בדרך לכותל

תיאום כוונות

צעירים ומבוגרים מהעיר העתיקה, מעיר דוד ומכל פינות ירושלים באו להתפלל במקום המופלא, הקרוב מרחק נגיעה לקודש הקודשים.

01
את תפילות ראש השנה בכותל, לא ניתן לתאר במילים, הן אינן דומות לשום חוויה רוחנית אחרת.
יצאתי לפני חמש בבוקר. חושך מוחלט. מנורות הרחוב מסמנות את הדרך.
רחובות ירושלים עטופים בקדושה מיוחדת. נשים גברים וטף פוסעים במהירות ובחרדת קודש, נעלמים בסמטאות הצרות, ‘כמלאכים ייחפזון חיל ורעדה יאחזון…’, כל אחד לבית הכנסת בנוסח האהוב עליו.
מניין הותיקין המרגש של גבי שיינין, מתקיים בהתמדה כבר עשרות שנים, בישיבת ה’אידרא’, אותה ייסד הרב גורן זצ’’ל.
צעירים ומבוגרים מהעיר העתיקה, מעיר דוד ומכל פינות ירושלים באו להתפלל במקום המופלא, הקרוב מרחק נגיעה לקודש הקודשים.
בעל התפילה הפליא בניגוניו והתחיל תפילת עמידה בדיוק כשהשחר הפציע. בשעה זו הר הבית נגלה אט אט מכל חלונות המזרח.
בדיוק ברגעים אלו, כשעלה עמוד השחר מעל הר המוריה, טיפסתי בזריזות לגג הישיבה כדי ל’תאם כוונות’ לקודש הקודשים.
נפעמתי לנוכח מראה דוק החסד שנפרס על ירושלים העתיקה. מרוב התרגשות צעקתי בכל גרוני: ‘ברקאי’!!!, כדרך שהיו הכוהנים מכריזים על תחילת עבודת הקורבנות במקדש. המשנה מתארת את השעה שהפציעו קרני חמה ראשונות והממונה על הכוהנים היה שואל האם האיר פני המזרח? ולא התחיל בעבודה ‘עד שהאיר פני כל המזרח עד שבחברון’. ולמה חברון? כדי להזכיר זכות אבות, גם היום…
בעיניים דומעות הבטתי בכיפת הזהב שמעל ‘אבן השתיה’ ודמיינתי את בית המקדש השלישי יורד מן השמים. בניין המקדש שבלב, זו היום הדרך הטובה ביותר להמליך את ה’ עלינו – כדי לקיים ‘ושכנתי בתוכם’.
רחבת הכותל התכסתה כולה מאות מתפללים עטופים בטליתות בוהקות.
מניינים גדולים ומגוונים, כולם מתפללים בדבקות ובקדושה מיוחדת. תקיעת השופרות התערבבו עם ברכת הכוהנים. אין ספק שבאותה שעה התבלבל השטן ונותר מחוץ לתחום (או שברח עם חבר מרעיו מהכלא, עד שנתפס על ידי כוחות הבטחון…).
02
ביום השני של ראש השנה, סיפר לי גבי שיינין, על מקרה מצער שהתרחש ברובע
ביום הראשון – במהלך הבוקר נפטרה לפתע הרבנית הצדקת, בת שבע ע״ה, רעייתו של המקובל המפורסם הרב מרדכי שיינברגר יבדל״א. (גילוי נאות – מידי שבת אני זוכה, ברחבת הכותל, לברכה מהרב שיינברגר, שניחן במאור פנים של יחידי סגולה.)
מנהג הוא בירושלים לא להלין את המת מיום טוב ליום טוב. צוות של החברה קדישא, מתוגבר בגוי של שבת, הכין מייד מקום קבורה בהר המנוחות. מאות מתושבי הרובע, יצאו בעיצומו של חג ראשון, לקיים את המצווה שאין לה שיעור. חלקם אף ליווה בהליכה רגלית את המיטה של הרבנית המנוחה עד בית הלוויות ומשם לבית החיים בגבעת שאול. רק ירושלמים יבינו את המעמד המצמרר בו יוצאים, רגלית, מאות רבות
של יהודים, בטליתות צחורות, מהכותל ומכל בתי הכנסת בעיר, גברים ונשים, לחלוק כבוד אחרון לאישה מופלאה, דמות מופת, שהקדישה את כל חייה, לחסד ולנתינה אין סופית לקהילה. חסד אחרון לאשת החסד ע״ה. תנצב״ה.
03
ערב שבת תשובה הקפצתי את ביתי למדרשת הרובע. היא ארזה תיק עם ציוד וספרי קודש שיספיקו ללימוד רצוף עד אחרי יום כיפור. בתקופה זו חוויית לימוד התורה והכנת הנפש לתשובה והתעלות, בסמוך להר הבית, מרוממת ועוצמתית מעין כמוה. לפתע, כשביקשתי למהר ולחזור לביתי לכבוד שבת קודש, חסמו השוטרים את היציאות מהעיר העתיקה. הובהר לנו שהיה ניסיון פיגוע, של מחבל נגד שוטר משמר הגבול, שנורה מיד על ידי השוטר, בשערי הר הבית וכל דרכי הגישה חייבות להישאר פנויות לכוחות הביטחון והרפואה. לא עברו דקות ואמבולנס חלף לידי ממש, כשהוא מפנה שוטר אחר שנפצע מרסיסי הירי.

דמיינתי שאני נשאר ברובע לשבת קודש. כעבור כשעה וחצי אפשר לי השוטר לצאת דרך שכונת סילוואן ואבו טור הנושקות לעיר דוד.

למחרת, לאחר תפילת שחרית מרגשת בכותל, סיפרתי לחבריי תושבי הרובע על החוויה שעברנו. הם ‘נזפו’ בי איש איש בדרכו, על שלא באתי אליהם ‘לקפה’ עד יעבור זעם. הכנסת האורחים, בעיר העתיקה, היא שם דבר.

שבת תשובה בכותל היא מתנה שלא תסולא בפז. לשמחתנו, זכינו לסימן טוב, שלא הותיר לנו ספק על קבלת התפילות בכותל ברצון לפני בורא עולם… בהפטרת ‘שובה ישראל’ קראנו בשבת שעברה את הבטחת ה’ לחוזרים בתשובה: ‘’כי נתן לכם המורה לצדקה, ויורד לכם גשם מורה…’’ עוד אנו מוציאים את ספרי התורה בכותל לקריאת הפרשה והנה החל לרדת גשם של ברכה, על הר הבית – היורה. סדרני הכותל לא מאפשרים לפתוח את ספרי התורה בשעה שיורד גשם ואפילו הקל ביותר. הדיו בהם נכתבים ספרי התורה רגישה מאד ואותיות קדושות עלולות להימחק אפילו מטיפה אחת של גשם. הזדרזנו להיכנס עם הספרים לאזור המקורה מתחת קשת רובינסון, שמעליו יש גם עזרת נשים.

זהו, ללא ספק, סימן ברכה בתחילת שנת השמיטה, המופיע בפסוק מיד לאחר ההבטחה של ‘גשם היורה’ – סימן ברכה זה, מכוון לבני ישראל העושים תשובה בארץ הקודש – ‘ומלאו הגרנות בר והשיקו היקבים תירוש ויצהר…’.

תפיסת המחבלים בשבת תשובה נותנת רוח נגדית למבקשים לכלותינו.

יהי רצון שיתקיימו בנו כל התפילות שנושאים אנו בכותל ובכל אתר ואתר לבריאות טובה, לפרנסה ולחיזוק כוחות הביטחון שלנו והחקלאים היהודים.

ותקוים בנו כבר בתחילת שנה זו, שנת השמיטה, הבטחת ה’ לנצח ישראל, שמסכמת את הפטרת ‘שובה ישראל’ – …’ולא יבושו עמי לעולם’.

שבת שלום. שנה טובה. גמר חתימה טובה.

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

ספטמבר 14, 2023

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■