אחת הטרגדיות של מנהיג ומוביל דרך היא שאינו מגיע לנקודת הסיום, שהוא קיבל שליחות או תפקיד ורגע לפני השיא הוא פורש, או במקרה הקשה יותר מפוטר. בעולם הפוליטיקה הדבר מקובל ואף מאכזב, ייתכן ששר או מנכ"ל יעמול שנים על תוכנית ייחודית ובעלת משמעות, ואז יש בחירות והשר המחליף יקצור את פירות השר הראשון ללא עמל…
מרגיש שזה מה שקורה למשה רבנו. המשימה שבשמה הוא מתמנה להיות מנהיגם של ישראל היא להוציאם ממצרים ולהביאם אל ארץ ישראל. שנות מנהיגותו היו מלאות בנפילות, באכזבות ובמשברים רבים מתקופת מצרים אשר עם ישראל לא נוהרים אחריו ואף כועסים עליו עד לחטאי המדבר, אם בתלונות הרבות ואם בשיא – בחטא העגל ובחטא מרגלי המדבר. על משה נגזרה הגזירה שלא להכניס את עם ישראל לארץ בגלל שבניגוד לציווי האלוקי לדבר אל הסלע בכדי שיוציא מים, הוא מכה בסלע. אך משה לא מתייאש, למרות הגזירה האלוקית הוא ממשיך להנהיג את העם עד הרגע האחרון. בפתח פרשתנו, לפני הכניסה לארץ, מנסה משה רבנו להפוך את הגזירה. כיצד הופכים גזירה אלוקית? משה רבנו מלמדנו: ע"י תפילה והרבה תפילה. "ואתחנן אל ה׳ בעת ההיא". אסור להתייאש, אפשר להפוך אפילו גזירה אלוקית.
עולמנו הוא עולם הפכפך, הכול יכול להיות. האמונה שיש מנהיג לעולם היא שורש הכוח לתפילה. אך למדנו דבר נוסף, גם אם רצוננו ותפילתנו לא נשמעים, כפי שהיה אצל משה רבנו שלא זכה להיכנס לארץ, לא זורקים את המפתחות, לא בועטים בטובה, אלא מסתכלים בעין טובה ומלאת הודיה על העבר וממשיכים בשליחות, מודים לה׳ על הכול כי אנו כאן שליחים, ושליח עושה את שליחותו. אין ייאוש בעולם ורק שמחה והודיה על מה שזכינו ונזכה בעז"ה.
