ברוח הזמן

תתבייש לך

והנה אלול הגיע ויחד איתו גלי בושה שעלולים להציף אותנו. כשאנחנו מתבוננים על השנה השלמה שחלפה, על מי שהיינו לפני שנה ועל מי שאנחנו היום - האם אנחנו מקבלים ואוהבים את עצמנו, האם אנחנו מסוגלים לחיות בשלום עם מי שאנחנו?

אהרון דרמון

בושה הינה רגש המאפיין את המין האנושי. לא תמצאו בעל חי שמתבייש במעשיו או מעצמו. אולי פה ושם כלב מלומד יעשה פרצוף של צער אחרי שהוא נתפס מפר הוראות.
אבל בעצם, רק אנחנו בני האדם מסוגלים לחוש בושה, אותה התחושה שמעיקה לנו כשאנו מודעים לכך שעשינו מעשה לא מכוון היטב, כשחטאנו והחטאנו את המטרה. הבושה כל כך קשורה למין האנושי שיש פרשנים שראו בשם 'אדם' קירבה ל'אדום', הצבע שמאפיין את פני המתבייש, כשהם מתמלאות ב'דם'. רק האדם מסוגל להפוך לאדום. מעניין לציין שכשרוצים לתאר פרא אדם, יצור אנושי שלא מתנהג כבן אנוש, אנחנו זועקים ש"אין לו בושה" – כלומר שחסרה לו תכונה אנושית יסודית ביותר.
והנה אלול הגיע ויחד איתו גלי בושה שעלולים להציף אותנו. כשאנחנו מתבוננים על השנה השלמה שחלפה, על מי שהיינו לפני שנה ועל מי שאנחנו היום – האם אנחנו מקבלים ואוהבים את עצמנו, האם אנחנו מסוגלים לחיות בשלום עם מי שאנחנו? מה בדיוק עשינו השנה? האם התקדמנו בכלל? האם הגשמנו את חלומותינו מאשתקד? האם גדלנו, צמחנו, נהיינו מי שאנחנו רצינו להיות?
לרוב, התשובה לשאלות אלה שלילית, מרירה ומאכזבת. לכן הבושה עלולה להתפשט בתוכנו, כדברי הנביא עזרא (ט, ו): בֹּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ.
יתכן שזו סיבת הרתיעה שאנשים מסוימים מרגישים כלפי חודש הרחמים, הסליחות וחשבון הנפש: הם לא אוהבים לחוש את הבושה הזו כי היא מפריעה לשגרת חייהם נטולי החרטות והאידיאלים.
אלה מעדיפים להתעלם מחודש אלול, להמשיך להתנהל כרגיל ולהדחיק את בואם של הימים הנוראים. הם זורקים את תודעת חשבון הנפש לפח האשפה של התודעה שלהם ומתנהלים כאילו כלום לא קרה, קורה או יקרה. עדיף להמשיך להנות משלהי הקיץ החמים והמהנה…
אבל אולי אפשר להבין באופן שונה ועמוק יותר את משמעות הבושה המלווה את חודש אלול. נשים לב שהמילה בו"ש מורכבת מהאותיות שו"ב. הווה אומר שהבושה הזו מופיעה כדי להשיב אותנו אל עצמנו, אל מי שאנחנו מסוגלים להיות באמת. הבושה לוחשת לנו: שובה! שוב אל מקומך ואל עצמך. כדברי הרב קוק (אורות התשובה ט"ו, י'): וְהַתְּשׁוּבָה הָרָאשִׁית, שֶׁהִיא מְאִירָה אֶת הַמַּחֲשַׁכִּים מִיָּד, הִיא שֶׁיָּשׁוּב הָאָדָם אֶל עַצְמוֹ, אֶל שֹׁרֶשׁ נִשְׁמָתוֹ, וּמִיָּד יָשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים…
להיות אדם זה לחוש את הבושה המאדימה את פנינו כשאנחו התרחקנו מעצמנו. האדם החש והמקבל בחמלה את הבושה של עצמו יכול להכריז בגאווה: הגיע הזמן לשוב! אל עצמי ואל אלהי. זזתי הצידה, הפכתי את העיקר לטפל. מספיק נדדתי אל מחוזות העבודה שהיא זרה לי.
התבלבלתי והתרחקתי מעצמי והגיע הזמן שאתמקד במי שאני באמת, באני שלי שהלך לאיבוד יחד עם האידיאלים, החזון והשליחות שלי בעולם. על תהליך זה של איבוד האני כותב הרב (אורות ה כד): חָטָאנוּ עִם אֲבוֹתֵינוּ חֵטְא הָאָדָם הָרִאשׁוֹן, שֶׁנִּתְנַכֵּר לְעַצְמִיּוּתוֹ, שֶׁפָּנָה לְדַעְתּוֹ שֶׁל נָחָשׁ, וְאִבֵּד אֶת עַצְמוֹ, לֹא יָדַע לְהָשִׁיב תְּשׁוּבָה בְּרוּרָה עַל שְׁאֵלַת "אַיֶךָּ?", מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָדַע נַפְשׁוֹ, מִפְּנֵי שֶׁהָאֲנִיּוּת הָאֲמִתִּית נֶאֶבְדָה מִמֶּנּוּ.
הבושה העמוקה מחזירה לעצמי את האנושיות, אחרי שהייתי נע ונד בארץ הנוכרייה של האחרים והאלהים שלהם. שכחתי את עצמי אבל הנני, אני שב בבושת פנים, בזכות בושת הפנים.
לא מתוך תחושת אשמה הנוטלת ממני את הכוח לשנות וההופכת אותי לחסר אונים, אלא מתוך לקיחת אחריות כבירה המעניקה לי עצמה ליצור את השינויים שאני רוצה בהם. אֶת הָאֲנִי שֶׁלָּנוּ נְבַקֵּשׁ, אֶת עַצְמֵנוּ נְבַקֵּשׁ וְנִמְצָא.

עוד במדור זה

בר המשכן, שילה

בר המשכן, שילה

אנחנו מתחילים את החיים שלנו בתוך כיתות סגורות, שלא תמיד נוסכות בנו את הביטחון שאנו זקוקים לו. שם הכל נמדד בציונים ובתוצאות, שלרוב לא תואמות את רזי החיים עצמם. מלמדים אותנו שם משוואות טריגונומטריות ואת השפה האנגלית, ועוד כל מיני חוקים אזרחיים וחוקים בלשון, בזמן שהלב שלנו נותר מאחור. על אהבה ורגשות נוספים אנחנו לא לומדים שם, על כלכלה נבונה, על ההתנהלות בעולם גדול ודורשני, על לאגור מוטיבציה לקום בבוקר גם כשאין כח – על כל אלה אנחנו לא לומדים, ובטח שלא נבחנים. כותב שורות אלה משתייך לקבוצה שטוענת שהגיע הזמן לעשות שינוי. אנחנו בשנת תשפ”ד כבר, ואין סיבה שמערכת החינוך לא תציב לעצמה מטרות עדכניות יותר. הראשונה שבהן – האמונה של הנער בעצמו. ולא רק כקלישאה שמודבקת על לוחות המודעות בבית הספר, אלא כהתנהלות של ממש. שינוי כזה שיגרום למתחנכים לצאת לחיים ולהאמין ביכולותיהם, לממש את שהם מסוגלים וראויים לו, להוציא לפועל את כוחות חייהם. אז בוודאי יהיה לנו יותר מקומות כמו ‘בר המשכן’.

בר המשכן הוא מקום חינני במרכז המסחרי של שילה, שהוקם לפני כשנה וחצי. אליה לוי, במקור מראש העין, כיום נשוי למתנחלת משבות רחל, הוא הבעלים של הבר-מסעדה, והוא רק בן 25. לצידו עומדת משפחה של אחים מנהלי ברים, והוא בעל מוטיבציה גבוהה וקול של נער פלא, כשהוא מזמר. כל אלה ביחד הביאו את אליה להקים את המקום, להשקיע בו את נשמתו, ולהתעקש עליו גם כשהמיקום לא כ”כ צלח – ולהעביר אותו למיקום החדש. כי כשאליה מאמין בעצמו אין איש שיעמוד בדרכו.

את כל אלה לא ידענו כשהגענו, שלושה מאחיי ואני, לבלות בבר הנחמד. חנינו באחת החנויות שבאזור, השתאינו מגודלו של המרכז המסחרי ומאפשרויות הרכישה הקיימות בו – החל מקרמיקות וחומרי בנייה ועד גלידריה וסופר, ונכנסנו למתחם. לצד במה להופעות שמקיימות במקום ונותנות אפשרות ליוצרים צעירים, מתחום הסטנדאפ, המוזיקה וכדו’ ותפסנו לנו את אחד הספסלים במקומות הישיבה שבחוץ, במקום שבו הבריזה פוגשת את האווירה.

אחרי כמה חיוכים ומילים עם הבחור הצעיר והנמרץ, התחילו לזרום אלינו לשולחן המנות. לפתיחה קיבלנו צ’יפס בטטה עשוי היטב (26 ₪), כרוביות שמנמנות – בציפוי פריך לצד צ’ילי מתקתק (35 ₪) ופופקו עוף משובח שמתיימר לחקות את מנת הדגל של KFC, בהצלחה גדולה. בקטגוריית ‘צמאה נפשי ויאללה אוכל’ עמדו לפנינו שתי אפשרויות. כמובן שבחרנו בשתיהן. הראשונה והמוצלחת היא ‘קריספי צ’יקן’ שמורכבת מרצועות פילה עוף בציפוי קריספי (בליווי רוטבי הבית כמובן) על לחמנייה טריה עם ירקות רעננים, ותוספת של צ’יפס או טבעות בצל, שלגמרי עושה את העבודה, וכל זה רק ב-55 ₪. האפשרות השנייה, והמוצלחת עוד יותר היא – סלופי ג’ו, כלומר – סנדוויץ’ אסאדו מפורק ברוטב מתקתק גם כן בליווי רטבי הבית, גם כן בלחמנייה טרייה, גם כן עם ירקות רעננים וגם כן עם תוספת של צ’יפס או טבעות בצל, ב-62 ₪. חשוב לומר, בר, כשמו כן הוא, מכיל גם משקאות אלכוהולים, אותם ראוי לצרוך במידה הנכונה. בבר המשכן תוכלו למצוא את שחשקה נפשכם, החל מבירות פשוטות ועד שוטים של משקאות חריפים טובים ואיכותיים וקוקטיילים מובחרים כפי רוחכם. 

בקיצור: עם תפריט חדש בקרוב, והרוח החדשה והקלילה המפעמת בהתיישבות הצעירה, נראה שעדיין לא מאוחר בכלל לפנות לעצמכם ערב בקרוב, וליהנות משפע של אפשרויות בבר המשכן. ■

לחם וגבינה

לחם וגבינה

מסעדה חדשה עם עיצוב מרהיב, שירות אדיב, ויכולות קולינריות פנומנליות, זה משהו שבאמת לא פוגשים בכל יום. במבשרת ציון, בתוך מרכז קניות מהמם עם חניה מקורה ונוף לירושלים, קמה לה מסעדה חדשה עם ריצוף שגורם לכם להרגיש בחו״ל, מרפסת שתמלא את הריאות שלכם באוויר, ותפריט מרהיב ומסוגנן במיוחד עם בעלים בעל ניסיון עשיר. הצטרפו אליי לסבב טעימות בסניף המבשרתי של לוצ׳נה:

משב – פוד טראקס

משב – פוד טראקס

זה לא סוד שבתוך כותבי המדור יש אחד שחובב במיוחד…
גשם של שלום

גשם של שלום

גם מי שלא גר ביהודה ושומרון יכול לחזק את ההתיישבות.…
אפילו הדגים במים רועדים

אפילו הדגים במים רועדים

אחר הקוראים האדוקים טען באוזניי לאחרונה: תן לנו תמונות. והרבה.…
מעבר להרים

מעבר להרים

אומנם מדור אוכל, אבל מותר לפעמים לגוון ולפתוח בדמיון מודרך…
מחליק בגרון

מחליק בגרון

לא בטוח שהקורא הממוצע יודע להעריך את סדר הגודל של…
ללקק את האצבעות

ללקק את האצבעות

עברו כבר כמה אלפי שנים מאז יצאנו ממצרים ומאז בכל…
דגים רבותיי, דגים

דגים רבותיי, דגים

אם תכתבו בגוגל חיפוש את המילים ׳מסעדת דגים׳, תמצאו בעיקר…
גורמה בבית מלון

גורמה בבית מלון

הכל יודעים שאוכל הוא כבר מזמן לא רק מזון. הסעודה…
בואו לבשל איתי

בואו לבשל איתי

בינינו, זה לא באמת אפשרי ללכת בכל שבוע למסעדה. זאת…
חוגגים פסח בבן עמי

חוגגים פסח בבן עמי

אפתח בגילוי נאות: את מסעדת בן עמי אני מכיר מהקרביים…
'גורמהדרין' – המומלצים שלנו

'גורמהדרין' – המומלצים שלנו

בוא האביב וחג הפסח עשו לנו חשק עז לרענן את…
בשורה בחלה: המבשר

בשורה בחלה: המבשר

במרכז המסחרי של אפרת דרום בילתי רבות בימי נערותי. אחרי…
שחור-לבן וצבעוני: סולו קרנה

שחור-לבן וצבעוני: סולו קרנה

״כאן, ממש על הקרקע הזו״, כך על פי העמוד הראשון…
טאבום

טאבום

בתקופה האחרונה יש טרנד שצץ בכל פינה – הפודטראק, ואם…