מדי פעם אני מרצה במקומות שונים בארץ. במסגרת אחת ההרצאות שנתתי, סיפרתי את הסיפור הזה:
אחת לחודש, בדרך כלל לקראת ראש חודש, היינו יוצאים כמה חברים לנגן ולשיר לחולים בבית החולים “הדסה עין כרם”. המחלקה שבה היינו מרגישים הכי משמעותיים היא המחלקה האונקולוגית. לפעמים מספיק שיהודי אחד שחולה במחלת הסרטן ירגיש קצת נחת ויקבל הרגשה טובה, כדי שכל כל הנסיעה וההגעה שלנו לבית החולים, תהיה שווה.
אנחנו מגיעים בערב שבת ושרים עם החולים ובני משפחותיהם שירי שבת שהם השירים הכי חזקים והכי מחזקים את נשמותיהם של החולים. במחלקה האונקולוגית יש בד”כ בן משפחה אחד או מקסימום שניים שנמצאים עם החולה. באחת הפעמים כשהגענו למחלקה ראינו מסביב לאחד החדרים המולה גדולה והרבה מאוד אנשים שהיו בכניסה לחדר.
מכיוון ששני הורי נפטרו ממחלת הסרטן הבנתי מיד מה ההמולה הזאת מסמלת. נראה שכל המשפחה הגיעה להיפרד מאחד מבני המשפחה.
כל החבורה שלנו עקפה את המשפחה בעדינות ואני ברוב חוצפתי ניגשתי ישירות לכיוון החדר. לפני שהספקתי להיכנס ניגשה אלי אישה אחת עשתה לי סימן לעצור עם שתי הידיים ואמרה לי, “שמענו את הנגינה שלכם מהחדרים האחרים, נשמע מאוד מרגש. אנחנו שישה אחים ואחיות, כלות חתנים וכל הנכדים, באנו להיפרד מאבא שלי שנמצא ברגעיו האחרונים ולא שייכת לכאן נגינה עכשיו”.
הסתכלתי על הבת של אותו אדם ואמרתי לה בעדינות, “ערב שבת היום, אולי ‘ידיד נפש’?” לא הבנתי מאיפה הייתה לי החוצפה להגיד את המשפט הזה. ולא הבנתי- למה יצא שאת השיר והניגון “ידיד נפש” לא שרנו באף חדר?
היא הסתכלה עלי וענתה לי, “כן, ‘ידיד נפש’”.
צעקתי לכל החבורה שלנו שיחזרו.
נכנסנו לחדר, בחדר ראינו אדם שוכב במיטה בעיניים עצומות ונושם נשימות איטיות ושקטות. הנגנים החלו לנגן בשקט עם הקלרינט והגיטרה את הניגון הפשוט והמוכר של ידיד נפש ששרים בכל בית כנסת בערב שבת. כולנו הסתכלנו על האדם השוכב במיטה ופתאום אנחנו רואים שהשפתיים שלו זזות. גם הבת שלו שמה לב שהוא שר את השיר “ידיד נפש” יחד איתנו.
הבת צעקה לכל המשפחה, “בואו מהר אבא שר!”
אנחנו מיד זזנו לפינה של החדר וכל המשפחה החלה לשיר עם האב את הניגון בהרבה בכי והתרגשות עד לסיומו של הניגון.
כשסיימנו את הניגון באו כל בני המשפחה להודות לנו. לאחר מכן עזבנו אותם. בכניסתנו לחדר הבא שמענו את הצעקות של המשפחה שאב המשפחה נפטר ושנשמתו עלתה לגנזי מרומים. הנשמה עלתה לשמיים כשהשיר שהתנגן על שפתיה היה “ידיד נפש” שאותו הוא זכה לשיר יחד עם כל משפחתו.
סיימתי את ההרצאה, ניגשה אלי מישהי וביקשה ללוות אותי לרכב. ראיתי שהיא ממש רועדת מבכי ומהתרגשות. היא סיפרה לי את הסיפור המדהים הבא שנתן לי תשובה מדהימה לשאלה למה בחרתי בשיר ידיד נפש:
“אחי חולה בסרטן, ובתקופה אחרונה חל שיפור במצב בריאותו. בפורים האחרון החלטנו לשמח אותו ואת המשפחה והתחפשנו כולנו באותה התחפושת כולל אמי ואבי. בשלב מסוים נסענו לשמח את סבא וסבתא שלנו. סבא נתן לאחי לשתות כמה כוסיות של יין, אחי לא השתכר אבל הוא מעט התבשם. כשירדנו כל המשפחה לרכב שמנו לב שאחי חסר, עליתי לבית של סבא וסבתא כדי לקרוא לו. כשנכנסתי לביתם ראיתי אותו עומד ובוכה ומתפלל לבורא עולם שיציל אותו ושיעזור לו. הוא צעק שהוא ממש רואה מלאכים. הוא גם סיפר על הרבה רבנים גדולים שהוא רואה בשמיים. (הוא אמר גם את שמותיהם). תוך כדי התפילה והבכי הצטרפו אימי ואבי ושאר בני המשפחה וכולנו בכינו והתפללנו יחד איתו.
ממש לפני שהוא סיים את התפילה המיוחדת והמרגשת הוא אמר: ‘אני רוצה שתצטרפו אלי ותשירו איתי את הניגון הבא שראיתי בשמיים, שהוא הניגון המיוחד של בורא עולם’. והוא התחיל לשיר בהתרגשות את השיר ‘ידיד נפש’”. היא סיימה את דבריה בבכי ובהתרגשות גדולה.
נפרדתי ממנה והרגשתי שכנראה לא סתם התחברתי לניגון הזה באותו יום שישי ב”הדסה עין כרם”.
מהיום אני אתייחס לניגון הזה כניגונו של הקדוש ברוך הוא.
יהיו דברים אלו לעילוי נשמתו של הרב חיים צבי פוקס זצ”ל ר”מ בישיבת ההסדר בקרית שמונה שנפטר לפני כשבועיים. הרב פוקס היה תלמיד חכם עצום ולימד תורה מעל 40 שנה. מעבר ללימוד התורה אהב את עם ישראל כולו והקרין סביבו רק שמחה וטוב.
