הגאולה היא משאלת לבנו, היא מציאות נכספת שאנו מתפללים עליה ללא הרף. היא אמנם הופיעה לראשונה כבר במצרים והכניסה אור למציאות, אך עדיין האור שלה נותר עלום. כדאי שנשאל את עצמנו: מהן הציפיות שלנו מהגאולה? או ליתר דיוק: מה היא המטרה של הגאולה, ובאיזה 'מקום' אנחנו פוגשים את הקב"ה בגאולה?
ניכר מפרשיות התורה כי ישנן שתי מטרות לגאולה, שלעיתים אפילו עומדות בסתירה זו לזו. הראשונה היא קיום הבטחת הקב"ה לאבותינו שיגאל את בניהם ממצרים. הקב"ה שומע את צעקת הסבל שלנו ונחלץ להושיע אותנו מהכאב ומהשעבוד. בעצם מדובר פה על הגאולה שלנו כבני אדם, גאולה מצרה לרווחה. הקב"ה מושיע אותנו, מיטיב איתנו, עושה איתנו חסד ולוקח אותנו לארץ ישראל.
ממד שונה לחלוטין מופיע בגאולה בהמשך הפרשה, שהוא דומיננטי אף יותר. ממד זה דווקא הביא את הקב"ה שלא להוציא אותנו מיד ממצרים, על אף שהוא כל יכול. הקשיית לב פרעה, כידוע, עיכבה את גאולתנו שלנו, אך זו אפשרה גאולה אחרת: 'וידעו מצרים כי אני ה". זוהי מגמה רוחנית של קידוש ה', להביא את העולם לידי הכרה כי הקב"ה עומד מעל לכוחות הטבע, אפילו מעבר לכוחות האנושיים הגדולים ביותר של מעצמת העל המצרית. פה מטרת הגאולה אינה חירות של עם ישראל כבן של הקב"ה, אלא בשורה רוחנית לכלל האנושות, של הכרה במלכו של עולם. תרבות הרהב המצרית הטוענת 'מי ה' אשר אשמע בקולו', היתה זקוקה לסדרת חינוך על מנת שתצא מהקיבעון ותיפתח לידיעה 'כי אין כמוני בכל הארץ'. כאן פונה ה' להאיר ליושבי העולם ולנטוע בהם אמונה.
המכות האיומות שמצרים ספגה עיכבו את הגאולה של ישראל תקופה ארוכה, אך שירתו את המגמה העליונה 'למען ספר שמי בכל הארץ'. אנחנו בני ישראל, צבאותיו של הקב"ה בארץ, נושאים בגופנו, בהיסטוריה שלנו ובמיוחד בסבל ובסבלנות שלנו את המסר של ידיעת ה' בעולם. בסיפור מצרים, הגאולה הלאומית נדחתה מפני הגאולה הרוחנית של האנושות כולה. ניכר כי שתי מגמות אלו מייצגות שתי מערכות יחסים שונות בין ישראל לקב"ה. בינתיים, כדאי שכל אחד ממנו יחשוב על התשובה שלו לשאלת היסוד: לאיזו גאולה אני מצפה, מזדהה, מחויב ומשקיע מאמץ בהבאתה? האם למנוחה, לנחלה, לשגשוג ולשלום, או שמא להתגלות מלכות הקב"ה במלא הדרה? מה היחס בשבילי כיחיד, ובשבילנו כעם, בין שתי הגאולות הללו?
