את הטור הזה אני כותב מהשדרה השישית בניו יורק, על כוס קפה גרוע כמו שרק האמריקאים יודעים להכין, ומאפה קינמון מדהים כמו שרק האמריקאים יודעים לפצות על פיגועי הקפה שלהם.
טסתי עם ארגון ׳נפש בנפש׳ כדי להשתתף במצוות ׳והעלית ארצה׳ שהמצאתי כרגע, לעלות יחד עם 250 עולים על הצ׳רטר המפורסם שלהם ולהתערבב בין משפחות יהודיות וחיילים בודדים בדרך לישראל. בזמן כתיבת שורות אלו, עדיין לא פגשנו את המשפחות שעולות, אבל הכרנו את הצעירים של הטיסה, החיילים והחיילות שיעזבו את אימא ואבא והחברים בלוס אנג׳לס, ניו יורק ואפילו מאידהו – ויעלו על מדים כדי לשרת את המדינה שלנו. כש׳נפש׳ הציעו לי להיות חלק מהמסע המיוחד הזה, הדבר הראשון שחשבתי היה "במה אני יכול לתרום לדבר כזה?" כשהדברים הראשונים שעולים לאיש שיווק ופרסום לראש הם ׳מכירת׳ החיים בארץ ישראל וצה"ל למי שאפגוש בטיסה. כלומר להרים למדינה שלנו, לעגל פינות איפה שצריך ולטאטא מתחת לשטיח דברים אחרים.
מהר מאוד בשיחה איתם אתה מבין שזו לא המהות, ובטח שלא הפרוצדורה. האנשים של ׳בנפש׳ כבר מיומנים בלדאוג לשניהם: גם להעביר להם את הצד המהותי, וגם לדאוג לכל הפרוצדורות של התאקלמות במדינה מורכבת כמו שלנו. אבל אל תדאגו, גם אני עוד אתרום את חלקי, בכל זאת גרתי בארה"ב כמה שנים ועל המדינה שלנו אני מטורף, אם תהיו סבלניים זה יגיע בסוף הטקסט הזה.
אחד מהדברים המרגשים שעושה הארגון, זה לא לחשוב רק מנקודת המבט של המשפחות העולות, אלא גם מהצרכים שלנו כאן בארץ. ואם בבאר שבע, בגליל או בבית שמש חסרים רופאים ואנשי חינוך, הארגון מנסה לעודד את העולים במקצועות הללו לפתוח דווקא שם את הדף החדש שלהן. לכן אחת ממשפחות העולים בסבב הזה היא של זוג רופאים, רופא משפחה שחי בניו יורק, ובחר להתמקם עם כל המשפחה דווקא בכרמיאל. מנוחות כלכלית וקהילה מוכרת, הוא ואשתו עומדים לנחות במקום רחוק וזר לחלוטין, שם לא תמיד יבינו את השפה וההומור שלהם, הילדים יעבדו קשה כדי להשתלב בין החבר׳ה בשכבה, כל דבר בטלוויזיה ובסופר ירגיש זר. את כל אלו תצטרך לנצח השליחות לעזור למדינה היהודית הקטנה איפה שהיא הכי צריכה אותו, שם בכרמיאל.
את התרומה הקטנה שלי בטיסה אני אתן להם דרך הסיפור האישי שלי עם אמריקה: כשחזרתי בגיל 26 אחרי ארבע שנים משנות חיים בקולורדו, נפגשתי עם פסיכולוג כדי לברר איתו למה בכל רגע טיפה לא נוח ביום יום, שזה 30 פעם ביום, מייד עולה אמריקה במחשבות – געגועים לנוחות שלה, לאנשים האדיבים, לג׳יפ המפואר שעולה רק 200 דולר בחודש…
הפסיכולוג הזה במקרה גם התגורר שנים בסן פרנסיסקו ולמד שם, ומייד אמר לי: "אל תדאג, הגעגועים וההשוואות לחיים ההם בכל רגע קשה זה ג׳וק, ג׳וק שלא תוכל להרוג. גם לי יש אותו… וגם שנים כפסיכולוג לא מעלימים אותו".
אם תהיה לי ההזדמנות לדבר עם זוג הרופאים ועולים אחרים בטיסה, זה מה שאגיד להם כתרומה קטנה למסע שהם עומדים לעבור: 30 פעם יקפוץ הג׳וק הזה לראש, 30 פעם ביום תגענה מחשבות ההשוואה האלה לחיים הנוחים שהיו להם באמריקה, זה הכי טבעי בעולם. איך אני יודע? אפילו הפסיכולוגים הכי טובים – לא מצליחים להוציא את זה מהראש.
אה, ואתם עומדים לגלות איך קפה באמת טעים אמור להרגיש.
שבת שלום.
