01
לפעמים יש רגעים של התבוננות מחודשת והבנה שטעינו בדברים מסויימים. לפעמים מספיק שזאת תהיה טעות לא גדולה, אבל עדיין מזמזמת בראש. ואם רק נותנים לה מקום, נושמים עמוק ומתקנים, זה הרבה יותר פשוט מלנסות להשתיק את הטעות. לפעמים גם זאת לא טעות, אלא יותר דומה לצומת דרכים עם אפשרויות פניה חדות- לצד אחד או לצד השני. אין אמצע. ואחרי עצירת חירום מהנסיעה המהירה של החיים, חייבים להחליט. אני לא מתכוונת לבחירות פשוטות כמו למי אנחנו מאמינים, למחבלי נוח'בות שמתלוננים על יחס לא נחמד בכלא הצבאי או לחיילים הגיבורים שלנו שעזבו בית, משפחה וחיים שלמים כדי להילחם למעננו, ברור שכולנו בצד של החיילים. הבעיה מתחילה בשני דברים טובים שמתנגשים ואין ברירה אלא לבחור כיוון אחד בלבד. מה הדרך שלכם להחליט? אני בחרתי בחברות רבת השנים במקרה שלי, על פני האפשרות השניה. ועדיין יש הרגשה שאיבדתי בבחירה משהו שהיה חשוב לי, וחבל.
תמיד בשלושת השבועות, בתשעת הימים, ובעיקר 'בשבוע שחל בו', יש עצב באוויר, הרגשה קצת חלולה של חוסר, וזה משפיע גם על נקודות אחרות בחיים. דווקא בתשעה באב, כשאני מצליחה לעלות להר הבית, אני לא יכולה לא לראות בעיני רוחי את רבי עקיבא. לא בטוח שמתאים במיוחד ליום הזה, אבל הכל קם וחי, וכולם בוכים ורבי עקיבא שם, ממש שם, לא צעיר, ראה הרבה צער בחייו, עומד שם, בשיא החורבן ויודע שבית המקדש ייבנה מחדש. הוא לא נח על זרעי הדפנה ומספר לעצמו שהגאולה תנחת עליו משמיים, הוא קם ונלחם במרד בר כוכבא להביא את הגאולה, ונופל, ורואה את תלמידיו מתים בקרב- תלמיד אחר תלמיד, ורבי עקיבא קם ויודע שעכשיו עליו עומדת התורה, והוא לא מתפלסף האם הוא מתאים והאם כדאי והאם הוא לא זקן והאם הוא לא עייף, ויש לו את כל הסיבות בעולם לוותר, ובכלל, מי אמר שהקב"ה איתו? הוא ראה בחורבן מפעל חייו, ביתו, ארצו ותורתו. אבל עליו עומדת התורה בעולם, ולכן הוא אוסף חמישה תלמידים ומלמד אותם את התורה כולה והיא משתמרת, קצת עייפה וחבוטה בגלות, מספרת לעצמה שהיא לא מפחדת מדרך ארוכה למרות שהיא רועדת מפחד מה יקרה אם עם-ישראל יקח את הזמן ויחבוט בה עוד קצת ואין לה באמת זמן, והנה, התורה חזרה לארץ שלה- זקנים יושבים ברחובותיה וילדים משחקים, עצי הפרי נותנים פירות טעימים ומתוקים, התורה משגשגת והגאולה מרימה את הראש. כשמגיעים לנקודת העצב החשופה- יש צומת דרכים; ליפול לדיכאון ויאוש כי הכל עצוב ורע, או להחליט שמרגע הזה מתחילים את התיקון, את הצמיחה, את הבאת הטוב והשמחה. רבי עקיבא בחר את התקווה והעבודה הסזיפית כדי להנכיח את הטוב בעולם. גם לנו אין הנחות, רק להישאר אופטימי זה נחמד, להשתדל לפעול בדרכנו כדי לעזור לגאולה להתקדם זה קריטי. ולפעמים אפילו אחד מאיתנו יכול להיות ההבדל בין כיליון לניצחון. רבי עקיבא גם לימד אותנו שאפשר להתחיל בכל גיל. לא חייבים להיות צעירים כדי להביא לעולם טוב, העיקר האמונה והביטחון במי שברא את העולם.
02
יש חרדים שמתגייסים לצבא, בצורה מזורזת, כדי שיוכלו להגן על הבית ועל הארץ. הם מתגייסים כי הם רואים את צוק העיתים. חלקם היו מאנשי זק"א שאספו גופות אחרי שמחת תורה, בתנאים זוועתיים, כדי לשמור על כבוד המת ככל האפשר. הם ירדו לשטח כחובשים, ככוח סיוע, כל דבר שהם רק יכלו לעזור, כי אחים אנחנו. חלקם היו צריכים טיפול נפשי אחרי המראות והריחות שהם ספגו יום וליל בלי הפסקה. ועכשיו, עכשיו הם רוצים להתגייס, גם מי שראה את הטבח ואסף במו ידיו את הזוועות, וגם מי שיש לו רק פלאפון כשר, ובלי לראות תמונות גרפיות, הוא רוצה לעזור לעם שלו, הם מתגייסים בצורה קצת אחרת, ועדיין כמהים להחזיק נשק ולהגן על המולדת בצורה מקצועית ככל האפשר. הבעיה שכדי שהם יצאו מקצועיים, צריך מפקד שיכשיר אותם ויתרגל אותם, ומסתבר שיותר מידי אנשים צועקים שחייבים לגייס חרדים, אבל פחות מידי מוכנים לבוא לפקד על קבוצות כאלה שרק רוצות להצטרף. אם אתם מכירים מישהו שהיה מ"כ קרבי ומעלה בצבא, ומוכן לאמן ולפקד על מתגייסים בתוכנית מקוצרת, שיצור קשר.
tuvkh0000@gmail.com
03
עיריית ירושלים מארגנת ביום ראשון הקרוב בהיכל שלמה בירושלים, בשעה 19:00, כנס ראשון של 'כיסופים להר ולמקדש'. יהיו שם הרב אליהו והרב קרויזר והרב אריאל, אריה קינג מהמועצה, אליהו יוסיאן וסודי נמיר שיעבירו שיחות, התוועדות ושירי כיסופים עם ביני לנדאו. צריך להרשם מראש, נראה שווה במיוחד.
ונסיים בקטע משיר של אורי צבי גרינברג:
"נאהב יהודים! נא נאהב את עצמנו מאוד.
יחדו נתפלל תפלת האחוה הגדולה,
כתף אל כתף! לבל יהי רוח
בין גוף יהודי למשנהו, צפופים!!
עדת יהודים המצפה למשיח." ■
