היה לי תלמיד שקבוע היה מגיע לכיתה באיחור ובעיניים אדומות. לא משנה כמה דיברתי איתו, זה לא עזר. אחרי כמה פעמים נשבר לי ואמרתי לו: "תשמע, בית ספר זה לא קייטנה. אתה לא יכול להגיע מתי שבא לך. אז או שתתחיל להגיע בזמן, או שתישאר בבית. מה הבעיה לכוון שעון או ללכת לישון מוקדם?"
והוא רק הסתכל עליי, הנהנן והבטיח להשתדל להבא. אחרי כמה שיחות עם ההורים הבנתי שהישועה לא תצמח מהם. ויתרתי.
בוקר אחד נסעתי מוקדם במיוחד לבית הספר כדי לסיים כמה דברים קודם, ועקב פקק בדרך חברון הפנה אותי הווייז לרחוב האומן בתלפיות. ואז, ליד סניף של רשת מזון מוכרת, פתאום קלטתי אותו פורק ארגזים ממשאית. עצרתי את המכונית. הוא לא ראה אותי. הסתכלתי עליו. לא הייתי בטוח שזה הוא. התקרבתי עוד והרגשתי כיווץ בבטן. זה הוא. בוודאות. אז כל הפעמים שהוא איחר לי לשיעור היו משום שהוא עבד בפריקת משאיות לפני הלימודים?
לא רציתי להביך אותו, והמשכתי לבית ספר. כעבור שעתיים דיווחתי על העניין להנהלה ומשם לייעוץ, ואז התברר לנו שהמשפחה במצב הרבה יותר קשה כלכלית ממה שחשבנו. אחד מקרובי המשפחה הציע להעסיק את התלמיד שעה וחצי בבוקר כדי לעזור למשפחה. מובן שהתלמיד שלי הסכים, ולכן הוא קם בכל בוקר בחמש חצי כדי להספיק לעבודה.
בהפסקה התחלתי בזהירות לדבר איתו, ואחרי שהכול עלה אמרתי לו: "למה לא אמרת לי כלום?" "כי לא רציתי שהחברים שלי יחשבו שאנחנו עניים ויצחקו עליי".
וכל אותו היום חשבתי שלא הייתי בכיוון בכלל, ואילו רק הייתי יודע, וכמה שצריך להיזהר לפני שמסיקים מסקנות, כי לפעמים התלמיד שאתה בטוח שהוא עצלן ואוהב לישון מתגלה בכלל כגיבור שרק רצה לעזור למשפחה שלו.
להזמנת הרצאות לחדרי מורים ולנוער בנושא ההתמודדויות של דור ה-Z עם גיל ההתבגרות, מוזמנים לפנות לאבינועם הרש:
052-3273384,
avinoam811@gmail.com
