מעבדות לחירות בימינו ממש

לרגל שבוע החמ״ד שחל בימים אלו, שוחחנו עם ראש מנהל החינוך הדתי בפועל, שושי נגר, על מטרות החינוך הממלכתי דתי, על הטענות לגזענות, כיצד אפשר לגייס עובדי הוראה טובים כשיש מחסור ארצי במורים ואיך מתייחסים בחמ״ד לרפורמה המשפטית ולמחאות נגדה • משפט אחד של שושי מסכם הכל: ״חמ״ד זה כמו משפחה״

״התפלאנו לשמוע על המלחמה שפרצה בין רוסיה לאוקראינה. קלטנו שכדאי לנו להמשיך קצת לטייל במקום לחזור לרוסיה, בגלל המלחמה, אז המשכנו לטייל לישראל״

״ידעתי שאני יהודי, אבל בבית הספר בסיביר להיות יהודי היה כמו להיות בדיחה. רק כשהתקבלתי לאוניברסיטה בעיר טומסק ועברתי לשם, התחלתי לעבוד בבית הכנסת של הקהילה היהודית ולמדתי מה זה להיות יהודי״, כך מספר אהרון ברובינדר, עולה טרי מרוסיה.
אהרון ואשתו טוניה גדלו בסיביר שברוסיה. בתור ילד ידע אהרון שהוא יהודי, אך משפחתו חיה חיים חילוניים ללא קשר למסורת. רק כשבגר והחל ללמוד באוניברסיטת טומסק, הכיר את היהדות לעומק. ״קיבלו אותי לעבוד בבית הכנסת של הקהילה, שם הכרתי את המסורת ומה זה אומר להיות יהודי״, הוא מתאר.
מתי החלו המחשבות לעלות לישראל?
״אני תמיד חשבתי על זה, כי אחותי עלתה לישראל לפני כעשור וקרובת משפחה נוספת עלתה לארץ גם כן״, הוא מספר. אבל ההחלטה המעשית לעלות לארץ התקבלה די בחטף: באמצע ירח הדבש של הזוג הטרי.
״התחתנו ברוסיה, וטסנו לירח דבש בטורקיה. בזמן שטיילנו שם לא פתחנו חדשות בכלל, ולא ידענו מה קורה סביבנו ומה קורה בעולם. כשכן פתחנו חדשות, התפלאנו לשמוע על המלחמה שפרצה בין רוסיה לאוקראינה. קלטנו שכדאי לנו להמשיך קצת לטייל במקום לחזור לרוסיה, בגלל המלחמה, אז המשכנו לטייל לישראל…״, הוא צוחק.
המלחמה היתה בעיר שלכם? המשפחה שלכם נפגעה?
״ממש לא, אפילו לא קרוב״, ממהר אהרון להרגיע. ״סיביר נמצאת בשטח שלא קרוב לאוקראינה, אין קשר. לא היתה סכנה ישירות מהמלחמה, הסכנה היתה בתוכי: לא יכולתי לצעוק על המלחמה, לא יכולתי להגיד משהו נגדה – וזה לחץ עלי. אני לא יכול לגור ככה, בתנאים כאלה. זה קשה לי. אני לא רוצה לצעוק ובמקביל לא רוצה לשתוק, צריך להיות באמצע אבל ברוסיה אין הזדמנות כזאת, לצערי. לכן עליתי לארץ״.
כל ההתחלות קשות
התקופה הראשונה של אהרון וטוניה בארץ לא היתה קלה, בלשון המעטה. הם הגיעו מטורקיה עם דרכונים בלבד, ללא מסמכים נוספים, ועם תיקים מעטים שהכילו את בגדי החופשה שלהם. על חפצים נוספים לא היה מה לדבר.
״כמו שמקובל, בהתחלה היה קשה. גרנו אצל סבתא של אשתי, שברוך השם קיבלה אותנו לבית שלה, אבל היה קשה. התנאים היו מאתגרים, זוג נשוי שפתאום גר עם המשפחה. עלינו ארצה בלי מסמכים בכלל, רק דרכון ותיק על הגב שלנו, כי באנו מירח הדבש בטורקיה. בלי בגדים, בלי חפצים, בלי דירה. בהתחלה חיכינו לבדיקת הקונוסול זמן רב, ובזמן הזה עבדתי קצת.
חיינו יחד עם המשפחה של אשתי, בלי כסף, בלי להבין עברית, התחלנו ללמוד עברית רק אחר כך. גם היה לא קל נפשית, התנאים האלה לוחצים עליך. עכשיו אני מודה להשם שאני יודע עברית ויש לי עבודה טובה, אחרי שנה״, אהרון מוסיף.
את תכנית ׳מסע׳ של תנועת בית״ר העולמית החלו בני הזוג יחד, כחודשיים לאחר שהגיעו לארץ. ״זה היה יוצא דופן, כי היינו בלי מסמכים ובלי כלום. אבל בגלל שהיינו בקשר עם כל מיני אנשים, עם אחותי, עם האנשים שעבדתי איתם בבית הכנסת ועוד – הצלחנו להיכנס לתכנית״.
כאמור, עם סיום התכנית החליטו בני הזוג לקבוע את מושבם במדינת ישראל, ואהרון אף החל לעבוד כמדריך בתכנית ׳מסע׳ – שזה עתה סיים בהצלחה. לפני כשלושה חודשים קיבלו בני הזוג את האישורים הנדרשים ועלייתם לארץ הושלמה.
איך הגעת לעבוד כמדריך בתכנית עליה לארץ?
״בכל מקרה אשתי ואני היינו צריכים לעבוד במקצועות אחרים. אני מהנדס בתחנת כוח גרעינית והייתי צריך לעבוד בתחום הזה, ואשתי רופאה. בגלל שעשינו עליה בחרנו לעבוד בדברים אחרים. יש כמה קשיים שמפריעים לנו לעבוד במקצועות שלנו: קודם כל זה רצון, אולי אני בכלל רוצה להחליף תחום?״, תוהה אהרון יחד איתי, ״וזו הסיבה שעכשיו אני עובד כמדריך ולא כמהנדס.
״הסיבה השניה זו השפה. אנחנו לומדים עברית רק שנה, וזה מכשול קטן שמונע מאיתנו לגשת לתחום שלנו. ברוך השם יש לנו זמן לדחות, כי בישראל מקובל שאתה צריך להיות קצת מבוגר כדי לעבוד: אחרי צבא, אחרי טיול של אחרי צבא… אז יש לנו זמן, אנחנו צעירים״. לשאלתי בני כמה הם, הוא משיב ״אני בן 24, ואשתי בת 25. היא כבר זקנה״, הוא צוחק.
אתה ממליץ ליהודים שנמצאים ברוסיה לעלות לארץ?
״אני אומר להם: תעשו מה שאתם רוצים. אני חושב שעכשיו כל האנשים שחשבו לעשות עליה כבר עשו אותה, ומי שנשאר ברוסיה זו בחירה שלהם. אם טוב לכם ואתם באזור הנוחות, תישארו. אבל אני חושב שאם יש יהודים צעירים שיש להם הזדמנות לעלות לארץ, לא עליה לגמרי עד סוף החיים, אלא ביקור ארוך – אז תנצלו את זה. כך תהיה לכם הזדמנות להשוות את המצב ברוסיה למצב פה, לראות את ההבדלים בתנאי החיים בין שם לפה, ולהחליט החלטה מושכלת״.

״הצעירים, בני הנוער… אני לא יכול להתרגל אליהם. זו הסיבה שאני לא אוהב לנסוע בתחבורה ציבורית ורוצה לקנות מכונית״

למרות הקשיים אהרון מסיים את השיחה בחיוך, ואומר: ״ישראל היא בית, שמחים להיות פה ב-100 אחוז. ברוך בשם שיצא ככה״.
99% עליה
תכנית ׳מסע׳ של תנועת בית״ר העולמית בה מדריך אהרון היא תכנית אחת מיני רבות שמפעילה התנועה. בית״ר העולמית חוגגת 100 שנים להיווסדה על ידי זאב ז׳בוטינסקי, אחד מאבות הציונות. ז׳בוטינסקי הוא זה שהגה את המושג ׳המחנה הלאומי׳, עוד לפני שקמה מדינת ישראל. מטרת תנועת בית״ר היתה להקים מדינה יהודית בארץ ישראל ולגדל צעירים שידעו להגן על ארצם.
יגאל ברנד, מנכ״ל בית״ר העולמית, מסביר שהגישה הלאומית-ימנית צמחה מתוך תנועת בית״ר – האצ״ל, הלח״י, מפלגת החירות, הליכוד. ״היום בית״ר עוסקת בשלושה דברים עיקריים: הראשון הוא פעילות בחו״ל מול הקהילות, צעירים, סטודנטים ועוד. בנוסף, אנחנו מביאים צעירים מהעולם לתכניות ארוכות טווח פה בארץ, תכניות של חצי שנה ומעלה, בשיתוף עם חברת ׳מסע׳. מגיעים צעירים מדרום אמריקה, חבר העמים, אירופה, אוסטרליה, ובחצי השנה הזו הם לומדים ערכים, ציונות, יהדות, היסטוריה של מדינת ישראל ועוד. הם מטיילים, לומדים את ערכי בית״ר ועוד. חלקם גרים בדירות וחלקם במסגרת פנימייתית״, מסביר ברנד.
התחום השלישי בו עוסקת תנועת בית״ר הוא ערכי ז׳בוטינסקי: ״אנחנו רואים את עצמנו ממשיכי דרכו של ז׳בוטינסקי, מביאים את ערכיו ומורשתו למציאות היומיומית כיום. ערכיו יכולים לבוא לידי ביטוי בכל אספקט בחיים: ביטחון, כלכלה, מדיניות ועוד. אנחנו עושים מגוון פעולות, כנסים, ועדות, סמינרים, סיורים, טיולים ועוד״.
אחת התכניות של תנועת בית״ר העולמית מיועדת לצעירים יוצאי חבר העמים לשעבר: רוסיה, בלארוס, קזחסטן והאזור כולו. ״הם באים לתכנית של חצי שנה, במהלכה גרים בדירות בירושלים. כמעט 100 אחוז מהחבר׳ה האלה מסיימים את התכנית ועושים עליה, לא חוזרים לארץ מוצאם. האחוזים האלה מייחדים את התכנית הזו משאר התכניות שלנו. יש תכניות המשך לבוגרים, ויש בוגרת שמנהלת את התכנית לבוגרים. יש לנו כ-800 בוגרים שעלו לארץ ואנחנו מלווים אותם ברמה היומיומית״.
האם המלחמה בין רוסיה לאוקראינה השפיעה על העליה?
״מספר המבקשים לבוא לתכנית בפועל אחרי המלחמה גדל מאוד. בסוף הקורונה היו בתכנית 30 ומשהו אנשים, והיום אנחנו עם 70-80 איש בתכנית. הרבה גם מגיעים מרוסיה, לא רק מאוקראינה, ואצלנו הם חיים ביחד. יש כאלה שהמשפחות עדיין שם והם פה, אבל אנחנו מתמקדים באחוזי העליה הגבוהים, באנשים שהשתקעו פה בארץ, ומקווים שהמספרים ילכו ויגדלו״.
"בחג המצות הנוכחי לא יהיה בית יהודי אחד באוקראינה
ללא מצות"
כאמור, באוקראינה וברוסיה ציינו לאחרונה שנה למלחמה. לקראת חג הפסח, מפעל המצות ׳מצפאקראניה׳ בבירה האוקראינית קייב, חזר לייצר מצות מכונה עבור יהודי המדינה במשמרות שנפרסות על פני 24 שעות ביממה, מצאת השבת ועד כניסתה. לא מדובר על דבר של מה בכך: המפעל, שגלגולו הראשון היה בבית הכנסת ׳פודיל׳ המפואר בקייב, נוסד כבר בשנות ה-40 של המאה הקודמת באופן חצי מחתרתי. יהודים לא מעטים היו מביאים בחשאי קמח ׳שמור׳ כדי להכין ממנו מצות במאפיה המיוחדת. חלקם הועמדו לדין ונאסרו בשל כך, אבל במסירות רבה המשיכה המאפיה לפעול ללא הפסק.
עם נפילת הקומוניזם החלה המאפיה המיתולוגית לפעול במלוא המרץ – הפעם בגלוי וללא מורא, ובשלשת העשורים האחרונים הפכה הפדרציה לקניין העיקרי שלה, תוך שהיא מפיצה את המצות לכל יהודי אוקראינה.
עד המלחמה, יכולות היצור של המאפיה עמדו על שני טון מצות ביום, ובסף הכול 250 טון בחודשי השנה שבהם פעלה. בשנה שעברה הספיקה המאפיה לאפות 16 טון של מצות, אך היא נסגרה מיד עם פרוץ המלחמה, בשל עובדים שגויסו או שהתגוררו באזורים שנכבשו על ידי הרוסים. בשנה האחרונה נפגעה המאפיה גם בשל בעיות בחשמל ולכן היה צורך לייבא מצות מבריטניה ומישראל באמצעות גופים יהודים בינלאומיים כמו ׳ועד ההצלה של אגודת ישראל׳, UJA ו-OU.
אך השנה אין צורך בייבוא משום שהקהילה רכשה גנרטור חזק שמאפשר לה להמשיך באפיה. "אנחנו מעסיקים כאן עשרות עובדים ומלבד הטריות של מצות שאינן צריכות להיטלטל מעבר לים – העלויות זולות יותר והייצור המקומי שלנו גם מסייע לפרנס עשרות משפחות מקומיות ובכלל זה משפחות יהודיות", אמר מנהל המאפייה. לדבריו, "גם הממשלה בקייב משבחת את פתיחתו המחודשת של מפעל המצות, כמעשה פטריוטי שתומך בכלכלה של אוקראינה".
המאפייה שייכת לקהילתו של הרב הראשי הרב יעקב דב בלייך, המשמש גם כרב בית הכנסת בשכונת פודיל. היא פועלת תחת השגחתו המהודרת של הרב פנחס וישצקי, יושב ראש ומייסד ועד הכשרות אוקראינה (UK).
עובדי המפעל עמלו וייצרו עד פסח כ-100 טון מצות שחולקו על ידי ׳פדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה׳ לעשרות אלפי בתי אב בישראל, בשיתוף פעולה הדוק עם רבני הערים שלוחי חב"ד. אם בעבר היו המצות מחולקות בחינם לנזקקים ולתושבי העיירות והערים הקטנות ונמכרות בעלות סמלית, השנה חולקו כל המצות לכלל היהודים חינם אין כסף במרכזי 180 הקהילות היהודיות שמפעילה ׳פדרציית הקהילות היהודיות באוקראינה׳, נוכח המצב הכלכלי הקשה השורר במדינה.
שליח חב"ד, הרב מאיר סטמבלר, העומד בראש הפדרציה, אמר כי למרות הקושי, הם משתדלים לייצר בתוך אוקראינה את המוצרים השונים הנדרשים לחגי ישראל, בין היתר משום שהדבר מקצר את זמני הייצור וההפצה וחוסך בכסף של ייבוא. "בשנה שעברה", אמר הרב סטמבלר, "המאפיה בקייב נסגרה ולכן לא נותרה לנו ברירה אלא לייבא מצות מחוץ לאוקראינה, אבל הפעם אחרי שהמאפיה חזרה לעבוד, היא תספק את המצות ליהודי אוקראינה". לדבריו, "בחג המצות הנוכחי לא יהיה בית יהודי אחד באוקראינה ללא מצות, שהן מאכל האמונה, מתוך אמונה ש׳בשנה הבאה לירושלים הבנויה׳". ■

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *

Scroll to Top
גלילה למעלה