את מי אמור לשרת המנהיג? את עצמו או את העם? …
קשה שלא להעריץ את התנהגותו האצילית של משה רבנו, כל כך מאכזבת וקשה היתה הבשורה שלא יזכה להנהיג את עם ישראל ולהכנס עמהם לארץ. ובכל זאת הוא דבק בשליחותו כמנהיג נאמן ומקבל את הדין באהבה. ולא זו בלבד אלא הוא אף מבקש מאלוקים שימנה להם מנהיג 'איש אשר רוח בו', ופירש הנצי"ב 'שדעתו עזה בלי שום הנאת עצמו… עומד בפני עצמו ואינו נמשך אחר נטייה רצונית להנאת עצמו או אחרים', משה רבנו רוצה מחליף כמוהו… והקב"ה מחמיא למשה ומבקשו שיתן מהודו על יהושע 'למען ישמעו כל עדת ישראל' ופירש האבן עזרא: 'לחלוק לו כבוד לפני ישראל'.
ה' מצווה את משה להעביר את ההנהגה ליהושע ולסמוך את ידיו עליו אך לא לפני שיבקש את רשות אלעזר הכהן ורשות העדה. מדוע יש צורך בהסכמת העדה, אם הבחירה ביהושוע היתה אלוקית?
לימוד גדול לימדה אותנו התורה. המנהיג נבחר למען העם, למען העדה, חייב הוא להיות תמיד בתחושת שליחות, הוא נבחר לשרת את העם, שרות במלוא מובן המילה, לא העם נועד לשרת אותו ואת צרכיו האישיים. משה מבין שמהותו של מנהיג היא השליחות! ולכן יש צורך להתייעץ עם העם, מנהיגות אינה צורך אישי אגואיסטי, אלא היא שליחות אלוקית, שעבוד לעם, ולכן למרות אכזבתו האישית, המשימה של בחירה הנהגה מתאימה לעם עומדת כעת בראש מעייניו ולכן מחפש הוא את המנהיג, השליח המתאים ביותר לעם, מנהיג שתהיה בו ענווה שלמה לשרת את העם באופן המיטבי והראוי. מנהיג בישראל צריך להיות בעל תחושת שליחות, ענווה והתבטלות לעם, להבין שהעם הוא זה שבחר אותו ולו הוא מחוייב. כי באמת כולנו רק שליחים של הקב"ה בזה העולם. ■
