חברתי

מסע הלום קרב

איציק סעידיאן שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח לאומי, הוא הלוחם הלום הקרב שדאג להילחם בשביל חבריו, אלו שמודעים לעובדה שעברו משהו שפצע את נפשם, ואלו שבעקבות המעשה שלו והעלאת הנושא לסדר היום הציבורי, שמו לב שיכול להיות שגם הם צריכים טיפול ופשוט לא היו מודעים. אמנם נראה שעם הזמן והארועים הדרמטיים שמתרחשים אצלינו בארץ מדי יום, הנושא קצת דועך, ויש נושאים שחשוב לא פחות לטפל בהם. אבל אסור שלנו זה יקרה.

יעלי אליה מדי

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

בישראל מסתובבים לוחמים רבים שנושאים בתוכם את נזקי הלחימה והשירות הצבאי. פגשתי את רונן צדוק, לשמוע קצת על הסיפור שלו, זה שחשף כשהגיע לגיל 50, שנים רבות אחרי השירות הקרבי.
הוא נשוי לאביגיל ואב לשישה, מתגורר במושב נוב שברמת הגולן, נגר במקצועו. יש לו נגרייה כבר שנים והוא ומאוד אוהב ומחובר לעיסוק ביצירה ובבנייה. לימים אולי יבין למה בחר דווקא בעיסוק הזה.

צדוק, גדל בשכונת הבוכרים בירושלים, בית לאומי שעם השנים התחרד. חמישה ילדים, הוא האמצעי. בתיכון למד בחורב, משם המשיך לישיבת עטרת כהנים. לקראת הגיוס לצה”ל, אמו שהתחזקה מבחינה דתית, העדיפה שהוא ימשיך ללמוד תורה ולא ילך לצבא.  “הייתי הילד של אמא, והחלום שלה היה שאהיה בחור ישיבה. לי היה חלום קצת אחר, רציתי להיות לוחם בסיירת מטכ”ל, הייתי קצת קרוע בין הרצון לכבד לבין הצורך שלי והאמונה שאני צריך להיות לוחם.  בשל בעיות ברגלים ויתרתי על מטכ”ל והתגייסתי לדובדבן. בבית לא כל כך ידעו ולא הבינו לאן התגייסתי, ומה בכלל אני עושה. השירות שלי היה מאוד משמעותי וגם מאוד לא פשוט. זו יחידה שעושים בה דברים ממש מטורפים, היינו מסתובבים חופשי בשכם, ברמאללה, בכפרים. פעמים רבות החלטנו על חיים ומוות של האנשים שם, היינו יוצאים לפעולות, למעצרים של מבוקשים, חשופים לגמרי למול המוות. היו סיטואציות של ירי מטווחים קצרים מאוד. היום אני מבין שהפכו אותנו למכונות של מלחמה. כשאתה בתוך פעילות שכזאת, אתה כולך שם, מסתער, אבל עם הזמן נעשה אדיש לירי ולרובים והופך להיות נטול פחדים”, הוא מספר. “משהו באישיות משתנה. בהמשך השירות יצאתי להדרכה, וחזרתי לעסוק באבטחה בשב”כ, שם ראיתי שיש עולם מקביל למציאות הקיימת שרובנו לא מודעים ויודעים עליו. לאורך כל הדרך בשירות הצבאי שלי, הייתי די לבד בהתמודדות עם כל מה שראיתי ועשיתי.  בבית לא שיתפתי כי היו נגד השירות שלי וגם לא רציתי להדאיג. גם החברים לא ממש היו בתוך הסיפור שלי, ופשוט לא 

שיתפתי ולא התמודדתי עם כל מה שראיתי וחוויתי, וכל השנים בכלל לא התעסקתי בזה. כך המשכתי בחיי, השתחררתי מהצבא, למדתי אדריכלות ונגרות, התחתנתי ועברנו לגור בגולן, פתחתי את הנגרייה, נולדו הילדים ואני עסוק ועובד וחי את החיים, אבל מרגיש בתוכי שמשהו אצלי לא לגמרי בסדר”.
בכל מקום שהלך הייתה לו הרגשה שרודפים אחריו, שמישהו עוקב אחריו. “הייתי מגיע הביתה אחרי שלא היינו שבת או לילה בבית, והייתי נכנס לפני כולם לוודא שאין אף אחד בפנים. לילדים ולאשתי הייתי אומר שאני בודק שאין ג’וקים ועקרבים. 

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

בישראל מסתובבים לוחמים רבים שנושאים בתוכם את נזקי הלחימה והשירות הצבאי. פגשתי את רונן צדוק, לשמוע קצת על הסיפור שלו, זה שחשף כשהגיע לגיל 50, שנים רבות אחרי השירות הקרבי.
הוא נשוי לאביגיל ואב לשישה, מתגורר במושב נוב שברמת הגולן, נגר במקצועו. יש לו נגרייה כבר שנים והוא ומאוד אוהב ומחובר לעיסוק ביצירה ובבנייה. לימים אולי יבין למה בחר דווקא בעיסוק הזה.

צדוק, גדל בשכונת הבוכרים בירושלים, בית לאומי שעם השנים התחרד. חמישה ילדים, הוא האמצעי. בתיכון למד בחורב, משם המשיך לישיבת עטרת כהנים. לקראת הגיוס לצה”ל, אמו שהתחזקה מבחינה דתית, העדיפה שהוא ימשיך ללמוד תורה ולא ילך לצבא.  “הייתי הילד של אמא, והחלום שלה היה שאהיה בחור ישיבה. לי היה חלום קצת אחר, רציתי להיות לוחם בסיירת מטכ”ל, הייתי קצת קרוע בין הרצון לכבד לבין הצורך שלי והאמונה שאני צריך להיות לוחם.  בשל בעיות ברגלים ויתרתי על מטכ”ל והתגייסתי לדובדבן. בבית לא כל כך ידעו ולא הבינו לאן התגייסתי, ומה בכלל אני עושה. השירות שלי היה מאוד משמעותי וגם מאוד לא פשוט. זו יחידה שעושים בה דברים ממש מטורפים, היינו מסתובבים חופשי בשכם, ברמאללה, בכפרים. פעמים רבות החלטנו על חיים ומוות של האנשים שם, היינו יוצאים לפעולות, למעצרים של מבוקשים, חשופים לגמרי למול המוות. היו סיטואציות של ירי מטווחים קצרים מאוד. היום אני מבין שהפכו אותנו למכונות של מלחמה. כשאתה בתוך פעילות שכזאת, אתה כולך שם, מסתער, אבל עם הזמן נעשה אדיש לירי ולרובים והופך להיות נטול פחדים”, הוא מספר. “משהו באישיות משתנה. בהמשך השירות יצאתי להדרכה, וחזרתי לעסוק באבטחה בשב”כ, שם ראיתי שיש עולם מקביל למציאות הקיימת שרובנו לא מודעים ויודעים עליו. לאורך כל הדרך בשירות הצבאי שלי, הייתי די לבד בהתמודדות עם כל מה שראיתי ועשיתי.  בבית לא שיתפתי כי היו נגד השירות שלי וגם לא רציתי להדאיג. גם החברים לא ממש היו בתוך הסיפור שלי, ופשוט לא 

שיתפתי ולא התמודדתי עם כל מה שראיתי וחוויתי, וכל השנים בכלל לא התעסקתי בזה. כך המשכתי בחיי, השתחררתי מהצבא, למדתי אדריכלות ונגרות, התחתנתי ועברנו לגור בגולן, פתחתי את הנגרייה, נולדו הילדים ואני עסוק ועובד וחי את החיים, אבל מרגיש בתוכי שמשהו אצלי לא לגמרי בסדר”.
בכל מקום שהלך הייתה לו הרגשה שרודפים אחריו, שמישהו עוקב אחריו. “הייתי מגיע הביתה אחרי שלא היינו שבת או לילה בבית, והייתי נכנס לפני כולם לוודא שאין אף אחד בפנים. לילדים ולאשתי הייתי אומר שאני בודק שאין ג’וקים ועקרבים. 

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

בישראל מסתובבים לוחמים רבים שנושאים בתוכם את נזקי הלחימה והשירות הצבאי. פגשתי את רונן צדוק, לשמוע קצת על הסיפור שלו, זה שחשף כשהגיע לגיל 50, שנים רבות אחרי השירות הקרבי.
הוא נשוי לאביגיל ואב לשישה, מתגורר במושב נוב שברמת הגולן, נגר במקצועו. יש לו נגרייה כבר שנים והוא ומאוד אוהב ומחובר לעיסוק ביצירה ובבנייה. לימים אולי יבין למה בחר דווקא בעיסוק הזה.

צדוק, גדל בשכונת הבוכרים בירושלים, בית לאומי שעם השנים התחרד. חמישה ילדים, הוא האמצעי. בתיכון למד בחורב, משם המשיך לישיבת עטרת כהנים. לקראת הגיוס לצה”ל, אמו שהתחזקה מבחינה דתית, העדיפה שהוא ימשיך ללמוד תורה ולא ילך לצבא.  “הייתי הילד של אמא, והחלום שלה היה שאהיה בחור ישיבה. לי היה חלום קצת אחר, רציתי להיות לוחם בסיירת מטכ”ל, הייתי קצת קרוע בין הרצון לכבד לבין הצורך שלי והאמונה שאני צריך להיות לוחם.  בשל בעיות ברגלים ויתרתי על מטכ”ל והתגייסתי לדובדבן. בבית לא כל כך ידעו ולא הבינו לאן התגייסתי, ומה בכלל אני עושה. השירות שלי היה מאוד משמעותי וגם מאוד לא פשוט. זו יחידה שעושים בה דברים ממש מטורפים, היינו מסתובבים חופשי בשכם, ברמאללה, בכפרים. פעמים רבות החלטנו על חיים ומוות של האנשים שם, היינו יוצאים לפעולות, למעצרים של מבוקשים, חשופים לגמרי למול המוות. היו סיטואציות של ירי מטווחים קצרים מאוד. היום אני מבין שהפכו אותנו למכונות של מלחמה. כשאתה בתוך פעילות שכזאת, אתה כולך שם, מסתער, אבל עם הזמן נעשה אדיש לירי ולרובים והופך להיות נטול פחדים”, הוא מספר. “משהו באישיות משתנה. בהמשך השירות יצאתי להדרכה, וחזרתי לעסוק באבטחה בשב”כ, שם ראיתי שיש עולם מקביל למציאות הקיימת שרובנו לא מודעים ויודעים עליו. לאורך כל הדרך בשירות הצבאי שלי, הייתי די לבד בהתמודדות עם כל מה שראיתי ועשיתי.  בבית לא שיתפתי כי היו נגד השירות שלי וגם לא רציתי להדאיג. גם החברים לא ממש היו בתוך הסיפור שלי, ופשוט לא 

שיתפתי ולא התמודדתי עם כל מה שראיתי וחוויתי, וכל השנים בכלל לא התעסקתי בזה. כך המשכתי בחיי, השתחררתי מהצבא, למדתי אדריכלות ונגרות, התחתנתי ועברנו לגור בגולן, פתחתי את הנגרייה, נולדו הילדים ואני עסוק ועובד וחי את החיים, אבל מרגיש בתוכי שמשהו אצלי לא לגמרי בסדר”.
בכל מקום שהלך הייתה לו הרגשה שרודפים אחריו, שמישהו עוקב אחריו. “הייתי מגיע הביתה אחרי שלא היינו שבת או לילה בבית, והייתי נכנס לפני כולם לוודא שאין אף אחד בפנים. לילדים ולאשתי הייתי אומר שאני בודק שאין ג’וקים ועקרבים. 

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

בישראל מסתובבים לוחמים רבים שנושאים בתוכם את נזקי הלחימה והשירות הצבאי. פגשתי את רונן צדוק, לשמוע קצת על הסיפור שלו, זה שחשף כשהגיע לגיל 50, שנים רבות אחרי השירות הקרבי.
הוא נשוי לאביגיל ואב לשישה, מתגורר במושב נוב שברמת הגולן, נגר במקצועו. יש לו נגרייה כבר שנים והוא ומאוד אוהב ומחובר לעיסוק ביצירה ובבנייה. לימים אולי יבין למה בחר דווקא בעיסוק הזה.

צדוק, גדל בשכונת הבוכרים בירושלים, בית לאומי שעם השנים התחרד. חמישה ילדים, הוא האמצעי. בתיכון למד בחורב, משם המשיך לישיבת עטרת כהנים. לקראת הגיוס לצה”ל, אמו שהתחזקה מבחינה דתית, העדיפה שהוא ימשיך ללמוד תורה ולא ילך לצבא.  “הייתי הילד של אמא, והחלום שלה היה שאהיה בחור ישיבה. לי היה חלום קצת אחר, רציתי להיות לוחם בסיירת מטכ”ל, הייתי קצת קרוע בין הרצון לכבד לבין הצורך שלי והאמונה שאני צריך להיות לוחם.  בשל בעיות ברגלים ויתרתי על מטכ”ל והתגייסתי לדובדבן. בבית לא כל כך ידעו ולא הבינו לאן התגייסתי, ומה בכלל אני עושה. השירות שלי היה מאוד משמעותי וגם מאוד לא פשוט. זו יחידה שעושים בה דברים ממש מטורפים, היינו מסתובבים חופשי בשכם, ברמאללה, בכפרים. פעמים רבות החלטנו על חיים ומוות של האנשים שם, היינו יוצאים לפעולות, למעצרים של מבוקשים, חשופים לגמרי למול המוות. היו סיטואציות של ירי מטווחים קצרים מאוד. היום אני מבין שהפכו אותנו למכונות של מלחמה. כשאתה בתוך פעילות שכזאת, אתה כולך שם, מסתער, אבל עם הזמן נעשה אדיש לירי ולרובים והופך להיות נטול פחדים”, הוא מספר. “משהו באישיות משתנה. בהמשך השירות יצאתי להדרכה, וחזרתי לעסוק באבטחה בשב”כ, שם ראיתי שיש עולם מקביל למציאות הקיימת שרובנו לא מודעים ויודעים עליו. לאורך כל הדרך בשירות הצבאי שלי, הייתי די לבד בהתמודדות עם כל מה שראיתי ועשיתי.  בבית לא שיתפתי כי היו נגד השירות שלי וגם לא רציתי להדאיג. גם החברים לא ממש היו בתוך הסיפור שלי, ופשוט לא 

שיתפתי ולא התמודדתי עם כל מה שראיתי וחוויתי, וכל השנים בכלל לא התעסקתי בזה. כך המשכתי בחיי, השתחררתי מהצבא, למדתי אדריכלות ונגרות, התחתנתי ועברנו לגור בגולן, פתחתי את הנגרייה, נולדו הילדים ואני עסוק ועובד וחי את החיים, אבל מרגיש בתוכי שמשהו אצלי לא לגמרי בסדר”.
בכל מקום שהלך הייתה לו הרגשה שרודפים אחריו, שמישהו עוקב אחריו. “הייתי מגיע הביתה אחרי שלא היינו שבת או לילה בבית, והייתי נכנס לפני כולם לוודא שאין אף אחד בפנים. לילדים ולאשתי הייתי אומר שאני בודק שאין ג’וקים ועקרבים. 

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

צדוק, גדל בשכונת הבוכרים בירושלים, בית לאומי שעם השנים התחרד. חמישה ילדים, הוא האמצעי. בתיכון למד בחורב, משם המשיך לישיבת עטרת כהנים. לקראת הגיוס לצה”ל, אמו שהתחזקה מבחינה דתית, העדיפה שהוא ימשיך ללמוד תורה ולא ילך לצבא.  “הייתי הילד של אמא, והחלום שלה היה שאהיה בחור ישיבה. לי היה חלום קצת אחר, רציתי להיות לוחם בסיירת מטכ”ל, הייתי קצת קרוע בין הרצון לכבד לבין הצורך שלי והאמונה שאני צריך להיות לוחם.  בשל בעיות ברגלים ויתרתי על מטכ”ל והתגייסתי לדובדבן. בבית לא כל כך ידעו ולא הבינו לאן התגייסתי, ומה בכלל אני עושה. השירות שלי היה מאוד משמעותי וגם מאוד לא פשוט. זו יחידה שעושים בה דברים ממש מטורפים, היינו מסתובבים חופשי בשכם, ברמאללה, בכפרים. פעמים רבות החלטנו על חיים ומוות של האנשים שם, היינו יוצאים לפעולות, למעצרים של מבוקשים, חשופים לגמרי למול המוות. היו סיטואציות של ירי מטווחים קצרים מאוד. היום אני מבין שהפכו אותנו למכונות של מלחמה. כשאתה בתוך פעילות שכזאת, אתה כולך שם, מסתער, אבל עם הזמן נעשה אדיש לירי ולרובים והופך להיות נטול פחדים”, הוא מספר. “משהו באישיות משתנה. בהמשך השירות יצאתי להדרכה, וחזרתי לעסוק באבטחה בשב”כ, שם ראיתי שיש עולם מקביל למציאות הקיימת שרובנו לא מודעים ויודעים עליו. לאורך כל הדרך בשירות הצבאי שלי, הייתי די לבד בהתמודדות עם כל מה שראיתי ועשיתי.  בבית לא שיתפתי כי היו נגד השירות שלי וגם לא רציתי להדאיג. גם החברים לא ממש היו בתוך הסיפור שלי, ופשוט לא 

שיתפתי ולא התמודדתי עם כל מה שראיתי וחוויתי, וכל השנים בכלל לא התעסקתי בזה. כך המשכתי בחיי, השתחררתי מהצבא, למדתי אדריכלות ונגרות, התחתנתי ועברנו לגור בגולן, פתחתי את הנגרייה, נולדו הילדים ואני עסוק ועובד וחי את החיים, אבל מרגיש בתוכי שמשהו אצלי לא לגמרי בסדר”.
בכל מקום שהלך הייתה לו הרגשה שרודפים אחריו, שמישהו עוקב אחריו. “הייתי מגיע הביתה אחרי שלא היינו שבת או לילה בבית, והייתי נכנס לפני כולם לוודא שאין אף אחד בפנים. לילדים ולאשתי הייתי אומר שאני בודק שאין ג’וקים ועקרבים. 

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

בישראל מסתובבים לוחמים רבים שנושאים בתוכם את נזקי הלחימה והשירות הצבאי. פגשתי את רונן צדוק, לשמוע קצת על הסיפור שלו, זה שחשף כשהגיע לגיל 50, שנים רבות אחרי השירות הקרבי.
הוא נשוי לאביגיל ואב לשישה, מתגורר במושב נוב שברמת הגולן, נגר במקצועו. יש לו נגרייה כבר שנים והוא ומאוד אוהב ומחובר לעיסוק ביצירה ובבנייה. לימים אולי יבין למה בחר דווקא בעיסוק הזה.

צדוק, גדל בשכונת הבוכרים בירושלים, בית לאומי שעם השנים התחרד. חמישה ילדים, הוא האמצעי. בתיכון למד בחורב, משם המשיך לישיבת עטרת כהנים. לקראת הגיוס לצה”ל, אמו שהתחזקה מבחינה דתית, העדיפה שהוא ימשיך ללמוד תורה ולא ילך לצבא.  “הייתי הילד של אמא, והחלום שלה היה שאהיה בחור ישיבה. לי היה חלום קצת אחר, רציתי להיות לוחם בסיירת מטכ”ל, הייתי קצת קרוע בין הרצון לכבד לבין הצורך שלי והאמונה שאני צריך להיות לוחם.  בשל בעיות ברגלים ויתרתי על מטכ”ל והתגייסתי לדובדבן. בבית לא כל כך ידעו ולא הבינו לאן התגייסתי, ומה בכלל אני עושה. השירות שלי היה מאוד משמעותי וגם מאוד לא פשוט. זו יחידה שעושים בה דברים ממש מטורפים, היינו מסתובבים חופשי בשכם, ברמאללה, בכפרים. פעמים רבות החלטנו על חיים ומוות של האנשים שם, היינו יוצאים לפעולות, למעצרים של מבוקשים, חשופים לגמרי למול המוות. היו סיטואציות של ירי מטווחים קצרים מאוד. היום אני מבין שהפכו אותנו למכונות של מלחמה. כשאתה בתוך פעילות שכזאת, אתה כולך שם, מסתער, אבל עם הזמן נעשה אדיש לירי ולרובים והופך להיות נטול פחדים”, הוא מספר. “משהו באישיות משתנה. בהמשך השירות יצאתי להדרכה, וחזרתי לעסוק באבטחה בשב”כ, שם ראיתי שיש עולם מקביל למציאות הקיימת שרובנו לא מודעים ויודעים עליו. לאורך כל הדרך בשירות הצבאי שלי, הייתי די לבד בהתמודדות עם כל מה שראיתי ועשיתי.  בבית לא שיתפתי כי היו נגד השירות שלי וגם לא רציתי להדאיג. גם החברים לא ממש היו בתוך הסיפור שלי, ופשוט לא 

שיתפתי ולא התמודדתי עם כל מה שראיתי וחוויתי, וכל השנים בכלל לא התעסקתי בזה. כך המשכתי בחיי, השתחררתי מהצבא, למדתי אדריכלות ונגרות, התחתנתי ועברנו לגור בגולן, פתחתי את הנגרייה, נולדו הילדים ואני עסוק ועובד וחי את החיים, אבל מרגיש בתוכי שמשהו אצלי לא לגמרי בסדר”.
בכל מקום שהלך הייתה לו הרגשה שרודפים אחריו, שמישהו עוקב אחריו. “הייתי מגיע הביתה אחרי שלא היינו שבת או לילה בבית, והייתי נכנס לפני כולם לוודא שאין אף אחד בפנים. לילדים ולאשתי הייתי אומר שאני בודק שאין ג’וקים ועקרבים. 

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

בישראל מסתובבים לוחמים רבים שנושאים בתוכם את נזקי הלחימה והשירות הצבאי. פגשתי את רונן צדוק, לשמוע קצת על הסיפור שלו, זה שחשף כשהגיע לגיל 50, שנים רבות אחרי השירות הקרבי.
הוא נשוי לאביגיל ואב לשישה, מתגורר במושב נוב שברמת הגולן, נגר במקצועו. יש לו נגרייה כבר שנים והוא ומאוד אוהב ומחובר לעיסוק ביצירה ובבנייה. לימים אולי יבין למה בחר דווקא בעיסוק הזה.

צדוק, גדל בשכונת הבוכרים בירושלים, בית לאומי שעם השנים התחרד. חמישה ילדים, הוא האמצעי. בתיכון למד בחורב, משם המשיך לישיבת עטרת כהנים. לקראת הגיוס לצה”ל, אמו שהתחזקה מבחינה דתית, העדיפה שהוא ימשיך ללמוד תורה ולא ילך לצבא.  “הייתי הילד של אמא, והחלום שלה היה שאהיה בחור ישיבה. לי היה חלום קצת אחר, רציתי להיות לוחם בסיירת מטכ”ל, הייתי קצת קרוע בין הרצון לכבד לבין הצורך שלי והאמונה שאני צריך להיות לוחם.  בשל בעיות ברגלים ויתרתי על מטכ”ל והתגייסתי לדובדבן. בבית לא כל כך ידעו ולא הבינו לאן התגייסתי, ומה בכלל אני עושה. השירות שלי היה מאוד משמעותי וגם מאוד לא פשוט. זו יחידה שעושים בה דברים ממש מטורפים, היינו מסתובבים חופשי בשכם, ברמאללה, בכפרים. פעמים רבות החלטנו על חיים ומוות של האנשים שם, היינו יוצאים לפעולות, למעצרים של מבוקשים, חשופים לגמרי למול המוות. היו סיטואציות של ירי מטווחים קצרים מאוד. היום אני מבין שהפכו אותנו למכונות של מלחמה. כשאתה בתוך פעילות שכזאת, אתה כולך שם, מסתער, אבל עם הזמן נעשה אדיש לירי ולרובים והופך להיות נטול פחדים”, הוא מספר. “משהו באישיות משתנה. בהמשך השירות יצאתי להדרכה, וחזרתי לעסוק באבטחה בשב”כ, שם ראיתי שיש עולם מקביל למציאות הקיימת שרובנו לא מודעים ויודעים עליו. לאורך כל הדרך בשירות הצבאי שלי, הייתי די לבד בהתמודדות עם כל מה שראיתי ועשיתי.  בבית לא שיתפתי כי היו נגד השירות שלי וגם לא רציתי להדאיג. גם החברים לא ממש היו בתוך הסיפור שלי, ופשוט לא 

שיתפתי ולא התמודדתי עם כל מה שראיתי וחוויתי, וכל השנים בכלל לא התעסקתי בזה. כך המשכתי בחיי, השתחררתי מהצבא, למדתי אדריכלות ונגרות, התחתנתי ועברנו לגור בגולן, פתחתי את הנגרייה, נולדו הילדים ואני עסוק ועובד וחי את החיים, אבל מרגיש בתוכי שמשהו אצלי לא לגמרי בסדר”.
בכל מקום שהלך הייתה לו הרגשה שרודפים אחריו, שמישהו עוקב אחריו. “הייתי מגיע הביתה אחרי שלא היינו שבת או לילה בבית, והייתי נכנס לפני כולם לוודא שאין אף אחד בפנים. לילדים ולאשתי הייתי אומר שאני בודק שאין ג’וקים ועקרבים. 

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

צדוק, גדל בשכונת הבוכרים בירושלים, בית לאומי שעם השנים התחרד. חמישה ילדים, הוא האמצעי. בתיכון למד בחורב, משם המשיך לישיבת עטרת כהנים. לקראת הגיוס לצה”ל, אמו שהתחזקה מבחינה דתית, העדיפה שהוא ימשיך ללמוד תורה ולא ילך לצבא.  “הייתי הילד של אמא, והחלום שלה היה שאהיה בחור ישיבה. לי היה חלום קצת אחר, רציתי להיות לוחם בסיירת מטכ”ל, הייתי קצת קרוע בין הרצון לכבד לבין הצורך שלי והאמונה שאני צריך להיות לוחם.  בשל בעיות ברגלים ויתרתי על מטכ”ל והתגייסתי לדובדבן. בבית לא כל כך ידעו ולא הבינו לאן התגייסתי, ומה בכלל אני עושה. השירות שלי היה מאוד משמעותי וגם מאוד לא פשוט. זו יחידה שעושים בה דברים ממש מטורפים, היינו מסתובבים חופשי בשכם, ברמאללה, בכפרים. פעמים רבות החלטנו על חיים ומוות של האנשים שם, היינו יוצאים לפעולות, למעצרים של מבוקשים, חשופים לגמרי למול המוות. היו סיטואציות של ירי מטווחים קצרים מאוד. היום אני מבין שהפכו אותנו למכונות של מלחמה. כשאתה בתוך פעילות שכזאת, אתה כולך שם, מסתער, אבל עם הזמן נעשה אדיש לירי ולרובים והופך להיות נטול פחדים”, הוא מספר. “משהו באישיות משתנה. בהמשך השירות יצאתי להדרכה, וחזרתי לעסוק באבטחה בשב”כ, שם ראיתי שיש עולם מקביל למציאות הקיימת שרובנו לא מודעים ויודעים עליו. לאורך כל הדרך בשירות הצבאי שלי, הייתי די לבד בהתמודדות עם כל מה שראיתי ועשיתי.  בבית לא שיתפתי כי היו נגד השירות שלי וגם לא רציתי להדאיג. גם החברים לא ממש היו בתוך הסיפור שלי, ופשוט לא 

שיתפתי ולא התמודדתי עם כל מה שראיתי וחוויתי, וכל השנים בכלל לא התעסקתי בזה. כך המשכתי בחיי, השתחררתי מהצבא, למדתי אדריכלות ונגרות, התחתנתי ועברנו לגור בגולן, פתחתי את הנגרייה, נולדו הילדים ואני עסוק ועובד וחי את החיים, אבל מרגיש בתוכי שמשהו אצלי לא לגמרי בסדר”.
בכל מקום שהלך הייתה לו הרגשה שרודפים אחריו, שמישהו עוקב אחריו. “הייתי מגיע הביתה אחרי שלא היינו שבת או לילה בבית, והייתי נכנס לפני כולם לוודא שאין אף אחד בפנים. לילדים ולאשתי הייתי אומר שאני בודק שאין ג’וקים ועקרבים. 

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

בישראל מסתובבים לוחמים רבים שנושאים בתוכם את נזקי הלחימה והשירות הצבאי. פגשתי את רונן צדוק, לשמוע קצת על הסיפור שלו, זה שחשף כשהגיע לגיל 50, שנים רבות אחרי השירות הקרבי.
הוא נשוי לאביגיל ואב לשישה, מתגורר במושב נוב שברמת הגולן, נגר במקצועו. יש לו נגרייה כבר שנים והוא ומאוד אוהב ומחובר לעיסוק ביצירה ובבנייה. לימים אולי יבין למה בחר דווקא בעיסוק הזה.

צדוק, גדל בשכונת הבוכרים בירושלים, בית לאומי שעם השנים התחרד. חמישה ילדים, הוא האמצעי. בתיכון למד בחורב, משם המשיך לישיבת עטרת כהנים. לקראת הגיוס לצה”ל, אמו שהתחזקה מבחינה דתית, העדיפה שהוא ימשיך ללמוד תורה ולא ילך לצבא.  “הייתי הילד של אמא, והחלום שלה היה שאהיה בחור ישיבה. לי היה חלום קצת אחר, רציתי להיות לוחם בסיירת מטכ”ל, הייתי קצת קרוע בין הרצון לכבד לבין הצורך שלי והאמונה שאני צריך להיות לוחם.  בשל בעיות ברגלים ויתרתי על מטכ”ל והתגייסתי לדובדבן. בבית לא כל כך ידעו ולא הבינו לאן התגייסתי, ומה בכלל אני עושה. השירות שלי היה מאוד משמעותי וגם מאוד לא פשוט. זו יחידה שעושים בה דברים ממש מטורפים, היינו מסתובבים חופשי בשכם, ברמאללה, בכפרים. פעמים רבות החלטנו על חיים ומוות של האנשים שם, היינו יוצאים לפעולות, למעצרים של מבוקשים, חשופים לגמרי למול המוות. היו סיטואציות של ירי מטווחים קצרים מאוד. היום אני מבין שהפכו אותנו למכונות של מלחמה. כשאתה בתוך פעילות שכזאת, אתה כולך שם, מסתער, אבל עם הזמן נעשה אדיש לירי ולרובים והופך להיות נטול פחדים”, הוא מספר. “משהו באישיות משתנה. בהמשך השירות יצאתי להדרכה, וחזרתי לעסוק באבטחה בשב”כ, שם ראיתי שיש עולם מקביל למציאות הקיימת שרובנו לא מודעים ויודעים עליו. לאורך כל הדרך בשירות הצבאי שלי, הייתי די לבד בהתמודדות עם כל מה שראיתי ועשיתי.  בבית לא שיתפתי כי היו נגד השירות שלי וגם לא רציתי להדאיג. גם החברים לא ממש היו בתוך הסיפור שלי, ופשוט לא 

שיתפתי ולא התמודדתי עם כל מה שראיתי וחוויתי, וכל השנים בכלל לא התעסקתי בזה. כך המשכתי בחיי, השתחררתי מהצבא, למדתי אדריכלות ונגרות, התחתנתי ועברנו לגור בגולן, פתחתי את הנגרייה, נולדו הילדים ואני עסוק ועובד וחי את החיים, אבל מרגיש בתוכי שמשהו אצלי לא לגמרי בסדר”.
בכל מקום שהלך הייתה לו הרגשה שרודפים אחריו, שמישהו עוקב אחריו. “הייתי מגיע הביתה אחרי שלא היינו שבת או לילה בבית, והייתי נכנס לפני כולם לוודא שאין אף אחד בפנים. לילדים ולאשתי הייתי אומר שאני בודק שאין ג’וקים ועקרבים. 

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

בישראל מסתובבים לוחמים רבים שנושאים בתוכם את נזקי הלחימה והשירות הצבאי. פגשתי את רונן צדוק, לשמוע קצת על הסיפור שלו, זה שחשף כשהגיע לגיל 50, שנים רבות אחרי השירות הקרבי.
הוא נשוי לאביגיל ואב לשישה, מתגורר במושב נוב שברמת הגולן, נגר במקצועו. יש לו נגרייה כבר שנים והוא ומאוד אוהב ומחובר לעיסוק ביצירה ובבנייה. לימים אולי יבין למה בחר דווקא בעיסוק הזה.

צדוק, גדל בשכונת הבוכרים בירושלים, בית לאומי שעם השנים התחרד. חמישה ילדים, הוא האמצעי. בתיכון למד בחורב, משם המשיך לישיבת עטרת כהנים. לקראת הגיוס לצה”ל, אמו שהתחזקה מבחינה דתית, העדיפה שהוא ימשיך ללמוד תורה ולא ילך לצבא.  “הייתי הילד של אמא, והחלום שלה היה שאהיה בחור ישיבה. לי היה חלום קצת אחר, רציתי להיות לוחם בסיירת מטכ”ל, הייתי קצת קרוע בין הרצון לכבד לבין הצורך שלי והאמונה שאני צריך להיות לוחם.  בשל בעיות ברגלים ויתרתי על מטכ”ל והתגייסתי לדובדבן. בבית לא כל כך ידעו ולא הבינו לאן התגייסתי, ומה בכלל אני עושה. השירות שלי היה מאוד משמעותי וגם מאוד לא פשוט. זו יחידה שעושים בה דברים ממש מטורפים, היינו מסתובבים חופשי בשכם, ברמאללה, בכפרים. פעמים רבות החלטנו על חיים ומוות של האנשים שם, היינו יוצאים לפעולות, למעצרים של מבוקשים, חשופים לגמרי למול המוות. היו סיטואציות של ירי מטווחים קצרים מאוד. היום אני מבין שהפכו אותנו למכונות של מלחמה. כשאתה בתוך פעילות שכזאת, אתה כולך שם, מסתער, אבל עם הזמן נעשה אדיש לירי ולרובים והופך להיות נטול פחדים”, הוא מספר. “משהו באישיות משתנה. בהמשך השירות יצאתי להדרכה, וחזרתי לעסוק באבטחה בשב”כ, שם ראיתי שיש עולם מקביל למציאות הקיימת שרובנו לא מודעים ויודעים עליו. לאורך כל הדרך בשירות הצבאי שלי, הייתי די לבד בהתמודדות עם כל מה שראיתי ועשיתי.  בבית לא שיתפתי כי היו נגד השירות שלי וגם לא רציתי להדאיג. גם החברים לא ממש היו בתוך הסיפור שלי, ופשוט לא 

שיתפתי ולא התמודדתי עם כל מה שראיתי וחוויתי, וכל השנים בכלל לא התעסקתי בזה. כך המשכתי בחיי, השתחררתי מהצבא, למדתי אדריכלות ונגרות, התחתנתי ועברנו לגור בגולן, פתחתי את הנגרייה, נולדו הילדים ואני עסוק ועובד וחי את החיים, אבל מרגיש בתוכי שמשהו אצלי לא לגמרי בסדר”.
בכל מקום שהלך הייתה לו הרגשה שרודפים אחריו, שמישהו עוקב אחריו. “הייתי מגיע הביתה אחרי שלא היינו שבת או לילה בבית, והייתי נכנס לפני כולם לוודא שאין אף אחד בפנים. לילדים ולאשתי הייתי אומר שאני בודק שאין ג’וקים ועקרבים. 

שמתי לב שלעיתים יש לי תגובות לא פרופורציונאליות לאירועים בחיים.  חייתי במעין סטרס תמידי. אחרי השירות גם אהבתי לנסוע להסתובב בכפרים ערביים, התגעגעתי לריחות ולאקשן שם. הייתי די מכור לזה והייתי יושב שם מדבר עם אנשים ככה לבד בלי נשק ובלי פחד. היום אני מבין שזה קצת לא נורמאלי, אני גם יודע שמשהו במנגנון הפחד לא עובד אצלי. לפעמים אני אפילו לא מצליח להבין פחד של אחרים, אפילו של הילדים שלי”. הקורונה, יצרה אצל רבים מאתנו פסק זמן והביאה הרבה אנשים לעצור את חייהם ולהתבונן על עצמם. גם אצל רונן צדוק הקורונה הביאה אותו  למחשבות להסתכלות מחודשת על חיו. כשבאמצע החיים, הכל נעצר והוא היה יותר בבית עם הילדים והמשפחה, הוא שם לב לעצמו ולכל מיני התנהגויות שלו שהדליקו אצלו נורות אדומות.  כשהתפרסם סיפורו של איציק סעידיאן, הלום הקרב שהצית את עצמו מול משרדי הביטוח הלאומי, נפל לרונן אסימון. 

צדוק: “הרגשתי צורך לעשות עם עצמי משהו, הבנתי שאני צריך לעבד את חוויות הלחימה שלי. לרגע לא חשבתי שאני בפוסט טראומה, אפילו התעקשתי שאני לא, חשבתי שאני בסדר גמור, אבל עדיין הרגשתי שיש לי צורך באיזה תהליך שיפתח אצלי דברים סגורים. מסתבר כשאתה מחפש ומבקש – הדברים מגיעים. בקבוצת הפייסבוק של לוחמי דובדבן מצאתי פרסום על מסע לעיבוד חוויות לחימה של עמותת “בשביל המחר” שעושה מסעות ללוחמים. משהו בפרסום גרם לי להתעניין ובאופן ספונטני בדקה ה-90 אפילו להירשם. הגעתי למסע עם לוחמים שרובם היו בני 28-30, רובם לוחמים ולוחמות מצוק איתן מכל מיני יחידות, אני הייתי הקשיש בחבורה. המסע הזה היה זמן להתבוננות ללוחמים עם רקע משותף, והוא כלל הרבה שיחות ושיתופים עם אנשי מקצוע. יצאתי מהמסע עם הבנה, שכל בוגר יחידה לוחמת נמצא על הגרף של פוסט טראומה, וגם אם אני  נשוי עם ילדים ולכאורה הכל תקין והחיים שלי היו נראים לי בסדר, נשארתי עם החוויות של הלחימה וההרג שהשפיעו עלי  ועל  שגרת היום יום שלי. הבנתי שחייבים לטפל בזה. לי כחייל צעיר לא הייתה תמיכה משפחתית חברתית, ויותר מזה, כשחזרתי לישיבה וקצת שיתפתי את אחד הרבנים, הוא אמר לי : “גם כי אלך בגיא צלמוות לא אירא רע כי אתה עימדי… אל תדאג, אצלך הכל בסדר לא יקרה לך כלום…”. חייתי שנים בתחושה שהכל בסדר למרות שבתוכי ידעתי שמשהו ממש לא בסדר, והדחקתי, התעלמתי ולא חיברתי. 

“לאחר המסע עם עמותת “בשביל המחר “ כשהבנתי שאני כנראה סובל מהפרעות דחק פוסט טראומטיות ושיש הסבר להתנהגויות שלי ויש גם דרך לטפל בהם, החלטתי שאני רוצה לעשות משהו גם למען אחרים כדי להביא את זה למודעות ולסדר היום”.
צדוק הבין שהנושא כל כך חשוב, וש”סרגל “ המדד של פוסט טראומה הוא מאוד רחב ולא צריך להגיע עד לקצה כמו איציק סעידיאן. כהורה לבן שעומד להתגייס בקרוב, הוא מבקש מההורים שיהיו ערניים וקשובים לקשיים של הבנים שמשרתים בצבא, להיות רגישים למצוקות ולעודד שיתוף בחוויות בזמן החופשה בבית.

“אם מתעוררת מצוקה משמעותית אצל הבן ומרגישים שהצבא לא נותן מענה אמיתי , אז לפעול בכל דרך אפשרית לעזור לבן שלכם”, הוא אומר. “המערכת הצבאית לפעמים שוגה בהתייחסות למצוקות ולפעמים זה מסוכן”.
אחרי שחווה את המסע אל עצמו, והרגיש שזה היה כה חשוב לבריאותו הגופנית והנפשית, הוא החליט לבנות בעצמו מסע של יומיים ללוחמים שרוצים לעבד את החוויות מהשירות הצבאי שלהם. הפיילוט הראשון לתוכנית היה לפני כחודשיים שיצא לדרך עם כעשרים אנשים. המסע השני מתרחש ממש בזמן כתיבת שורות אלו וישנו כבר תאריך למסע שלישי.
צדוק: “הרבה גברים חוששים לפתוח, לשוחח על העבר, על הקושי, וכשהם מגיעים למסע שכזה, שכולם חוו את אותם דברים, משהו בהם נפתח. הפרויקט נקרא “נוטרה” , שזה בעצם סוכת השומר בכרם. הנוטר צריך לשמור על הכרם שלו והמשמעות היא שאנו צריכים לשמור על עצמנו”.
“המסע” הוא יומיים בטבע, בגולן ובכנרת, עם שילוב של עבודת אדמה, סאפ בכנרת, ארוחות מפנקות והרבה מעגלי שיח ושיתוף עם מנחים חיצוניים, מקצועיים ומובילים בתחום. הוא משלב בתוכו התבוננות, הקשבה, בכי וצחוק, חוויות, אטרקציות ואוכל טוב, המסייעים בפתיחת הלבבות. בסופו של המסע המשתתפים עושים ממש טקס תשליך מול מאגר מים ומשליכים מעצמם את כל החרדות, הזכרונות, השריטות, את כל מה שלא נחוץ להם כדי להמשיך בחיים שגרתיים ולרפא את עצמם. הם גם מקבלים כלים והכוונה להמשך.
“הפיילוט היה מדויק ומוצלח, ובסופו יצאו כולם בתחושה שגברים לוחמים חייבים לעשות משהו עם עצמם, הם צריכים טיפול ושחרור והעלאת המודעות לעיבוד חוויות הלחימה, הם זקוקים לזמן להיות עם עצמם, לאוזן קשבת, לחיבוק, וגם לבכי. השחרור באווירה רגועה של המרחבים והטבע בגולן עם הכנרת, שקיעות וזריחות, חוויות מעצימות וקבוצה תומכת בעלת רקע שווה הם כר מעולה להצלחת התהליך. ואמנם המסע הוא נפלא, אבל לא מספיק משהו חד פעמי, צריך להבין שזה תחילת תהליך ומסע אל עצמך לצורך שיפור. דפוסי התנהגות מתקופת הצבא מושלכים ומנהלים את החיים של הלוחמים גם אחרי 30 שנה, בבית , בחברה, בעבודה ובסיטואציות יום יומיות ואם מודעים להם ומטפלים בהם איכות החיים יכולה להשתנות להשתפר מאוד”, משתף צדוק. “הלומי הקרב הם חלק מאתנו, הסיפור שלהם הוא הסיפור של כולנו, הם יצאו להגן עלינו וחזרו עם פצע שיש לטפל בו ולרפא אותו ויש דרכים רבות וארגונים שעוסקים במשימה החשובה הזאת. חשוב שנהיה מודעים לכך ולעובדה שיש הרבה אנשים טובים בדרך עם כלים ויכולות לסייע. צריך רק להסכים להיות ולצאת לדרך”.

עוד במדור זה

פתיחת שנת הלימודים תשפ״ז

פתיחת שנת הלימודים תשפ״ז

פותחים שנה בעז״ה ברגל ימין

האמת‭? ‬מתרגש‭ ‬מאוד‭ ‬🤗‭ – ‬1.9‭ ‬פתיחת‭ ‬שנת‭ ‬הלימודים‭ – ‬תשפ"ז‭.‬

זהו‭ ‬יום‭ ‬חג‭ ‬לתלמידים‭ ‬וגם‭ ‬למורים‭ ‬🥳‭.‬

בשבת‭ ‬האחרונה‭ ‬שאלתי‭ ‬כמה‭ ‬תלמידים‭ ‬שלי‭ ‬שגרים‭ ‬ביישוב‭ ‬שלי‭ (‬פסגות‭): ‬נו‭, ‬מתגעגעים‭ ‬ללימודים‭ ‬ולחטיבה‭??‬

כולם‭ ‬ענו‭ ‬לי‭ ‬שלא‭ ‬ושהיו‭ ‬רוצים‭ ‬עוד‭ ‬חופש‭.‬

תשובה‭ ‬טיפוסית‭ ‬של‭ ‬כל‭ ‬נער‭ ‬והיא‭ ‬לא‭ ‬מפתיעה‭ ‬אותי‭. ‬

אז‭ ‬שאלתי‭ ‬אותם‭, ‬אתם‭ ‬לא‭ ‬מתגעגעים‭ ‬לחברים‭ ‬מהכיתה‭ ‬והיישובים‭ ‬האחרים‭ ‬אז‭ ‬ענו‭ ‬שכן‭, ‬אז‭ ‬אמרתי‭ ‬להם‭ ‬שאני‭ ‬ממש‭ ‬כבר‭ ‬רוצה‭ ‬לפגוש‭ ‬את‭ ‬כולם‭ ‬ושלא‭ ‬יתבאסו‭ ‬לחזור‭ ‬ללימודים‭ ‬כי‭ ‬ממש‭ ‬עוד‭ ‬שבוע‭ ‬יש‭ ‬חופש‭ ‬נוסף‭, ‬אז‭ ‬הם‭ ‬חייכו‭ ‬😅‭.‬

האם‭ ‬אנו‭ ‬באמת‭ ‬לא‭ ‬מתגעגעים‭? ‬רוצים‭ ‬חופש‭ ‬כל‭ ‬השנה‭? ‬יש‭ ‬לי‭ ‬משהו‭ ‬לומר‭ ‬לתלמידים‭ ‬ואולי‭ ‬גם‭ ‬לחברים‭ ‬והחברות‭ ‬שלי‭ ‬המורים‭ – ‬בוא‭ ‬ננסה‭ ‬קצת‭ ‬לעדן‭ ‬את‭ ‬הדברים‭ ‬ובמקום‭ ‬לומר‭ – ‬אני‭ ‬‮"‬חייב‮"‬‭ ‬לקום‭ ‬לביה"ס‭ ‬ואני‭ ‬‮"‬חייב‮"‬‭ ‬להצליח‭ ‬בלימודים‭ ‬ואני‭ ‬‮"‬חייב‮"‬‭ ‬גם‭ ‬להיכנס‭ ‬לכושר‭ ‬ואולי‭ ‬גם‭ ‬אני‭ ‬‮"‬חייב‮"‬‭ ‬לעשות‭ ‬כסף‭ ‬ואני‭ ‬בטח‭ ‬גם‭ ‬‮"‬חייב‮"'‬‭ ‬להתפלל‭ ‬3‭ ‬תפילות‭ ‬ביום‭ ‬וללמוד‭ ‬תורה‭. ‬‮–‬‭ ‬נתייחס‭ ‬לכל‭ ‬הדברים‭ ‬האלה‭ ‬בצורה‭ ‬אחרת‭.‬

אני‭ – ‬ילד‭ ‬שהיה‭ ‬בינוני‭ ‬מאוד‭ ‬בלימודים‭, ‬ולכן‭ ‬כל‭ ‬החיים‭ ‬די‭ ‬ברח‭ ‬מהתמודדויות‭ ‬כי‭ ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬‮"‬חייב‮"‬‭ ‬המון‭ ‬דברים‭ ‬ומרוב‭ ‬מחוייבות‭ ‬וחובות‭ ‬לא‭ ‬מצא‭ ‬את‭ ‬הידיים‭ ‬והרגליים‭. ‬הייתה‭ ‬לי‭ ‬בגרות‭ ‬על‭ ‬הפנים‭ ‬ורק‭ ‬בגיל‭ ‬34‭ ‬התחלתי‭ ‬לקבל‭ ‬בטחון‭ ‬אחרי‭ ‬המון‭ ‬דברים‭ ‬שהייתי‭ ‬‮"‬חייב‮"‬‭ ‬להצליח‭ ‬בהם‭.‬

לא‭ ‬אהבתי‭ ‬את‭ ‬הדברים‭ ‬שאני‭ ‬‮"‬חייב‮"‬‭ ‬לעשות‭, ‬ומה‭ ‬לעשות‭ ‬שאני‭ ‬לא‭ ‬כמו‭ ‬אנשים‭ ‬אחרים‭, ‬כל‭ ‬תלמיד‭ ‬וכל‭ ‬אדם‭ ‬הוא‭ ‬אחר‭.‬

בגיל‭ ‬34‭ ‬משהו‭ ‬השתנה‭ ‬וקיבלתי‭ ‬בטחון‭. ‬הרבה‭ ‬בזכות‭ ‬אשתי‭ ‬שהאמינה‭ ‬בי‭ – ‬והחלטתי‭ ‬שאני‭ ‬לא‭ ‬‮"‬חייב‮"‬‭ ‬כלום‭. ‬שיניתי‭ ‬את‭ ‬הגישה‭ ‬ואמרתי‭ ‬לעצמי‭ – ‬זו‭ ‬הזדמנות‭ ‬לקום‭ ‬בבוקר‭ ‬לעוד‭ ‬יום‭ ‬של‭ ‬למידה‭ ‬ולפגוש‭ ‬חברים‭ ‬וזו‭ ‬הזדמנות‭ ‬לנסות‭ ‬להצליח‭ ‬בלימודים‭ ‬כמיטב‭ ‬יכולתי‭ ‬וזו‭ ‬גם‭ ‬הזדמנות‭ ‬להיכנס‭ ‬לכושר‭ ‬ולשחק‭ ‬כדורסל‭ ‬בכיף‭ ‬🏀‭ ‬עם‭ ‬חברים‭ ‬בהפסקה‭ ‬ואחה"צ‭ ‬במקום‭ ‬להיות‭ ‬בפלאפון📱‭ ‬לצאת‭ ‬ולהתאמן‭.‬

ואם‭ ‬יש‭ ‬לי‭ ‬ערב‭ ‬פנוי‭ – ‬זו‭ ‬הזדמנות‭ ‬למלצר‭ ‬ולהרוויח‭ ‬כסף‭.‬

וזו‭ ‬גם‭ ‬הזדמנות‭ ‬להודות‭ ‬לקב"ה‭ ‬ולהתפלל‭ ‬3‭ ‬תפילות‭ ‬ביום‭ ‬וגם‭ ‬ללמוד‭ ‬קצת‭ ‬משניות‭ ‬בסוף‭ ‬התפילה‭.‬

אני‭ ‬אישית‭ ‬התפתחתי‭ ‬מאוד‭ ‬מאוד‭ ‬מאוחר‭ – ‬כי‭ ‬הייתי‭ ‬‮"‬חייב‮"‬‭ – ‬ומגיל‭ ‬34‭ ‬אני‭ ‬מנצל‭ ‬הזדמנויות‭ ‬סדרתי‭ ‬וב"ה‭ ‬משתדל‭ ‬לעזור‭ ‬לתלמידיי‭ ‬וגם‭ ‬להיעזר‭ ‬בהם‭ – ‬כי‭ ‬אין‭ ‬לכם‭ ‬מושג‭ ‬מה‭ ‬זה‭ ‬200‭ ‬מוחות‭ ‬של‭ ‬ילדים‭ ‬ונערים‭ ‬שמשדרגים‭ ‬לי‭ ‬משחקים‭ ‬ורעיונות‭ ‬בשיעורי‭ ‬חנ"ג‭ ‬ובכל‭ ‬הארץ‭ ‬משתמשים‭ ‬ברעיונות‭ ‬שפיתחתי‭ ‬ביחד‭ ‬🤝‭ ‬עם‭ ‬תלמידיי‭.‬

הזדמנות‭ ‬לוקחים‭ – ‬וכך‭ ‬גם‭ ‬מנהיגות‭. ‬וב"ה‭ ‬אם‭ ‬תיתנו‭ ‬וב‭ – ‬💖‭ ‬לתלמידים‭, ‬לקולגות‭ ‬וחברים‭, ‬אתם‭ ‬תרגישו‭ ‬ממש‭ ‬ממש‭ ‬טוב‭ ‬ותשפיעו‭ ‬שפע‭ ‬ותקומו‭ ‬בשמחה‭ ‬כל‭ ‬בוקר‭ ‬וגם‭ ‬תתפלאו‭ ‬אבל‭ ‬אם‭ ‬נתתם‭ ‬זכותכם‭ ‬גם‭ ‬לבקש‭ ‬עזרה‭ ‬בחזרה‭ – ‬קוראים‭ ‬לזה‭ ‬אמון‭ ‬אחד‭ ‬בשני‭, ‬כנות‭ ‬והדדיות‭.‬

אז‭ ‬תלמידיי‭ ‬היקרים‭ ‬וחבריי‭ ‬לצוות‭  ‬המורים‭ ‬וחבריי‭ ‬וחברותיי‭ ‬בקהילות‭ ‬של‭ ‬המורים‭ ‬לחנ"ג‭ ‬והמאמנים‭ – ‬נצלו‭ ‬ותיקחו‭ ‬את‭ ‬‮"‬ההזדמנות‮"‬‭ ‬ב2‭ ‬ידיים‭ ‬🤝‭ ‬תנו‭ ‬מילה‭ ‬טובה‭ ‬או‭ ‬2‭ ‬ותפרגנו‭ ‬לחברים‭ ‬בצוות‭ ‬וכמובן‭ ‬לתלמידים‭.‬

תדברו‭, ‬תקשיבו‭, ‬תסתכלו‭ ‬לילדים‭ ‬בעיניים‭, ‬תתעניינו‭ ‬בתלמיד‭ ‬ותיעזרו‭ ‬בחברי‭ ‬הצוות‭ ‬ובמומחיות‭ ‬של‭ ‬כל‭ ‬אחד‭ ‬וגם‭ ‬במומחיות‭ ‬של‭ ‬התלמידים‭ – ‬תלמידים‭ ‬עזרו‭ ‬לי‭ ‬למשל‭ ‬בעריכת‭ ‬סרטונים‭, ‬הם‭ ‬הרבה‭ ‬יותר‭ ‬טובים‭ ‬ממני‭ ‬בזה‭ ‬ואני‭ ‬דאגתי‭ ‬להם‭ ‬להמון‭ ‬דברים‭ ‬בתחום‭ ‬שלי‭ ‬ועוזר‭ ‬להם‭ ‬גם‭ ‬אחרי‭ ‬שעות‭ ‬ביה"ס‭ ‬להיות‭ ‬הגרסה‭ ‬הכי‭ ‬טובה‭ ‬שיכולים‭ ‬להיות‭.‬

רוצים‭ ‬להשפיע‭ ‬🤔‭ – ‬תנו‭ ‬דוגמא‭ ‬אישית‭ – ‬נאה‭ ‬דורש‭ ‬נאה‭ ‬מקיים‭,  ‬בלי‭ ‬חרטוטים‭ – ‬ילדים‭ ‬לא‭ ‬פראיירים‭, ‬אם‭ ‬אתה‭ ‬מורה‭ ‬חרטטן‭ ‬הם‭ ‬יחרטטו‭ ‬אותך‭ ‬בחזרה‭.‬

והכי‭ ‬חשוב‭ ‬בואו‭ ‬בשמחה‭ ‬כל‭ ‬בוקר‭ – ‬גם‭ ‬אם‭ ‬אתם‭ ‬עייפים‭ – ‬מיצאו‭ ‬את‭ ‬הדרך‭ ‬להיות‭ ‬כמה‭ ‬שיותר‭ ‬עם‭ ‬אנרגיה‭ ‬חיובית‭ ‬🥳‭ – ‬כי‭ ‬אם‭ ‬תבואו‭ ‬עם‭ ‬אנרגיה‭ ‬טובה‭ ‬זה‭ ‬הדבר‭ ‬שהכי‭ ‬ישפיע‭ ‬איך‭ ‬ייראה‭ ‬היום‭ ‬והשיעורים‭ ‬שלכם‭ ‬ושל‭ ‬התלמידים‭.‬

מאחל‭ ‬לכל‭ ‬תלמידיי‭ ‬הצלחה‭ ‬גדולה‭ – ‬אתם‭ ‬לא‭ ‬‮"‬חייבים‮"‬‭ ‬כלום‭ ‬אך‭ ‬אם‭ ‬לא‭ ‬תנצלו‭ ‬הזדמנויות‭ ‬אז‭ ‬פספסתם‭ ‬בענק‭ ‬🎯‭.‬

אני‭ ‬גיליתי‭ ‬את‭ ‬העוצמות‭ ‬שלי‭ ‬רק‭ ‬בגיל‭ ‬34‭ ‬ופרצתי‭ ‬קדימה‭ ‬כי‭ ‬החלטתי‭ ‬לשנות‭ ‬גישה‭ ‬ולנצל‭ ‬הזדמנויות‭ ‬ולנסות‭ ‬להנות‭ ‬מכל‭ ‬דבר‭ ‬ביום‭ ‬ולא‭ ‬לומר‭ – ‬‮"‬איזה‭ ‬באסה‭ ‬זה‭ ‬ללמוד‮"‬‭, ‬‮"‬איזה‭ ‬באסה‭ ‬לצאת‭ ‬מהמיטה‮"‬‭ ‬וכו‮'‬‭.‬

בכל‭ ‬דבר‭ ‬אני‭ ‬מנסה‭ ‬להיות‭ ‬הכי‭ ‬טוב‭ ‬שאני‭ ‬יכול‭ ‬לא‭ ‬אקבל‭ ‬100‭, ‬אבל‭ ‬אתן‭ ‬הכל‭ ‬ואקבל‭ ‬ציון‭ ‬91‭ ‬או‭ ‬88‭, ‬אחלה‭ ‬מבחינתי‭.‬

ומבקש‭ ‬ממש‭ ‬תיתנו‭ ‬מה‭- ‬💖‭ ‬לאחר‭ – ‬דברו‭ ‬עם‭ ‬התלמידים‭ ‬בגובה‭ ‬העיניים‭ –  ‬הם‭ ‬לא‭ ‬מטומטמים‭ – ‬אינטליגנציה‭ ‬רגשית‭ ‬זה‭ ‬הדבר‭ ‬הכי‭ ‬חשוב‭ – ‬שימו‭ ‬לב‭ ‬לשקטים‭ ‬ולשקופים‭, ‬שימו‭ ‬לב‭ ‬לאלה‭ ‬שנרדמים‭ ‬ומורידים‭ ‬קבוע‭ ‬את‭ ‬הראש‭ ‬בשיעור‭ – ‬ייתכן‭ ‬שיש‭ ‬פה‭ ‬סיפור‭ ‬מעבר‭ ‬או‭ ‬שהילד‭ ‬רוצה‭ ‬יחס‭ – ‬בעצם‭ ‬כולנו‭ ‬צריכים‭ ‬יחס‭, ‬לא‭?‬

כי‭ ‬תגידו‭ ‬לי‭ – ‬‮"‬מה‭ ‬בנאדם‭ ‬צריך‭ ‬בעולם‭ ‬אם‭ ‬לא‭ ‬יחס‭ ‬חם‭ ‬פה‭ ‬ושם‭ ‬🤔‮"‬

רק‭ ‬מילה‭ ‬טובה‭ ‬או‭ ‬2‭ ‬לא‭ ‬יותר‭ ‬מזה‭ – (‬י‭. ‬רביץ‭ ‬שם‭ ‬שם‭).‬

בתמונה‭ ‬מורה‭ ‬שלא‭ ‬מחרטט‭ ‬ומגייס‭ ‬את‭ ‬תלמידיו‭ ‬לפני‭ ‬תחרות‭ ‬כושר‭ ‬גופני‭ ‬ארצית‭ ‬ומדבר‭ ‬איתם‭ ‬בגובה‭ ‬העיניים‭ – ‬וגם‭ ‬זכינו‭ ‬מקום‭ ‬3‭ ‬מתוך‭ ‬57‭ ‬תיכונים‭ ‬‭- ‬לא‭ ‬היינו‭ ‬הכי‭ ‬חזקים‭ – ‬אבל‭ ‬כולם‭ ‬באו‭ ‬ביחד‭ ‬🤝‭ ‬לתת‭ ‬וזה‭ ‬הביא‭ ‬🏆‭. ‬

תיקון הדרכים ושמירתן

תיקון הדרכים ושמירתן

בסופה‭ ‬של‭ ‬פרשת‭ ‬שופטים‭ ‬מתארת‭ ‬התורה‭ ‬מקרה‭ ‬מטלטל‭: ‬אדם‭ ‬נמצא‭ ‬הרוג‭ ‬בשדה‭, ‬ולא‭ ‬נודע‭ ‬מי‭ ‬פגע‭ ‬בו‭.‬

‮"‬כִּי–יִמָּצֵא‭ ‬חָלָל‭ ‬בָּאֲדָמָה‭ ‬אֲשֶׁר‭ ‬ה‮'‬‭ ‬אֱלֹהֶיךָ‭ ‬נֹתֵן‭ ‬לְךָ‭ ‬לְרִשְׁתָּהּ‭, ‬נֹפֵל‭ ‬בַּשָּׂדֶה‭, ‬לֹא‭ ‬נוֹדַע‭ ‬מִי‭ ‬הִכָּהוּ‭. ‬וְיָצְאוּ‭ ‬זְקֵנֶיךָ‭ ‬וְשֹׁפְטֶיךָ‭, ‬וּמָדְדוּ‭ ‬אֶל–הֶעָרִים‭ ‬אֲשֶׁר‭ ‬סְבִיבֹת‭ ‬הֶחָלָל‭…‬‮"‬ֿ‭(‬דברים‭ ‬כ"א‭, ‬א‮'–‬ג‮'‬‭)‬

זקני‭ ‬העם‭ ‬והשופטים‭ ‬אינם‭ ‬נשארים‭ ‬במקומם‭ ‬ואינם‭ ‬מסתפקים‭ ‬בשליחת‭ ‬נציגים‭. ‬הם‭ ‬יוצאים‭ ‬בעצמם‭ ‬אל‭ ‬השדה‭, ‬עומדים‭ ‬במקום‭ ‬שבו‭ ‬נמצא‭ ‬החלל‭, ‬מביטים‭ ‬בתוצאה‭ ‬הקשה‭ ‬ומודדים‭ ‬את‭ ‬המרחק‭ ‬אל‭ ‬הערים‭ ‬הסמוכות‭.‬

בהמשך‭ ‬מתארת‭ ‬התורה‭ ‬את‭ ‬רגע‭ ‬השיא‭: ‬‮"‬וְכֹל‭ ‬זִקְנֵי‭ ‬הָעִיר‭… ‬יִרְחֲצוּ‭ ‬אֶת‭ ‬יְדֵיהֶם‭… ‬וְעָנוּ‭ ‬וְאָמְרוּ‭: ‬יָדֵינוּ‭ ‬לֹא‭ ‬שָׁפְכוּ‭ ‬אֶת‭ ‬הַדָּם‭ ‬הַזֶּה‭, ‬וְעֵינֵינוּ‭ ‬לֹא‭ ‬רָאוּ‭.‬‮"‬‭(‬שם‭, ‬ו‮'–‬ז‮'‬‭)‬

חז"ל‭ ‬שואלים‭: ‬וכי‭ ‬עולה‭ ‬על‭ ‬הדעת‭ ‬שזקני‭ ‬העיר‭ ‬הם‭ ‬ששפכו‭ ‬את‭ ‬הדם‭?‬

ודאי‭ ‬שלא‭. ‬הם‭ ‬אינם‭ ‬מעידים‭ ‬רק‭ ‬שלא‭ ‬רצחו‭ ‬במו‭ ‬ידיהם‭, ‬אלא‭  ‬שלא‭ ‬התרשלו‭ ‬באחריותם‭ ‬כלפי‭ ‬עוברי‭ ‬הדרך‭ ‬שלא‭ ‬פטרו‭ ‬את‭ ‬ההרוג‭ ‬ללא‭ ‬מזון‭ ‬וללא‭ ‬ליווי‭.‬

הרמב"ם‭ ‬במורה‭ ‬נבוכים‭ ‬מבאר‭ ‬שזקני‭ ‬העיר‭ ‬מעידים‭ ‬לפני‭ ‬הקב"ה‭ ‬‮"‬שלא‭ ‬התרשלו‭ ‬בתיקון‭ ‬הדרכים‭ ‬ובשמירתם‮"‬‭. ‬האחריות‭ ‬לחיי‭ ‬אדם‭ ‬אינה‭ ‬מסתיימת‭ ‬בכך‭ ‬שידינו‭ ‬לא‭ ‬שפכו‭ ‬את‭ ‬הדם‭; ‬היא‭ ‬מחייבת‭ ‬אותנו‭ ‬לעשות‭ ‬כל‭ ‬שביכולתנו‭ ‬כדי‭ ‬שהדרכים‭ ‬יהיו‭ ‬בטוחות‭.‬

גם בעיצומה של מלחמה

מסופר‭ ‬כי‭ ‬בזמן‭ ‬המלחמה‭ ‬בין‭ ‬אוסטריה‭ ‬לצרפת‭ ‬נעצרו‭ ‬שני‭ ‬יהודים‭ ‬מפרשבורג‭ ‬בחשד‭ ‬שמכרו‭ ‬נשק‭ ‬לאויב‭, ‬ולאחר‭ ‬משפט‭ ‬קצר‭ ‬נגזר‭ ‬דינם‭ ‬למוות‭. ‬רבה‭ ‬של‭ ‬העיר‭, ‬החתם‭ ‬סופר‭, ‬ביקש‭ ‬לעכב‭ ‬את‭ ‬ביצוע‭ ‬גזר‭ ‬הדין‭ ‬עד‭ ‬שתיערך‭ ‬חקירה‭ ‬יסודית‭.‬

מפקד‭ ‬הצבא‭ ‬תמה‭ ‬על‭ ‬כך‭: ‬‮"‬אלה‭ ‬ימי‭ ‬מלחמה‭. ‬בכל‭ ‬יום‭ ‬נהרגים‭ ‬מאות‭ ‬אנשים‭. ‬מדוע‭ ‬להשקיע‭ ‬מאמצים‭ ‬כה‭ ‬רבים‭ ‬בבירור‭ ‬דינם‭ ‬של‭ ‬שני‭ ‬אנשים‭?‬‮"‬

החתם‭ ‬סופר‭ ‬פתח‭ ‬בפניו‭ ‬את‭ ‬פרשת‭ ‬עגלה‭ ‬ערופה‭ ‬והסביר‭ ‬כי‭ ‬מיקומה‭ ‬בתורה‭ ‬אינו‭ ‬מקרי‭. ‬דווקא‭ ‬בין‭ ‬פרשיות‭ ‬העוסקות‭ ‬במלחמה‭ ‬עוצרת‭ ‬התורה‭ ‬כדי‭ ‬לעסוק‭ ‬בחלל‭ ‬יחיד‭ ‬שנמצא‭ ‬בשדה‭. ‬בכך‭ ‬היא‭ ‬מלמדת‭ ‬שגם‭ ‬בעיצומה‭ ‬של‭ ‬מלחמה‭ ‬אסור‭ ‬להתרגל‭ ‬לאובדן‭ ‬חיי‭ ‬אדם‭, ‬ואסור‭ ‬לאבד‭ ‬את‭ ‬הרגישות‭ ‬לחייו‭ ‬של‭ ‬היחיד‭. ‬דבריו‭ ‬של‭ ‬החתם‭ ‬סופר‭ ‬נוגעים‭ ‬גם‭ ‬למציאות‭ ‬שלנו‭. ‬אנו‭ ‬נמצאים‭ ‬בעיצומה‭ ‬של‭ ‬מלחמה‭ ‬ארוכה‭, ‬ותשומת‭ ‬הלב‭ ‬הציבורית‭ ‬מופנית‭, ‬ובצדק‭, ‬למלחמה‭ ‬ולמחיריה‭ ‬הכבדים‭. ‬אך‭ ‬גם‭ ‬בתקופה‭ ‬כזו‭ ‬אסור‭ ‬להתעלם‭ ‬מהמלחמה‭ ‬השקטה‭ ‬המתחוללת‭ ‬בכבישים‭ ‬שבה‭ ‬ממשיכות‭ ‬משפחות‭ ‬לאבד‭ ‬את‭ ‬יקיריהן‭, ‬פעמים‭ ‬רבות‭ ‬בתאונות‭ ‬שניתן‭ ‬היה‭ ‬למנוע‭.‬

תיקון הדרכים ושמירתן – הלכה למעשה

כשלמדתי‭ ‬בישיבת‭ ‬עתניאל‭ ‬הייתה‭ ‬תקופה‭ ‬קשה‭: ‬פיגועי‭ ‬הטרור‭ ‬באזור‭ ‬התרבו‭, ‬ובמקביל‭ ‬הלכו‭ ‬והתרבו‭ ‬גם‭ ‬תאונות‭ ‬הדרכים‭ ‬הקשות‭ ‬בכביש‭ ‬60‭ ‬הסמוך‭. ‬באותם‭ ‬ימים‭ ‬עסקנו‭ ‬בפרשת‭ ‬עגלה‭ ‬ערופה‭. ‬ראש‭ ‬הישיבה‭, ‬הרב‭ ‬רא"ם‭ ‬הכהן‭, ‬דיבר‭ ‬על‭ ‬כך‭ ‬שהאחריות‭ ‬לשלום‭ ‬עוברי‭ ‬הדרך‭ ‬אינה‭ ‬רק‭ ‬נחלתם‭ ‬של‭ ‬זקני‭ ‬העיר‭ ‬אלא‭ ‬של‭ ‬כלל‭ ‬יושבי‭ ‬בית‭ ‬המדרש‭ ‬והיישוב‭.‬‭ ‬

התובנה‭ ‬שהאחריות‭ ‬למרחב‭ ‬שסביבנו‭ ‬אינה‭ ‬מוטלת‭ ‬רק‭ ‬על‭ ‬זקני‭ ‬העיר‭, ‬אלא‭ ‬על‭ ‬כל‭ ‬חברי‭ ‬הקהילה‭, ‬ממשיכה‭ ‬ללוות‭ ‬אותי‭ ‬בעשייתי‭ ‬כאיש‭ ‬חינוך‭, ‬והיא‭ ‬שהובילה‭ ‬אותי‭ ‬להקים‭ ‬את‭ ‬מיזם‭ ‬‮"‬עד‭ ‬היעד‭ – ‬בלי‭ ‬נייד‮"‬‭.‬

מטרת‭ ‬המיזם‭ ‬פשוטה‭: ‬להזכיר‭ ‬לנהגים‭, ‬בדיוק‭ ‬ברגע‭ ‬הנכון‭, ‬להניח‭ ‬את‭ ‬הטלפון‭ ‬לפני‭ ‬תחילת‭ ‬הנסיעה‭. ‬תלמידי‭ ‬תיכון‭ ‬ומתנדבים‭ ‬מהקהילה‭ ‬יוצאים‭ ‬אל‭ ‬תחנות‭ ‬הדלק‭ ‬ואל‭ ‬מתחמי‭ ‬‮"‬נשק‭ ‬וסע‮"‬‭ ‬ליד‭ ‬בתי‭ ‬הספר‭, ‬מחלקים‭ ‬מדבקות‭ ‬ופונים‭ ‬אל‭ ‬הנהגים‭ ‬בבקשה‭ ‬אחת‭ ‬פשוטה‭: ‬

לא‭ ‬לגעת‭ ‬בנייד‭ ‬עד‭ ‬היעד‭.‬‭ ‬

תמיר וקנין הי״ד

תמיר וקנין הי״ד

תמיר‭ ‬וקנין‭ ‬ז"ל‭, ‬בנם‭ ‬של‭ ‬קטלינה‭ ‬ושמעון‭, ‬אחיהם‭ ‬של‭ ‬דוד‭ ‬ויואב‭, ‬נולד‭ ‬באילת‭ ‬ביום‭ ‬כ"ג‭ ‬באב‭ ‬תשנ"ב‭, ‬22.8.1992‭.‬

באילת‭ ‬גדל‭, ‬התחנך‭ ‬בבית‭ ‬הספר‭ ‬‮"‬רבין‮"‬‭ ‬ושם‭ ‬בנה‭ ‬את‭ ‬השנים‭ ‬הראשונות‭ ‬של‭ ‬חייו‭- ‬שנים‭ ‬של‭ ‬משפחה‭, ‬חברי‭ ‬ילדות‭, ‬חוויות‭ ‬וזיכרונות‭.‬

כבר‭ ‬מנעוריו‭ ‬היה‭ ‬ברור‭ ‬שתמיר‭ ‬מכוון‭ ‬לשירות‭ ‬משמעותי‭ ‬וקרבי‭. ‬הוא‭ ‬התגייס‭ ‬לחטיבת‭ ‬הצנחנים‭, ‬לגדוד‭ ‬101‭ ‬בעקבות‭ ‬אחיו‭ ‬הגדול‭ ‬דוד‭. ‬תמיר‭ ‬בחר‭ ‬בדרך‭ ‬של‭ ‬נתינה‭, ‬אחריות‭ ‬ומחויבות‭ ‬למדינה‭ ‬ולעם‭ ‬ישראל‭.‬

תמיר‭ ‬אהב‭ ‬אדם‭, ‬האמין‭ ‬באהבת‭ ‬חינם‭, ‬תמיד‭ ‬היה‭ ‬הראשון‭ ‬להושיט‭ ‬יד‭ ‬ולעזור‭ ‬למי‭ ‬שזקוק‭. ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬נדיב‭ ‬ומעולם‭ ‬לא‭ ‬עשה‭ ‬דבר‭ ‬כדי‭ ‬לקבל‭ ‬בתמורה‭. ‬את‭ ‬כל‭ ‬הטוב‭ ‬שבו‭ ‬נתן‭ ‬בצניעות‭, ‬בפשטות‭ ‬ובלי‭ ‬לחפש‭ ‬הכרה‭.‬

תמיר‭ ‬היה‭ ‬אדם‭ ‬אינטליגנטי‭ ‬וחד‭ ‬מחשבה‭, ‬בעל‭ ‬יכולת‭ ‬יוצאת‭ ‬דופן‭ ‬לראות‭ ‬את‭ ‬הדברים‭ ‬אחרת‭ ‬ובעיקר‭ ‬להשתמש‭ ‬בחדות‭ ‬ובשנינות‭ ‬שלו‭ ‬כדי‭ ‬להצחיק‭ ‬את‭ ‬הסובבים‭ ‬אותו‭. ‬ליד‭ ‬תמיר‭ ‬תמיד‭ ‬היה‭ ‬מקום‭ ‬לצחוק‭, ‬לחיוך‭ ‬ולרגע‭ ‬של‭ ‬קלילות‭. ‬

הוא‭ ‬השאיר‭ ‬חותם‭ ‬בכל‭ ‬מי‭ ‬שזכה‭ ‬להכיר‭ ‬אותו‭ ‬באמת‭.‬

במשפחתו‭ ‬היה‭ ‬תמיר‭ ‬הלב‭ ‬והדבק‭. ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬האדם‭ ‬שחיבר‭ ‬בין‭ ‬כולם‭, ‬המאחד‭ ‬של‭ ‬המשפחה‭ ‬המורחבת‭. ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬קשור‭ ‬מאוד‭ ‬לאימו‭, ‬לאביו‭, ‬לאחיו‭ ‬ולכל‭ ‬בני‭ ‬המשפחה‭. ‬תמיד‭ ‬התעניין‭ ‬ודאג‭. ‬גם‭ ‬מרחוק‭ ‬ההורים‭ ‬שלו‭ ‬היו‭ ‬בראש‭ ‬מעייניו‭. ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬מאור‭ ‬עיניהם‭.‬

הוא‭ ‬אהב‭ ‬את‭ ‬המפגשים‭ ‬המשפחתיים‭ ‬בחגים‭, ‬את‭ ‬הישיבה‭ ‬המשותפת‭ ‬סביב‭ ‬השולחן‭, ‬את‭ ‬האוכל‭, ‬הצחוקים‭, ‬הסיפורים‭ ‬ואת‭ ‬הרגעים‭ ‬בהם‭ ‬כולם‭ ‬יחד‭. ‬בני‭ ‬המשפחה‭, ‬הגדולים‭ ‬והקטנים‭, ‬אהבו‭ ‬אותו‭ ‬אהבת‭ ‬נפש‭ ‬והוא‭ ‬היה‭ ‬עבורם‭ ‬בן‭, ‬אח‭, ‬אחיין‭, ‬דוד‭, ‬בן‭ ‬דוד‭ ‬וחבר‭- ‬אדם‭ ‬שהנוכחות‭ ‬שלו‭ ‬כל‭ ‬כך‭ ‬מורגשת‭ ‬ומשמעותית‭.‬

באמצע‭ ‬שנות‭ ‬העשרים‭ ‬לחייו‭ ‬עבר‭ ‬תמיר‭ ‬מהעיר‭ ‬אילת‭ ‬לתל‭-‬אביב‭ ‬יחד‭ ‬עם‭ ‬חברי‭ ‬ילדות‭ ‬שלו‭. ‬שם‭ ‬החל‭ ‬לבנות‭ ‬קריירה‭ ‬מבטיחה‭ ‬בתחום‭ ‬הסייבר‭, ‬המשיך‭ ‬להתפתח‭, ‬ללמוד‭ ‬ולגלות‭ ‬עניין‭ ‬בעולם‭ ‬הטכנולוגיה‭. ‬לצד‭ ‬עבודתו‭ ‬אהב‭ ‬כדורגל‭, ‬פאדל‭ ‬וקולנוע‭ ‬ותמיד‭ ‬מצא‭ ‬עניין‭ ‬וסקרנות‭ ‬בדברים‭ ‬חדשים‭.‬

מאז‭ ‬ה‭-‬7‭ ‬באוקטובר‭ ‬שירת‭ ‬תמיר‭ ‬תקופות‭ ‬ארוכות‭ ‬במילואים‭. ‬שוב‭ ‬ושוב‭ ‬נקרא‭ ‬להתייצב‭ ‬לצד‭ ‬חבריו‭ ‬לפלוגה‭ ‬ובמהלך‭ ‬התקופה‭ ‬הזו‭ ‬מצא‭ ‬את‭ ‬עצמו‭ ‬יותר‭ ‬בצבא‭ ‬עם‭ ‬חבריו‭ ‬לנשק‭, ‬מאשר‭ ‬בבית‭. ‬הוא‭ ‬נשא‭ ‬את‭ ‬התפקיד‭ ‬ואת‭ ‬האחריות‭ ‬במסירות‭, ‬כפי‭ ‬שעשה‭ ‬בכל‭ ‬דבר‭ ‬בחייו‭.‬

ביום‭ ‬רביעי‭, ‬כ"ב‭ ‬אב‭ ‬תשפ"ו‭, ‬נפל‭ ‬תמיר‭ ‬בקרב‭ ‬בלבנון‭ ‬בעת‭ ‬מילוי‭ ‬תפקידו‭. ‬הוא‭ ‬היה‭ ‬בן‭ ‬33‭ ‬בנופלו‭.‬

תמיר‭ ‬נקבר‭ ‬למחרת‭, ‬ביום‭ ‬חמישי‭, ‬ביום‭ ‬הולדתו‭ ‬העברי‭- ‬כ"ג‭ ‬באב‭, ‬אותו‭ ‬יום‭ ‬שבו‭ ‬נולד‭ ‬והתחיל‭ ‬את‭ ‬מסעו‭ ‬בעולם‭.‬

מאלפי‭ ‬האנשים‭ ‬שפקדו‭ ‬את‭ ‬בית‭ ‬המשפחה‭ ‬בשבוע‭ ‬האחרון‭ ‬עולה‭ ‬קו‭ ‬אחד‭ ‬ברור‭ ‬על‭ ‬אותנטיות‭ ‬אנושים‭ ‬בלתי‭ ‬ניתנת‭ ‬לשכפול‭, ‬תמיר‭ ‬היה‭ ‬זהה‭ ‬כלפי‭ ‬כל‭ ‬אדם‭ ‬שפגש‭, ‬בצניעות‭ ‬וחדות‭, ‬בחברות‭ ‬ואחריות‭, ‬במשפחה‭ ‬ועם‭ ‬החברים‭, ‬בעבודה‭, ‬בצבא‭, ‬בצחוקים‭ ‬וברצינות‭, ‬הוא‭ ‬תמיד‭ ‬הופיע‭ ‬באותה‭ ‬חזות‭, ‬עניו‭, ‬מצחיק‭, ‬שנון‭, ‬אוהב‭, ‬אכפתי‭, ‬גיבור‭.‬

תמיר‭ ‬היה‭ ‬בן‭, ‬אח‭, ‬נכד‭, ‬אחיין‭, ‬דוד‭, ‬בן‭ ‬דוד‭, ‬חבר‭ ‬וחייל‭ ‬מסור‭. ‬אדם‭ ‬של‭ ‬אנשים‭, ‬של‭ ‬משפחה‭, ‬של‭ ‬נתינה‭ ‬ושל‭ ‬אהבה‭. ‬אדם‭ ‬שהביא‭ ‬איתו‭ ‬אור‭, ‬צחוק‭ ‬וחיבור‭, ‬השאיר‭ ‬אחריו‭ ‬חותם‭ ‬עמוק‭ ‬בליבם‭ ‬של‭ ‬כל‭ ‬מי‭ ‬שזכה‭ ‬להכיר‭ ‬ולאהוב‭ ‬אותו‭.‬

תמיר‭ ‬היה‭ ‬גיבור‭ ‬ישראל‭ ‬שנלחם‭ ‬על‭ ‬הזכות‭ ‬של‭ ‬כולנו‭ ‬לחיות‭ ‬פה‭, ‬תזכרו‭ ‬אותו‭ ‬כאדם‭ ‬האוהב‭ ‬וכלוחם‭ ‬הגיבור‭ ‬שהוא‭ ‬תמיד‭ ‬יהיה‭.‬

נוח‭ ‬על‭ ‬משכבך‭ ‬בשלום‭ ‬אהוב‭.‬

יהי‭ ‬זכרו‭ ‬ברוך‭. ‬

דמוקרטיות חפצות חיים מחליפות גנרלים גם באמצע מלחמה

דמוקרטיות חפצות חיים מחליפות גנרלים גם באמצע מלחמה

הקלישאה הקובעת כי ״לא מחליפים מפקדים בזמן מלחמה״ סותרת את…
פחד מהחופש הגדול (מדריך למתבונן האמיץ)

פחד מהחופש הגדול (מדריך למתבונן האמיץ)

תסריט‭ ‬כואב‭: ‬עובדים‭ ‬קשה‭ ‬בשביל‭ ‬הילדים‭, ‬אבל‭ ‬לא‭ ‬מצליחים‭ ‬להיות‭…
מפקדים רועדים ונהלים מעורפלים רוצחים את הלוחמים שלנו

מפקדים רועדים ונהלים מעורפלים רוצחים את הלוחמים שלנו

פיגוע הירי הקטלני בחוות גלעד, שבו נרצחו רס״ר בניהו מלט…
פופוליזם על חשבון ילדינו

פופוליזם על חשבון ילדינו

השבוע בוועדת החינוך הוצג מחירון מקסימום מגוחך לתשלומי הורים. פוליטיקאים…
כשהמערכת קורסת, הפוליטיקאים מכבים את האור

כשהמערכת קורסת, הפוליטיקאים מכבים את האור

בניגוד‭ ‬למגמה‭ ‬העולמית‭, ‬תלמידי‭ ‬ישראל‭ ‬רשמו‭ ‬את‭ ‬הציונים‭ ‬הנמוכים‭ ‬ביותר‭…
קריסת משפט נתניהו: כשהפרקליטות ממציאה עבירות, הדמוקרטיה משלמת את המחיר

קריסת משפט נתניהו: כשהפרקליטות ממציאה עבירות, הדמוקרטיה משלמת את המחיר

כבר פעם שנייה השופטים רומזים לפרקליטות לרדת מסעיף השוחד נגד…
הגאולה מבטלת את האבל

הגאולה מבטלת את האבל

בשבוע‭ ‬שעבר‭ ‬נפגשתי‭ ‬עם‭ ‬הרב‭ ‬ד"ר‭ ‬אליהו‭ ‬זייני‭, ‬ראש‭ ‬ישיבת‭…
האסטרטגיה של איראן

האסטרטגיה של איראן

ביום‭ ‬שישי‭ ‬האחרון‭ ‬מצאתי‭ ‬את‭ ‬עצמי‭ ‬יושב‭ ‬באולפן‭ ‬טלוויזיה‭. ‬שהיתי‭…
הפתק שיקבור את שיטת מפא״י

הפתק שיקבור את שיטת מפא״י

הכנסת מריחה בחירות, וזה הזמן לשנות את כללי המשחק. בכנס…
ההתיישבות היא קו החזית

ההתיישבות היא קו החזית

הכותרות‭ ‬הבוקר‭ ‬מבשרות‭ ‬על‭ ‬‮"‬תוכנית‭ ‬ענק‮"‬‭: ‬10‭ ‬מיליארד‭ ‬שקל‭ ‬יושקעו‭…
מה עומד מאחורי הפגנות השמאל והערבים?

מה עומד מאחורי הפגנות השמאל והערבים?

רבים‭ ‬בתקשורת‭ ‬הימין‭ ‬ניסו‭ ‬לחזות‭ ‬מה‭ ‬תהיה‭ ‬המחאה‭ ‬הבאה‭ ‬של‭…
זעקת הקוזאק הנגזל של המנהיגות הערבית

זעקת הקוזאק הנגזל של המנהיגות הערבית

השבוע‭ ‬יצאו‭ ‬אלפים‭ ‬לרחובות‭ ‬במחאה‭ ‬כואבת‭ ‬ומוצדקת‭ ‬נגד‭ ‬מרחץ‭ ‬הדמים‭…
האח הגדול – עינו פקוחה

האח הגדול – עינו פקוחה

דו״ח מבקר המדינה שנחת השבוע חושף את היקף הריגול המשטרתי…