פרשת קדושים תשפ"ב

מיד לאחר הפסח אנו מציינים בגאווה לאומית גדולה שלושה אירועים משמעותיים ביותר בימי תקומת עמנו בעת החדשה: יום הזיכרון לשואה ולגבורה, יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל וחג עצמאותנו. עדיין אווירת חג האביב ברקע והנה אנו נכנסים לעננת אבל וזיכרון על אחת מהתקופות הנוראות והמופלאות אשר שום שכל אנושי אינו יכול להכיל מה שנעשה בה. את גודל השנאה התהומית ליהודים, אשר הביאה לאובדן ורצח אכזרי של ששה מיליוני יהודים (!) מתוכם מיליון וחצי ילדים. אין שום שכל, לב או רגש יכולים להבין ואף לא להכיל.
זוכרני שבאחד מימי הזיכרון לשואה ולגבורה ניסיתי לספור עד ששה מיליון: אחת, שתים, שלש ארבע… ותוך כדי הספירה לחשוב על מישהו שאני מכיר, שהוא כעת לא מספר מתמטי אלא נשמה גדולה, מחייכת וחיה. פשוט לא הצלחתי להמשיך את הספירה. כיצד, אם כן, נתייחס לזיכרון?
יש ערך עליון בזיכרון. רבי יהודה הלוי ביטא זאת בספרו הכוזרי: ״כי בסוד הזכירה הגאולה״. עם שיודע לזכור ולא לשכוח את עברו, אינו שוכח את גיבוריו וקדושיו ומראה בעצמו שכל כוחו נובע מהם, שאין נתק בין העבר, ההווה והעתיד והכל שרשרת נצח אחת, הבנויה חוליה בתוך חוליה. זיכרון זה יוצר את הכוחות הגנוזים והחיים באומה, הממשיכים ומצטרפים לרצף אחד חזק של תחיית עם ישראל בארצו. הזיכרון הוא זיכרון בונה ומצמיח ולא זיכרון מדכא ומחליש. הזיכרון ממשיך וימשיך את שרשרת החיים המלאים של אומתנו בארצנו.
לפני שנים מספר ערכתי חופה לנכדה של ניצולת שואה. במשך כל החופה והחתונה לא הפסיקה הסבתא לומר: ״ניצחתי אותם״, ולי לחשה ברעדה וגיל: ״הנאצים ימ״ש לא רצו שאחיה והנה נכדתי מתחתנת היום״. הוא שאמרנו – לזכור ולחיות.