האם חשבנו פעם מה גורם לנו לקלל ולברך? ובכלל מה כוחה של ברכה ושל קללה? נראה שהעיקר בהשפעת כוח הדיבור שלנו לברך או חלילה לקלל הם תכונות המברך והמקלל. האם הוא נמנה מבין תלמידי בלעם הרשע והתקבל לבית ספר של בעלי "עַיִן רָעָה, וְרוּחַ גְּבוֹהָה, וְנֶפֶשׁ רְחָבָה", או שזכה להיות מתלמידי אברהם אבינו ויש לו "עַיִן טוֹבָה, וְרוּחַ נְמוּכָה, וְנֶפֶשׁ שְׁפָלָה".
כאשר חיינו מושתתים על גאווה, כאשר אנחנו במרכז, אז יש לנו 'עין רעה' על המציאות – חוסר רצון ויכולת לפרגן לאחרים, לראות טוב אצל אחרים ולכן אנו 'ממלאים' את כל המציאות, אנו לא מותירים שום מקום להכלת האחר ולא רואים בו שום דבר חיובי, וכך אנו לא מסוגלים לברך ומה שאנו מאוד רוצים לעשות זה לקלל את השני, למעט בערכו, להשפילו ולהזיקו. כי אנחנו בדמיוננו חושבים שמציאות השני סותרת את מציאותנו, ושנינו איננו יכולים לדור בכפיפה אחת. שכחנו שיש בעל הבית לעולם ואין אדם נוגע במה שראוי לחברו, וחברו לא נוגע במה שראוי לו.
לעומת זאת, המברך הוא מלא ענווה, יש לו רוח נמוכה ונפש שפלה, הוא מצמצם את עצמו עד למינימום שבמינימום. כל אדם אחר מוצלח יותר ומשמעותי ממנו, הוא לא יכול לראות חיסרון אצל אחרים ולכן זוכה הוא שתהיה לו 'עין טובה' וכך אין מצב אצלו לקללת האחרים, הוא רק יודע לברך ולהשפיע טוב על אחרים, לעשות להם חסד ולהתחבר אליהם.
בפרשתנו חל מהפך אצל בלעם, וממקלל סדרתי הפך להיות מברך. כיצד? ההתבוננות שלו באבות האומה העמידה אותו במצב מביש – הוא נוכח שכל שאיפתם הייתה רק לעשות טוב וראה אותם מחזיקים בעין טובה, והוא רק מחפש רע ושלילה. עמידה מול האבות והאימהות זה כעמידה לפני מראה, מבט שמיישר אותנו וגורם לנו לברך ולהתברך.
בזמן מלחמת ששת הימים התבקש הרב אריה לוין זצ"ל לקלל את נאצר (נשיא מצרים בזמן המלחמה). אמר ר' אריה: "איני מורגל כלל לקלל ולעולם לא קיללתי אדם, אך מברך אני את נאצר שיזכה לראות בישועתם של ישראל… "
