובריאות. עצמתי את עיניי כמו שלמדתי באחד הקורסים למודעות והתחלתי לדמיין דברים שמחים. בעיניים עצומות עם חיוך, ראיתי את המשפחה שלי סביב שולחן עגול צוחקים, כולם בריאים, מוארים ושמחים, משיקים כוסות לחיים. פקחתי את עיניי והרגשתי הרבה יותר טוב. כששמחים ומסירים את הדאגות ובוטחים בטובו של ה', גם מרגישים יותר בריאים. הודיתי לה' על המשפחה הנפלאה שלי, שהיא סיבה מספיק טובה ומוצדקת להתעורר כל בוקר בשמחה והודיה, וגם על היותי בריאה ושלילית בבדיקה, והחלטתי שוב שלכבוד ראש חודש אדר אתאמץ יותר להרבות יותר בשמחה בכל יום.

רציתי לשתף

רציתי לשתף

השבוע גיליתי שיש לי חברה שאין לה פייסבוק, הייתי קצת מופתעת לרגע שיש אנשים שחיים סביבי ולא מחוברים לרשת. "אני שמחה להסתתר בפינה החמה שלי ולא לשמוע על כל אלו שטסו לחו"ל וקנו סלון חדש וטיילו בחרמון ואכלו סטייק ודגו דגים בים. אני גם שמחה שאני לא רואה את כל הזוגות האלה שנראים כאילו יצאו הרגע מהז'ורנאל והחיים שלהם רק תותים וקצפת. ובינינו", היא הוסיפה, "הרי מגיל אפס לימדו אותנו שלא כל מה שנוצץ זהב הוא. אז אני לא באמת מפסידה הרבה. נכון שלפעמים אני מפספסת איזה פוסט נחמד שאת כותבת, אבל איזה מזל שיש מי שיספר לי מה כתבת". היא גם דאגה להחמיא לי.
אז האמת היא שהיא לא באמת גילתה לי את אמריקה, אבל השיחה הזאת שלנו גרמה לי להרהר קצת על החיים על מה שאנחנו משתפים, על מה שאנחנו חושבים על השיתופים של אחרים ועל כמה שאנחנו לא באמת יודעים מה קורה אצל אחרים וגם על הרשת החברתית שלפעמים יכולה להיות כלי מכיל ועוזר והיא לא רק פרסומת לחיים.
ישבתי יום אחד בחוף הים ליד אישה זרה שנראתה כל כך יפה וזוהרת ושמחה. היא זיהתה משהו עצוב במבט שלי והתעניינה אם תוכל לעזור. כשלא שיתפתי היא התחילה לספר לי על הבן שלה בן ה-40 שמגיל 11 סובל מסכיזופרניה, ועל בת ה-42 שלה שלא התחתנה ועל הבעל שעזב אותה ברוסיה עם שני ילדים בלי כסף. "אבל לאחרונה החלמתי מסרטן", היא סיכמה, "ותסתכלי עלי, לא רואים עלי כלום, אני תמיד מחייכת, אז תחייכי בבקשה", היא ביקשה, וישבנו יחד לקפה ודיברנו על החיים והתחבקנו למרות הקורונה ולמרות שלפני רגע היינו ממש זרות וחיזקנו אחת את השנייה בזכות השיתוף.
הטור הזה הוא לא בעד או נגד פייסבוק, הוא גם לא בא להגיד מה נכון לפרסם או לשתף ואם הכל שקר או אמת. אני משתפת אתכם, קוראיי, במשהו שלמדתי השבוע. לפעמים השיתוף חשוב ועוזר. לא תמיד זה רק איפה היינו ומה עשינו למרות שמנסיון גם זה נחמד ומעלה את המורל העצמי ולפעמים נותן גם השראה לאחרים. השיתוף הוא כלי מרפא והעובדה שיש מקום שמאפשר לשתף על קושי על כאב וגם על חוויה טובה, ומישהו, מקשיב, ואומר איזו מילה טובה, או הזדהות ונותן חיבוק אמיתי או וירטואלי. לפעמים, זה יכול לחולל פלאים.

קצת שקט מהחדשות

קצת שקט מהחדשות

כבר שנים שאני פותחת את הבוקר שלי עם כוס הקפה ומהדורת החדשות. למרות שאני יודעת שזה לא טוב לפתוח ככה את היום, וכדאי להתחיל את הבוקר בטוב, ובחדשות בדרך כלל אין יותר מידי דיווחים על אירועים משמחים וממעטים בבשורות טובות. ככה למשל נפתח המבזק הבוקר: הגל החמישי של הקורונה בשיאו, מספר שיא במבודדים, נהלי קורונה חדשים ומבלבלים, ההתחבטויות של משרד הבריאות לגבי החיסון הרביעי, המגעים לקראת עסקת הטיעון עם נתניהו, חברת הכנסת זועבי הפילה את חוק הגיוס במחאה על פעילות הכנסת, כי ככה זה עובד בזמן האחרון בבית המחוקקים שלנו. לסיום המבזק כמה אנקדוטות סבירות על ניסוי טילי החץ, וגם בשורה טובה על יהלום שחור נדיר שיימכר ב7 מיליון דולר, אחלה עדכון "שיעזור" לכולנו לצלוח את המשברים.
ואז מתחיל הפאנל בשידור, בסיפור על ילד בן 9 שנשכח בהסעה לבית הספר ונסע עם הנהג לטייבה, הורים מודאגים, אי עמידה בנהלים של סריקת האוטובוס, אבל למזלנו הסוף טוב: לא חטיפה אלא ילד שהיה עסוק בפלאפון ושכח לרדת ונהג שהלך לתדלק בטייבה. מזל שלהורים הייתה אפליקציית מעכב. ואז ראיון עם מוטרד ונמאס לי לשמוע וסגרתי, אבל בשגרת חיי בשמונה בערב אני שוב פותחת את הטלוויזיה בחדשות ומזפזפת בין הערוצים. ופעם גם הייתי דואגת שבשבת יהיו לי את כל העיתונים מימין ומשמאל כולל עלוני השבת והייתי עוברת על כולם כדי להיות בעניינים ולדעת מה קורה בארץ ובעולם. בזמן האחרון איבדתי את הרצון והחשק לצרוך את כל החדשות והעדכונים. אני מרגישה שזה בעיקר מעצבן אותי לשמוע את החדשות, ואת הבשורות הרעות ואת הדיווחים על הקורונה שלא רוצה להעלם ועל הפוליטיקאים והמריבות והמתח בין משרד הבריאות והחינוך, ומלא דיווחים ועל הטרדות ותאונות ועוד…
נכון שמידי פעם מבליחה לה איזו ידיעה משמחת אבל היא מקבלת זמן קצר כי יש כל כך הרבה דברים אחרים שמעניינים את התקשורת וצריך לספר לכולם. כמי שרואה בעצמה אשת תקשורת ומתעסקת במילים ובכתיבה הייתי רוצה שמהדורות החדשות יעצימו קצת יותר את הטוב, שיתחילו בסיפורים טובים ובבשורות טובות. כל רבע שעה לדבר על שיא הקורונה לא יעזרו לנו להתקדם, ההפך. בעיני זה מוריד את המורל ומלחיץ. לשמוע כל הזמן שהפוליטיקאים רבים ביניהם כל הזמן זה רק עושה רע לכולנו.
אני מרגישה שנמאס לי לשמוע חדשות והחלטתי על תקופה של צום וניקוי רעלים מחדשות. ומהיום למשך שבוע לפחות אני לא פותחת את הבוקר שלי עם הטלויזיה וגם לא בסוף היום. אני מנסה לחפש לעצמי רק חדשות טובות והלוואי שכל עיתונאי ייקח על עצמו להעצים סיפורים טובים וחדשות טובות, כמו למשל החוק להעלאת שכר החיילים ששימח מאוד את החייל הפרטי שלי ודיברו עליו מעט מידי. שיספרו לנו בחדשות על חברויות בכנסת, על דברים טובים שקורים שם ולא רק על קמפיין המימון לביבי. הייתי רוצה חדשות בעין טובה בלי לוותר גם על מה שמחויב לסקר, אבל בלי להגזים ולהלחיץ ולבלבל. והלוואי שיהיה רק טוב.

תענית דיבור

תענית דיבור

בשבוע שעבר עשו תענית דיבור בבית הכנסת של ילדותי ע"ש הרב סאסי כהן בצפת. בזיכרונות ילדותי חקוקים היטב אירועי בית הכנסת שלנו וביניהם תעניות הדיבור שעשו סבא שלי ז"ל ואבא יבדל לחיים ארוכים. זה יום שהיו מתכנסים ולומדים תורה, מתפללים וקוראים תהילים, והייתה אווירה של יום תפילה גדול עם עוצמות רוחניות. הנשים היו שולחות לבית הכנסת כיבוד מסורתי עשיר שכלל שפינז', עוגיות מתוקות, פיצוחים לחמניות ועוד מיני מאכלים. אני זוכרת שהיו גם נשים מבוגרות מהקהילה שהיו משתתפות בתענית, יושבות בעזרת הנשים בלי לדבר ביניהם, מסמנות אחת לשנייה בידיים ומקשיבות לתפילות וללימוד התורה.
אבא שלי שהתמיד מידי שנה לעשות תענית דיבור, הוא סמל בעיני לאיש שביום יום שלו לימד אותנו שסייג לחוכמה שתיקה, וכל חייו הוא מתנהל בלדבר מעט ולעשות הרבה.
גם סבי, אבא של אבא, עשה במהלך חייו תעניות דיבור רבות. הוא היה מסתובב בתקופה זאת של השנה בין בתי הכנסת בצפת, שבכל אחד מהם הייתה מתקיימת התענית בתאריך אחר, בימים שני או חמישי, והיה מצטרף אליהם. שמו נודע כאיש צדיק ובבתי הכנסת שהיו חסרים גברים למניין ביום התענית היו יודעים שאפשר לפנות אליו כדי שיצטרף אליהם. וכך היה עושה במהלך החודש 6-8 ימי תענית דיבור.
עם השנים למדתי שהמקור של תענית הדיבור הוא בקבלה, והתקופה הזאת בחודש שבט נקראת שובבי"ם, ראשי התיבות של פרשות התורה שקוראים: שמות, וארא, בא, בשלח, יתרו, משפטים. השובבי"ם בעצם פותחים את חומש שמות בסיפור הגדול של יציאת מצרים עד למעמד מתן תורה – אירועים משמעותיים בתולדות עם ישראל. אומרים שאלו ימים שיש בהם סגולה גדולה לקבלת התפילות ולתיקון. מצאתי גם שהנביא ירמיהו מזכיר (ירמיהו ג'): "שובו בנים שובבים, ארפה משובתיכם", לשוב ולתקן את מעשינו על מנת שהשם ימחל וירפא את הפגמים שהשארנו מאחור.
השבוע אנחנו מציינים את יום האזכרה לסבי סברסה אליה זצ"ל, שהשאיר לנו מסורת ומורשת של תורה ורוח ושמירת הלשון. את האזכרה שלו נקיים בבית הכנסת שהיה מעמודי התווך שלו. אני מתפללת שאדע גם אני לברור את מילותיי ולהרבות במילים טובות, ושישמעו תפילותינו ונדע לתקן ולרפא את מעשינו.

שתפו