אמר רבנו, הרב צבי יהודה: פרשת ואתחנן כוללת אוצר של עניינים ופלאי פלאים. כאן מופיע הפסוק "ואתם הדבקים בה' א-לקיכם חיים כולכם היום". דבקות בה'- זוהי מהותם של ישראל וזהו יסוד החיים.
בהמשך הפרשה מופיע הפסוק: "שמע ישראל ה' א-לקינו ה' אחד". הגמרא במסכת ברכות מסבירה שפסוק זה הוא קבלת עול מלכות שמים. זהו היסוד של האמונה בה' ושל המצוות כולן. מסביר שם רש"י: "ה' שהוא א-לוקינו עתה… הוא עתיד להיות ה' אחד, שנאמר: 'כי אז אהפוך אל עמים שפה ברורה, לקרוא בשם ה'; ונאמר: "ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד".
הקשר של הקב"ה עִם ישראל מתקיים על ידי התורה והתפילה. התורה יורדת מה' אל האדם וכותבת את פרטי הפרטים של הנהגת העולם על פי רצון ה'. התפילה היא פנייה של האדם לה'. כפילות זו מובעת בפרשתנו במילים: "מי גוי גדול אשר לו א-לוקים קרובים אליו, כה' א-לוקינו בכל קוראנו אליו" – זו תפילה. "ומי גוי גדול אשר לו חוקים ומשפטים צדיקים, ככל התורה הזאת" – זו תורה!
בספרו 'אור לנתיבתי', אומר רבנו שכבר בתחילת דיבורו של הקב"ה לאברהם אבינו, מבטיח ה' לאברהם "ואעשך לגוי גדול". פרשתנו מגדירה מה הוא גוי גדול – מי שהקב"ה קרוב אליו בתפילה ובתורה. עם ישראל, הגוי הגדול, הוא הצינור דרכו מנחיל הקב"ה את כל הערכים הגדולים של המוסר לעולם כולו. היהודים חייבים בתרי"ג מצוות, ואילו הגויים בשבע מצוות בני נח בלבד. גם היהודים וגם הגויים צריכים לקיים את המצוות מתוך אמונה שלמה שמשה רבנו קיבל את כל המצוות בסיני, והעביר אלינו את ההוראה לקיים תרי"ג מצוות, ולגויים את הציווי לקיים שבע מצוות בני נח.
בתקופה שבה עם ישראל היה במדבר, הפנייה שלנו לקב"ה נעשתה על ידי הקרבת הקורבנות במשכן. קרבה גדולה מאוד נוצרה בין עם ישראל לקב"ה כאשר נבנה בית המקדש. לצערנו, המימד של עבודת ה' באמצעות עבודת הקורבנות בטל לגמרי עם חורבן בית המקדש השני. על האסון הזה אנחנו מקוננים בעיקר שלושה שבועות בשנה ובמיוחד בתשעה באב.
הגזרה שבית המקדש ייחרב דווקא בתשעה באב נגזרה כבר כאשר עם ישראל היה במדבר. כאשר הוציאו המרגלים את דיבת הארץ רעה, בכו אבותינו 'בלילה ההוא'. אמרו רבותינו: "אותו הלילה ליל תשעה באב היה. אמר להם הקב"ה: אתם בכיתם בכיה של חינם, ואני קובע לכם בכיה לדורות".
אכן, לאורך ההיסטוריה אירעו אסונות קשים לעמנו בתשעה באב. דוגמאות אחדות לכך: בתשעה באב שנת רנ"ב אירע גירוש ספרד; בתשעה באב שנת תרע"ד פרצה מלחמת העולם הראשונה, שבה מתו מאות אלפי יהודים; בשואה האיומה, שכונתה על ידי רבנו 'הניתוח הנורא', כיוונו הגרמנים ימח שמם וזכרם מעשים נוראים דווקא ליום זה – בערב תשעה באב שנת תש"ב החלה האקציה הגדולה, במהלכה גורשו בתוך ימים אחדים שלוש מאות אלף יהודים מגטו ורשה למחנות ההשמדה.
נחמו נחמו עמי
על הפסוק בירמיה "וישב ירמיהו… עד יום אשר נלכדה ירושלים, והיה כאשר נלכדה ירושלים", אומרים חז"ל שבכל מקום שנאמר 'ויהי' זו צרה, וכשנאמר 'והיה' זו שמחה, שואל המדרש: "והכתיב 'והיה כאשר נלכדה ירושלים?! אמר להם – אף היא אינה צרה אלא שמחה, שבו ביום נולד מנחם". אמר רבנו: "בסוף הלילה החושך מתגבר, ובזה התכוננות להופעת האור. בשנת ת"ש התחילה הפורענות הנוראה, ומכאן הכנה לקיבוץ גלויות גדול".
כתב החת"ם סופר: "כמו שהיה משה רבנו עליו השלום, שהיה הגואל הראשון, נזדקן שמונים שנה, ולא ידע ולא הרגיש בעצמו שהוא יהיה גואל ישראל, ואפילו כשאמר לו הקב"ה 'לך כי אשלחך אל פרעה', מכל מקום סירב ולא רצה לקבל על עצמו – כן יהיה, אם ירצה ה', הגואל האחרון. ומיום שחרב בית המקדש, מיד נולד אחד הראוי בצדקתו להיות גואל, ולכשיגיע הזמן ייגלה אליו ה' יתברך וישלחו. ואז יערה עליו רוחו של משיח הטמון וגנוז למעלה… והצדיק בעצמו אינו יודע. בעוונותינו כי רבו, כבר כמה וכמה מתו ולא זכינו שיערה עליהם רוחו של משיח, גם כי הם היו ראויים לכך, אבל הדור לא היה ראוי. אולם כשיגיע אם ירצה ה', ייגלה אליו ה' כמו למשה בסנה וישלחהו, או לישראל לבד, או למלך אחד כמו לפרעה, לומר 'שלח את עמי'".
זכינו ב"ה לתחילת גאולתנו האחרונה, ומובטחנו שגלות שלישית לא תהיה, כנאמר במקורות רבים; ביניהם מרן הרב ב'אורות התחיה': "אין גלות עוד אחר הגאולה ההולכת ומתחלת שלפנינו…"
בדומה כתב רבנו, במכתב שטרם התפרסם: "חז"ל לימדונו במסכת סנהדרין ענייננו של עכשיו – בקץ המגולה, שאין עוד גלות שלישית אחריה".
ברוח זו כתב גם האדמו"ר מגור בימי 'מלחמת המפרץ': "בטוחים אנו בה' יתברך כי לא ייטוש את עמו ונחלתו לא יעזוב, לא יהיה עוד אסון וגלות מארץ הקודש, כדאיתא בזוהר הקדוש"
