פעם ערכתי הופעה-הרצאה על שירים מולחנים של הרב קוק במושבה “זכרון יעקב”, בג’ אלול (יום פטירתו). באו גם מבוגרים מזקני המושבה. שאלתי אותם: מה לרב קוק ולזכרון יעקב? מיד השיבו בכמה סיפורים מביקורו שם. הופתעתי, וחשבתי: עברו יותר ממאה שנה, אבל על פרטי הביקור הם שמעו, אולי מההורים, אולי מהספרים. מדובר באנשים שלהערכתי לגמרי לא מכירים את תורתו הלמדנית-הלכתית, כנראה אף לא את כתבי ההגות או הפילוסופיה שלו. מה גרם להם שדמותו תחרת בזיכרון הקולקטיבי הזה?
סיפר לי יהושע מינץ, איש ירושלים, שהיה מנהל בית החולים “ביקור חולים”: “בילדותי הייתי נלווה לפעמים אל אבי בלכתו אל הרב קוק. בכל חג היינו הולכים להתברך מפיו. עד היום אני זוכר את מגע ידו החמה. בדומה לכך שמעתי ממנשה מלמד-כהן, שזכר את הביקורים בימי חג אצל הרב קוק, ואת דמותו המרשימה של הרב, אחרי למעלה מ80 שנה: ‘הייתי מנשק את ידו, הוא היה כמו מלאך. רק מהמבט שלו היתה נכנסת בך יראת שמים. אני זוכר תור גדול של אנשים, אני זוכר שטריימל גבוה, זקן, הדרת פנים, ובעיקר – את המבט ההוא…’”.
כל כך הרבה סיפורים כאלה שמעתי על ה”מעטפת”, על האווירה. תורתו ברובה נשתכחה, והמעט, שהוא המון, נותר בעיקר בספרים ובישיבות, רחוק מהמון העם. אז איך אפשר להבין את התופעה הזאת?
לעניות דעתי, הרב הנזיר, תלמידו הגדול ועורך כתביו, השיב לזה כך בהקדמתו הידועה לספרי “אורות הקודש”: “הרוח הוא ה’איך’, לא ה’מה’, לא התוכן הלימודי, הענייני…”, כמו מנגינה טהורה ללא מילים. דומני שבמטרה להדגים את זה הוא ממשיך שם בתיאור המפגש הראשון שלו עם הרב: נסבה שיחה על חכמת יוון, והוא, כסטודנט לפילוסופיה שהכיר את הדברים ממקורותיהם, די התאכזב. הוא נשאר ללון בבית הרב. “על משכבי לא שכב לבי, גורל חיי היו על כפות המאזניים. והנה בוקר השכם ואשמע קול צעדים הנה והנה, בברכות השחר, תפלת העקדה, בשיר וניגון עליון… ואקשיב, והנה נהפכתי והייתי לאיש אחר. אחרי התפילה מיהרתי לבשר במכתב כי יותר מאשר פיללתי מצאתי, מצאתי לי רב”.
אולי זהו גם ההסבר לכך שמי שקורא בכתבי הרב קוק, שלרובנו הם עמוקים וקשים להבנה, גם בלי שיבין לגמרי את התוכן, ירגיש את האווירה הזאת. ואפילו מי שרק נכנס לבית הרב, עד היום, מרגיש את אווירת הקדושה החופפת על הבית.
