אורי שכטר

עם המחובר לשורשיו

התיישבתי על המזרון בתאי”, סיפר אחר כך סאלח תעמרי, “ואמרתי לעצמי, עם שלאנשיו אין קשר עם עברם, ומסוגלים בריש גלי, לנגד עיני, לבוז לאמונתם, הוא עם שניתק שורשיו מאדמתו וממנו נוכל להשיג את מטרותינו.

סאלח שינה דעתו בפסח, סאלח כבר היה מיואש. הוא היה משוכנע שלעולם ועד לא יצליחו הפלשתינים להתגבר על היהודים. הם לא יוכלו להגיע למדינה משלהם, ואפילו תשתרע רק על אחוז קטן משטחה של ארץ ישראל. במחשבה זאת הסתובב סאלח שנים רבות.
אבל בפסח, הוא שינה את דעתו. וכאן בוודאי תשאלו: מה לערבי הפלשתיני הזה ולחג הפסח שלנו? ומה גרם לו לשנות את דעתו? לא תאמינו, גם אם תקראו פעם ופעמיים, אבל זה סיפור אמיתי לחלוטין. קשה לתפוס, אבל כל פרט בו מדויק.
אתם את סאלח תעמרי לא מכירים, אבל אין כמעט ילד פלשתיני שלא שמע עליו, שלא יודע איך הוא נראה, שלא רוצה להיות סאלח כשיהיה גדול. הוא דמות הרואית ברחוב הפלשתיני. הוא קנה את עולמו כאשר ניהל פעולות טרור רבות כנגד הצבא הישראלי, בימי המאבק המרכזיים של הפלשתינים בשנים שקדמו למלחמת שלום הגליל. אחר כך ישב שנים רבות בכלא הישראלי אחרי שנלכד.
עוד כשישב בכלא הישראלי יצר קשרים עם העיתונאי הישראלי אהרון ברנע. וברנע מאוחר יותר כתב ספר שלם על דמותו. בספרו על תעמרי, מגלה ברנע פרט מפתיע: תעמרי, כך מצטט אותו ברנע, עקב במשך שנים רבות אחרי מצבם של הפלשתינים מול מדינת ישראל החזקה, כלכלית וצבאית, והגיע למסקנה שלפלשתינים אין שום סיכוי.
אין להם סיכוי להביסה בשדה הקרב, להכניעה באמצעות הטרור ולא בכל דרך אחרת. לחבריו הציע להרים ידיים, למצוא דרך להידברות עם ישראל שתתן להם את המינימום שיוכלו להגיע אליה, בהסכמה.
באותם ימים הוא גרף אחריו רבים שאמרו כי אם סאלח תעמרי מיואש, אז זהו המצב וכי אין מה לעשות. המערכה אבודה. צריך לקפל את הדגלים. כשנתפס והוכנס לבית המעצר הישראלי “אנצאר”, לא התקשה תעמרי לשתף פעולה עם הסוהרים הישראלים. הוא היה מיואש.
ואז אירע הדבר ששינה את חייו, ובמידה רבה השפיע גם על אלפי פלשתינים. זה היה בבוקרו של אחד מימי חג הפסח. “הייתי אז בתאי בכלא, סגור ומנותק, ורק הדלת המסורגת הבדילה ביני לבין המסדרון המאורך שבו הסתובב 24 שעות ביממה הסוהר הישראלי החמוש בנשקו”.
“לרגע קמתי ממקומי”, ממשיך ומספר סאלח תעמרי, “החזקתי בידי בסורגים הקרים והבטתי מתוך התא החשוך שלי לעבר המסדרון שבו הסתובב הסוהר הישראלי. ראיתי אותו מרחוק כשהוא הולך לאט, הולך ומתקרב לתאי. בידיו החזיק דבר מה שבכל פעם קרבו לפיו, קרבו והרחיקו. כשהיה כבר מול תאי, קראתי לו לבוא. הבחנתי שהוא אוכל סנדביץ’ של פיתה. נושך ולועס, ושוב נושך ולועס”.
“אתה יהודי”, אמרתי לו, והאיש הנהן בראשו בחיוב. “אם כך, מדוע אתה אוכל חמץ בפסח, אינך יודע שליהודי אסור לאכול חמץ בחג זה?” הסוהר נדהם מדבריו של האסיר הפלשתיני הבכיר ביותר. הוא חשב רגע, והשיב: “אני לא מחויב לדברים שאירעו לעמי ביציאת מצרים לפני 2000 שנה ויותר אין לי קשר לכך”.
“התיישבתי על המזרון בתאי”, סיפר אחר כך סאלח תעמרי, “ואמרתי לעצמי, עם שלאנשיו אין קשר עם עברם, ומסוגלים בריש גלי, לנגד עיני, לבוז לאמונתם, הוא עם שניתק שורשיו מאדמתו וממנו נוכל להשיג את מטרותינו.
באותו לילה חל שינוי מוחלט בגישתי. לא נרדמתי, בכל שעות החשיכה ההן, ישבתי במקומי והתקשיתי לעכל את שעבר עלי במפגש קטן זה עם הסוהר היהודי, אוכל החמץ בפרהסיה לנגד עינינו הערבים. למחרת אותו יום אספתי את ההנהגה הפלשתינית שבתוך הכלא, את כל אלו שהכירו את דעתי זה שנים. סיפרתי להם על האירוע הטראומטי שעברתי ואת המסקנות שאליהן הגעתי.
הבהרתי לכולם שמאותו בוקר אנו יוצאים לדרך חדשה. למלחמה על הכול. לא על אחוז קטן ולא על פירורים שיזרקו לנו. שכן ממולנו עומד עם חסר קשר לשורשיו, שעברו לא מעניין אותו יותר ולכן גם המוטיבציה שלו בהכרח שתהיה נעדרת כל רצון להיאבק ולהילחם”.
“מאז עברתי עם הסיפור שלי בין אלפים ורבבות”, מספר תעמרי. “את כולם שכנעתי שיש לשנות את הקו. שיש להיאבק בלא פשרות”.
תעמרי נבחר מאוחר יותר לפרלמנט הפלשתיני. הציעו לו להיות שר בקבינט של יאסר עראפת, אך הוא סרב. הוא שמר על מעמד מיוחד ברחוב הפלשתיני. והוא המשיך להטיף בדרכו החדשה, זו שאימץ מאז אותו מפגש בערבו של יום, בחג הפסח לפני כעשרים שנה. (מתוך הספר “ללכת שבי” שכתבו עמליה ואהרון ברנע).
סלאח תעמרי טעה. רובו הגדול של עם ישראל מחובר לזהותו ולשורשיו, מחקרים שנעשו בשנים האחרונות הראו ש-92% מעם ישראל חוגגים את ליל הסדר ו-78% לא אוכלים חמץ בפסח. ועדיין כולנו צריכים ללמוד רבות מהסיפור הזה. כמה שחשוב שכולנו נתחבר לשורשינו ואיזו השפעה יכולה להיות לכך כשאנחנו לא מחוברים.
אוסיף סיפר קטן מאוד על חיבור לשורשים מתוך עשרות רבות סיפורים דומים שנתקלתי בהם.
לאחר לילה שלם של תרגיל בצפון הארץ ירדתי מהג’יפ להתפלל שחרית בציון קברו של ר’ שמעון בר יוחאי. שמתי לב שאחד הלוחמים, בן קיבוץ עין גדי, יורד יחד איתי. לפני שנכנסנו הוא הוציא כיפה מקופלת מכיס מכנסיו, נכנס לציון של ר’ שמעון, התעטף בטלית, הניח תפילין והתפלל בכוונה גדולה. סיים את התפילה וחזר בשקט לג’יפ.
לסיום, חשוב שנבין ונדע שא-לוקים והיהדות לא שייכים לשום מגזר ולשום קבוצה באופן בלעדי, הם שייכים לכל עם ישראל בצורה שווה.

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

כתיבה וחתימה (טובה)

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■

מנקים אשליות לפסח

מנקים אשליות לפסח

פסח מתקרב אלינו בצעדי ענק, וביחד איתו כל נשות ישראל מכינות את עצמן למצוות החג: ניקיון הבית מהמסד ועד הטפחות. והשבוע מישהי שאלה אותי: "תגידי, איך אני יכולה לגרום לבעלי לתת יד בניקיונות לפסח?" אז הינה כמה נקודות למחשבה בנושא. (הדברים כתובים בלשון נקבה אבל מותאמים לשני המינים):
1. סליחה על ניפוץ האשליה, אין כזה דבר 'לגרום' לאף אחד. זאת אומרת יש, אבל באמצעות מניפולציה או הפעלת כוח. אני מאמינה שאת רוצה שבעלך ינקה את הבית לא כי את אמרת לו וכי הוא מרגיש שהוא חייב לך טובה, אלא כי הוא רואה בניקיון הבית שותפות של שניכם. מצוות ביעור חמץ היא מצווה של שניכם, בעל ואישה כאחד. לכן הרשו לי לעדכן את השאלה ולשאול אחרת: "איך לאפשר לגרום לבעלי להיות גם הוא שותף בניקיונות הבית?" או לחילופין "איך לא ארגיש לבד בניקיונות הבית לקראת פסח?".
2. תיאום ציפיות – מילת מפתח בלא מעט תחומים זוגיים בכלל, ובפסח בפרט. אם עדיין לא ישבתם ודיברתם על כוס קפה ועוגיות שנשארו ממשלוח המנות לפורים על ההכנות לחג, זה הזמן לעשות זאת. הרבה פעמים אנחנו פועלים על אוטומט או לא מתקשרים את הציפיות שלנו, ובסוף מתאכזבים אחד מהשני. הינה כמה נקודות שכדאי שיעלו בשיחה ביניכם בהקשר לניקיון הבית:
• איך הייתה חוויית ניקיון הבית לפסח בבית של כל אחד מכם? הרבה פעמים אנחנו סוחבים איתנו לחיי הנישואין חוויות עבר שמשפיעות עלינו גם כיום ועלולות להיות טריגריות.
• מה זה אומר 'לנקות את הבית לפסח' עבור כל אחד מכם? האם זה אומר לנקות את הבית מחמץ בלבד, או לנקות את הבית מכל פירור אבק?
• אלו מקומות בבית הכי חשוב לכם לנקות ובאיזה סדר? הרי לא הגיוני להתחיל לנקות את המטבח בעודו פעיל במהלך השבוע.
• אלו סוגי ניקיונות אתם אוהבים יותר ואלו פחות? יכול מאוד להיות שאת לא מתחברת לניקוי המחסן או הרכב, ולבעלך אין בכלל בעיה לעשות זאת.
• מה יאפשר לכם לנקות את הבית בנחת ובשמחה? אם כבר מנקים – אפשר להפוך את החוויה למקרבת ולשמחה.
• במה אתם זקוקים לעזרה אחד מהשני, ואלו דברים אתם מעדיפים לנקות לבד? לפעמים ניקוי בשניים יכול לעזור מאוד, ולפעמים רק להפריע ולהאט את הקצב.
מוזמנים כמובן להוסיף גם שאלות מעצמכם.
3. ראייה מערכתית – אם נסתכל על גוף האדם נראה שיש הבדל בין האיברים השונים ולכל איבר יש את התפקיד שלו. לא דומה התפקיד הידיים לתפקיד הרגליים, המוח או הלב. האם אי פעם ראית שהיד אומרת ללב: "היי חביבי, שים לב שאתה עושה את התפקיד שלך כמו שצריך"? ברור שלא. היד לא מתרכזת בתפקיד של הלב, היא מרוכזת בעצמה ובלעשות את התפקיד שלה על הצד הטוב ביותר. לפעמים בני זוג שוכחים שהם מערכת שלמה ולכל אחד מהם יש את התפקיד שלו. יכול להיות שבעלך לא אוהב לנקות את הבית אבל בהחלט יכול לקחת על עצמו תפקידים אחרים. במקום להיכנס להתחשבנות מה כל אחד עשה, היי מרוכזת בעשייה מדויקת לכוחות שלך. אין מצווה להיות קורבן פסח.
4. עם יד על הלב – מי את מרגישה שבאמת אחראי לניקיונות לפסח? את או בעלך? רגע לפני שאת מבקשת ממנו שיהיה שותף – האם את מוכנה באמת לתת לו את ההזדמנות הזו? האם את מוכנה באמת לסמוך עליו ולשמוח בו, גם אם הוא לא מנקה בדיוק בדיוק כמו שאת רוצה? ■

״מילדים ועד לשר גדול בישראל – החיבה הייתה אותה חיבה״

״מילדים ועד לשר גדול בישראל – החיבה הייתה אותה חיבה״

בליל יום שני האחרון, נר שמיני של חנוכה, ניצחו אראלים…
את המציאות הזאת צריך לשנות

את המציאות הזאת צריך לשנות

ההסכמים הקואליציוניים הולכים ונסגרים, והממשלה צפויה לקום בעוד פחות משבועיים,…
"איפה כל הקצינים שישנים על האף?!"

"איפה כל הקצינים שישנים על האף?!"

בהילולת ל"ג בעומר בקבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון…
״המוגבלות לא הייתה מגבלה״

״המוגבלות לא הייתה מגבלה״

אמנון ודניאלה וייס הם זוג מוכר – בשומרון בפרט וברחבי…
נשות החיל

נשות החיל

כולנו נחשפנו לתמונת ׳נשות הקואליציה׳, שזכתה לפרסום רב בשל העובדה…
ניפוח מלאכותי של 1.5 מיליון

ניפוח מלאכותי של 1.5 מיליון

לרוב, את יהודה ושומרון אנחנו מזכירים בעניין תשתיות לקויות או…
הגשמת חלום: משלחת ישראלית מיוחדת למונדיאל 2022

הגשמת חלום: משלחת ישראלית מיוחדת למונדיאל 2022

ברחבי העולם וגם כאן בישראל נרשמת התרגשות רבה לקראת מונדיאל…
״רבותיי, יש פה הפקרות״

״רבותיי, יש פה הפקרות״

במוצאי השבת האחרונה אירע פיגוע קשה בחברון שבו נרצח יהודי…
הכסף מועבר בשיטות מאוד מתוחכמות לעזה

הכסף מועבר בשיטות מאוד מתוחכמות לעזה

״אללה אסלאם״, ״איום דאעש״, ״היג’רה״, "דאעש: הדור הבא", "וידויים מדאע"ש",…
חלב פרווה אמיתי

חלב פרווה אמיתי

תעשיית המזון בעולם עומדת להשתנות בשנים הקרובות. זו לא שאלה…
אמת מה נהדר שחלק מחוכמתו ליראיו

אמת מה נהדר שחלק מחוכמתו ליראיו

הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ״ל, המוכר כ׳רב אברום׳, העמיד…
"אולי צריך להעריך דתיים-מבית יותר מחוזרים בתשובה"

"אולי צריך להעריך דתיים-מבית יותר מחוזרים בתשובה"

״הפעם הראשונה שבה שמרתי את יום כיפור וצמתי הייתה בגיל…
גם לסיום קשה יש התחלה חדשה

גם לסיום קשה יש התחלה חדשה

לקראת ראש השנה אנשים נוהגים לקבל על עצמם החלטות טובות,…
שגרירת ישראל האחרונה שפגשה את המלכה

שגרירת ישראל האחרונה שפגשה את המלכה

הממלכה המאוחדת של בריטניה הרכינה ראשה בשבוע שעבר, עת נודע…