כשהייתי בכיתה ד' היה לי חבר שהיה לו אח טייס, ותמיד כשאח שלו בא לקחת אותו החבר הזה נתמלא גאווה כי הוא ידע שכולנו הסתכלנו על האח הזה שלו בהערצה גלויה. כולנו ידענו כמה קשה להתקבל לטיס, והאח הזה נדמה לנו כחצי אל. פעם אחת עקב אילוצי זמן הוא אפילו הגיע לבית הספר במדים הרשמיים וסמל הטיס, ואני זוכר איך החבר הזה שלי סיים את הביקור הזה כטווס והבטיח לכולנו שיום יבוא וגם הוא יצטרף לטיס.
אבל ביום השואה, כשהמנהל הזמין את הסבא ניצול השואה של אותו חבר לדבר, שמתי לב שהוא האדים מבושה ובקושי רצה לעמוד ליד סבא שלו, שנראה כשבר כלי, וראו עליו שהוא מתפדח מכל שנייה כשהסבא הזה קרא לו. בשיחה שלו, בעברית במבטא הונגרי כבד, סיפר לנו הסבא איך איבד את כל משפחתו בשואה, ניצל ובסוף הצטרף לפלמ"ח.
בסוף השיחה ניגש לחבר שלי השומר, שהיה אדם משכיל מבני עדות המזרח בשנות הארבעים לחייו, נישק את ידו של הסבא וביקש ברכה. כולנו היינו בהלם ולא הבנו מה נסגר עם השומר הזה. אחרי שסיים קרא השומר קרא לחבר שלי ואמר לו: "אני רואה שאתה תמיד מתגאה באח שלך הטייס. ובצדק. קשה להתקבל לטיס. אבל שתדע שסבא שלך הוא הגיבור האמיתי. אני לא מכיר הרבה אנשים שהיו מאבדים את כל המשפחה שלהם, נשארים בחיים ועוד היה נשאר להם כוח להתגייס לפלמ"ח".
אני לא זוכר יותר מה הלך מאז, אבל אחרי שהשומר דיבר חבר שלי, שעד עכשיו התבייש טילים מסבא שלו, ניגש אליו, תפס לו את היד מיוזמתו ועזר לו ללכת למכונית.
ועד עכשיו לפני כל יום שואה הדברים של השומר עדיין מהדהדים לי בראש.
