פרשתנו עוסקת בנרגנות, ('קיטורים'), ובלשון המקרא 'תלונות'. התלונות על היציאה ממצרים, על הגעגועים לקישואים ולאבטיחים שבמצרים, ועל טעם המים: "וילכו שלשת ימים במדבר ולא מצאו מים. ויבאו מרתה ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם… וילונו העם על משה לאמר מה נשתה…" (שמות טו, כב). ניתן אומנם ללמד זכות על בני ישראל – פליטים מבולבלים, חסרי ודאות וחסרי ידיעה מה יהיה עתידם, ואך טבעי הדבר שבמצב רוח שכזה יתלוננו. אך בכל זאת כאשר רואים ניסים גלויים כמכות מצרים, קריעת ים סוף ונס המים כיצד ניתן להתלונן?
המובן הפשוט של הפסוק: "ולא יכלו לשתות מים ממרה כי מרים הם…", הוא שהמים מרים ולכן לא יכלו לשתותם, אך המדרש (תנחומא ויקהל) מפתיע בהסברו: "אמר ר' לוי: למה? 'כי מרים הם', הדור היה מר במעשיו". לא המים מרים, אלא העם מר… משמעות המדרש: התלונות והקיטורים אינם אובייקטיביים, כאשר אדם הוא מריר וחמוץ אז הוא מלא תלונות וקיטורים, ולהפך – כאשר טוב לאדם אזי כל קוץ ייראה לו כפרח, וכל מכה תיראה לו כחיבוק וכנשיקה, ואפילו מים מרים ייראו לו מתוקים…
ושאלת השאלות היא כיצד הופכים 'מר למתוק', כיצד הופכים תלונה לתודה? נראה שצריך לרומם את המבט. לראות שכל חיינו הם בהגה האלוקי, הכול בהשגחה אלוקית מדויקת, היד האלוקית המיטיבה, המלטפת והמובילה אותנו לחוף מבטחים, גם אם לפעמים לא רואים זאת מייד… ממבט גבוה זה הכול משתנה, והכול לטובה.
במיוחד נכון הדבר למנהיג. הכלת קיטורים ותלונות מצד המנהיג היא מעשה הנהגה לטווח ארוך, והיא תכונה יסודית של מנהיג בעל שיעור קומה, מנהל, מפקד, הורה ומחנך. הכישרון לאפשר תלונות ולהוביל לאפשרות להפוך את המתלוננים למרוצים היא הנהגה אמיתית. משימת המנהיג היא להבחין בין תלונה אמיתית וצודקת לבין סתם קיטור הנובע מאופי קנטרני ולא מפרגן. והעיקר לדעת להפוך את המרירות למנוף של שביעות רצון ושל מתיקות.
