קריאתו של משה רבנו בפרשתנו: ‘אֵיכָה אֶשָּׂא לְבַדִּי טָרְחֲכֶם וּמַשַּׂאֲכֶם וְרִיבְכֶם’, מכינה אותנו לקראת דבריו של הנביא ירמיהו במגילת איכה [ב, א]: ‘אֵיכָה יָעִיב בְּאַפּוֹ אֲדֹנָי אֶת בַּת צִיּוֹן הִשְׁלִיךְ מִשָּׁמַיִם אֶרֶץ תִּפְאֶרֶת יִשְׂרָאֵל וְלֹא זָכַר הֲדֹם רַגְלָיו בְּיוֹם אַפּוֹ’. התוכחה היא על הסיבות שגרמו את החורבן והם מעשינו הרעים.
תוכחת משה וירמיהו היא על כפיות הטובה וכדברי רש”י: ‘איכה… מלמד שהיו אפיקורסין. הקדים משה לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם לצאת, שמא אינו שפוי בתוך ביתו. איחר לצאת, אמרו, מה ראה בן עמרם שלא לצאת, מה אתם סבורים, יושב ויועץ עליכם עצות רעות וחושב עליכם מחשבות’. וכן על הפסוקים באיכה מובא במדרש: ‘ר’ הונא ור’ אחא בשם ר’ חנינא בריה דר’ אבהו, משל למלך (הקב”ה) שהיה לו בן בכה ונתנו על ארכובותיו בכה ונתנו על זרועותיו בכה והרכיבו על כתפו טינף עליו (עם ישראל) ומיד השליכו לארץ…’
הק’ הרב שמעון בירן הי”ד (רבה של כפר דרום ת”ו): ‘הבעיות כנראה שורשיות ואינן משתנות מתקופה לתקופה, כפיות הטובה כלפי המטיב לנו, היא אחת מהן, חוסר הערכה ליד האוהבת, המושטת לנו לסיוע… איזו חשדנות כלפי אדם (משה רבנו) אשר הקריב את כל חייו הפרטיים והציבוריים למען אותו עם… תלונה זו עולה שוב ביתר שאת בחורבן הגדול, שם מתברר שכפיות הטובה עברה כל גבול ומופנית עכשיו כלפי הקב”ה בעצמו… האב האוהב (הקב”ה) המטפל במסירות ובנאמנות בבנו, מרימו מהארץ ומגביהו לאט לאט עד לרום המעלה, התודה של הבן היא טנוף אביו’.
נדרשים אנו להתאמץ ולהכיר טובה לריבונו של עולם על כל הטובה שגומל לנו בדורות של גאולה ומאידך לחוש את הכאב בחסרון בית מקדש.
