נתאר לעצמנו מנהיג אהוב ומוצלח אשר בנה עם, סבל את סבלותיו, ספג בזיונות וכשלונות ומגיע לשיא מנהיגותו – שליחות עלומה בחו"ל, ואכן מצליח בשליחותו אך בדרכו חזרה לעמו וארצו מתבשר הוא שהעם בגד בו והחליפו לא במנהיג אחר, בעגל! אמנם מזהב אך עדיין עגל… מה מרגיש מנהיג כזה?
בפרשתנו מספרת התורה על משה רבנו שעלה לשמים לקבל תורה, ואז מודיע לו אלוקים על הנפילה הגדולה של העם בעשיית העגל: "וידבר ה' אל־משה לך־רד כי שחת עמךָ אשר העליתָ מארץ מצרָים", משה רבנו נאזר בעצבים של ברזל כדי לא לשבור את הכלים [כדברי רבנו הרב צבי יהודה הקוק זצ"ל, שיום השנה הארבעים לפטירתו חל השבוע] ומיד מגיעה ההצעה האלוקית: "ועתה הניחה לי ויחר אפי בהם ואכלם ואעשה אותךָ לְגוי גדול" – זו הזדמנות חייך משה, הזדמנות להפטר מהעם הבוגדני וקשה העורף הזה, 'וְאֶעֱשֶׂה אוֹתְךָ לְגוֹי גָּדוֹל'. משה רבנו דוחה את ההצעה מיד: "שׁוּב מֵחֲרוֹן אַפֶּךָ וְהִנָּחֵם עַל הָרָעָה לְעַמֶּךָ", בנחישות ובנחרצות מודיע משה לאלוקים: אין על מה לדבר, אין עיסקה, לא מחליפים את העם הזה. משה רבנו מבין מתוך עומק השגתו שהצעה זו היא נסיון לבדוק את התאמתו להיות מנהיג ישראל, הבין משה שלעם הזה שליחות של נצח בעולם, העם הזה הולך לקבל תורה אשר יועדה לו עוד טרם היותו לעם, ומשה מבין שההצעה הזו היא מבחן למנהיגותו, האם ראוי הוא להמשיך להנהיג את העם. מנהיג שירצה להחליף את עם ישראל, טועה טעות בסיסית בהבנת המושג 'עם ישראל' ולכן אינו ראוי להנהגה. משה רבנו מבקש להעמיד את המקום הנכון של עם ישראל ומבקש מאלוקים שיזכור מה מקורותינו, מאין באנו: 'זכר לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך אשר נשבעת להם בך… וכל הארץ הזאת אשר אמרתי אתן לזרעכם ונחלו לעלם', עם כזה שאבותיו הם אברהם יצחק ויעקב, עם שיש לו הבטחה אלוקית, 'ונחלו לעולם', עם כזה לא מחליפים. עם של נצח עם ייעוד, תפקיד ושליחות בעולם ולעולם. מנהיגים יכולים להתחלף כל קדנציה אך העם לא, 'כי לא יטוש ה' עמו ונחלתו לא יעזוב'. אחרי שמבינים זאת ומשה רבנו עומד בנסיון מכריזה התורה: "וינחם ה' על הרעה אשר דבר לעשות לְעמו".
