הלל שליט

המקום שבו כולם רוצים להיות חוגג יום הולדת

מדינת ישראל קמה בחיפזון, באתו ליל שישי ה באייר תש"ח. דוד בן גוריון הכריז בפאתוס על הקמת מדינת ישראל, אך המדינה הייתה עסוקה בלהגן על חייה. למעשה, בחירות נציגים לרשות המחוקקת התקיימו לראשונה בכ"ד בטבת תש"ט, יותר משמונה חודשים לאחר הכרזת הקמת המדינה.
הרשות המחוקקת נקראה אז 'האספה המכוננת', והישיבה הראשונה של נציגיה שזה עתה נבחרו נערכה בט"ו בשבט תש"ט, 14 בפברואר 1949, בבניין הסוכנות היהודית בירושלים. רוב חברי האספה הגיעו לירושלים דרך שער הגיא, ושם עצרו לנטיעת עצים בטקס רב רושם. מאז ועד היום, הפך טקס נטיעת עצים בירושלים וסביבותיה לחלק בלתי נפרד מחגיגות יום הולדתה של הכנסת.
יומיים לאחר אותה ישיבה ראשונה הוחלט לקרוא לרשות המחוקקת של מדינת ישראל 'כנסת', כשמקור השם לקוח ממוסד 'כנסת הגדולה' של חכמי ישראל, שהתכנס בירושלים לאחר ששבו היהודים מגלות בבל, והכריע בסוגיות משפטיות והנהגתיות. גם מספר חברי הכנסת תואם למספר חכמי הכנסת הגדולה ועומד על 120 חברים.
שאר ישיבות הכנסת התקיימו בתל אביב במשך כמעט שנה, עד ההחלטה הרשמית בחודש כסליו תש"י לקבוע את מושבה הקבוע בירושלים. כ-16 שנים התקיימו ישיבות הכנסת בבית ארזי-פרומין ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, עד שעברה למשכן הכנסת המוכר לנו כיום.
לכבוד אותה ישיבת כנסת ראשונה כתב המשורר נתן אלתרמן בטור השביעי רשימה מיוחדת בשם 'עם כנסת ראשונה'. ברשימתו התייחס אלתרמן לנאומי הכנסת, לימי השגרה שעוד נכונו לפרלמנט מדינת ישראל, לצורך להקפיד על היושר והצדק ועוד.
"ספק אם יש עוד מדינה בעולם שאזרחיה כה מעורבים בנעשה בפרלמנט שלה"
השבוע חל חג ט"ו בשבט, ובכנסת חגגו את יום הולדתה ה-74 במגוון אירועים ופעילויות, וביניהם ביקורי תלמידים, חיילים, שוטרים, אזרחים ותיקים, חניכי תנועות הנער ועוד. את הטקס פתח יו"ר הכנסת, ח"כ אמיר אוחנה, בנטיעות כמובן.
בהמשך אירח ח"כ אוחנה בכנסת את כיתות ב מבית הספר דוד בלוך בתל אביב, שבו לומדים ילדיו – אלה ודוד בני ה-7. יו"ר הכנסת בחר להקריא לילדים את הסיפור 'מעשה בתפוח ירוק', מאת הסופר הסרוג אמיר מויאל, וסיפר להם כי עד הרגע שנבחר לכהן כחבר כנסת, לפני שבע שנים, מעולם לא היה במליאה, וכי יש להם זכות להיות במקום שהרבה אנשים רוצים להיות בו – ואולי ביום מן הימים אחד מהם ישוב אליו כחבר כנסת.
בנוסף התקיימה גם ישיבת מליאה מיוחדת לרגל יום הולדת הכנסת. במליאה נשא אוחנה נאום שעסק בחשיבות מוסד הכנסת. לדבריו: "מאז (כינונה של הכנסת) ניטעו, ברוך השם, הרבה עצים בארץ ישראל הפורחת והצומחת, והרבה רגעים גורליים עברו על הכנסת. רגעים של רוממות רוח, ורגעים של אבל. ראשי ממשלה ויושבי ראש כנסת התחלפו לרוב, אך הכנסת, החוגגת היום את יום הולדתה, הייתה ונותרה מעוז הדמוקרטיה הישראלית, התגלמות ריבונותו של העם".
עוד אמר אוחנה כי "הכנסת היא המוסד הלאומי היחיד שכל חבריו, מאה ועשרים במספר, נבחרים על ידי אזרחי ישראל. ולכן היא משקפת בצורה הנאמנה ביותר את רצון הציבור... ספק אם יש עוד מדינה בעולם שאזרחיה כה מעורבים – מעשית ורגשית – בנעשה בפרלמנט שלה, ומלאים רצון לפעול לטובת עתידה וגורלה של מדינתם".
אוחנה סיים במילותיו של יושב ראש הכנסת הראשון, שפרינצק, שאמר ביום השנה הראשון להיווסדות הכנסת: "'תוסיף השנה הבאה בַעבודת הכנסת להגשמה הנכונה של ציווייה ומגמותיה של האסיפה המכוננת; יגבר כוח כשרונה ויכולתה של הכנסת נושאת סמכות העם בישראל'. אמן כן יהי רצון".
450 הצעות
באותה אספה ראשונה והיסטורית, למרות ששמה של הכנסת טרם נבחר, כבר היה סמל למדינה הצעירה. מועצת המדינה הזמנית שניהלה את המדינה מייד לאחר הקמתה הקימה את ועדת הסמל והדגל, וזו פרסמה מכרז לקבלת הצעות לסמל המדינה. לא פחות מ-450 הצעות הוגשו לוועדה, אשר התחייבה לדון בכל הצעה והצעה.
לבסוף נבחרו שלוש הצעות סופיות, והן הובאו בפני חברי מועצת המדינה הזמנית. בשלוש ההצעות כיכבה המנורה, אם כי בצורות שונות. בין ההצעות הייתה הצעתם של אוטה וליש ווינד סטרוסקי, שכללה מגן שבחלקו התחתון מנורת שבעת הקנים הדומה למנורה שבתבליט שער טיטוס ברומא, ובחלקו העליון מופיעים שבעת הכוכבים מהצעתו של הרצל לדגל המדינה העתידית.
ההצעה השנייה הייתה של המעצבים איתמר דוד וירחמיאל שכטר. דוד (המוכר לכולנו מפונט דוד הנפוץ) עיצב כמה משטרות הכסף הראשונים של המדינה הצעירה, בולי דואר, מבני ציבור ועוד. הצעתם של השניים כללה מנורה בעלת שבעה קנים עומדת על שלוש רגליים, לולב ושופר, כוכבי זהב וכן הכיתוב 'שלום על ישראל'. במועצת המדינה הזמנית היו הדעות חלוקות לגבי ההצעה הנ"ל, והוחלט להציג את הסמל פעם אחת עם השופר והלולב ופעם אחת בלעדיהם.
בהמשך נגעו הדיונים בשאלה האם הסמל דתי מידי, או שמא להפך – אינו דתי מספיק. גם שאלת הקשר לסוציאליזם הועלתה, ולבסוף נבחרה הצעתם של האחים שמיר.
האחים גבריאל ומקסים שמיר נולדו ברוסיה, ולמדו שניהם בבית הספר לאומניות בברלין. הם עלו לארץ בשנץ 1934 לפני מלחמת העולם השנייה, ועברתו את שם משפחתם משפטלוביץ' – לשמיר. האחים הקימו סטודיו בתל אביב, היו ממייסדי 'אגודת הציירים העבריים לגרפיקה שימושית בארץ ישראל', ועסקו בעיצוב כרזות, פרסומות ועוד.
בחירת הסמל
בתאריך יי"אבשבט תש"ט, 10 בפברואר 1949, נבחרה הצעתם של האחים לסמל מדינת ישראל – ארבעה ימים בלבד לפני ישיבת הכנסת הראשונה. האחים הציעו בתחילה מגן שבמרכזו מנורת שבעת הקנים בעיצוב מודרני, כשמעליה מסודרים בשורה שבעת כוכביו של הרצל, ומשני צדדיה ענפי זית. לא ידוע האם המעצבים קיבלו השראה מנבואת זכריה, בה מראה המלאך לנביא "מנורת זהב כולה וגלה על ראשה ושבעת נרותיה עליה.. ושניים זיתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה" (זכריה, ד', ב'), היות ולא התייחסו לכך באופן מפורש.
גם לגבי הצעתם של האחים שמיר היו למועצת המדינה הזמנית השגות. המועצה החליטה כי ההצעה תשמש בסיס לסמל המדינה, אולם עיצובה המודרני של המנורה נראה בעיניהם לא מתאים. האחים שמיר התבקשו לעצב את המנורה בדומה למנורה המופיעה בתבליט שער טיטוס, דבר שמסמל את חזרת המנורה למקומה האמיתי ואת שיבת עם ישראל לארצו.
התבליט המדובר נמצא על אחד מעמודיו של שער טיטוס ברומא, ומתאר תהלוכת ניצחון של הרומאים על היהודים לאחר המרד הגדול והחרבת בית המקדש השני, בשנת 70 לספירה. בתהלוכה נראים עבדים יהודים מובלים על ידי חיילים רומאים מנצחים, ונושאים עימם שלושה מכלי בית המקדש: מנורת שבעת הקנים, שולחן לחם הפנים וחצוצרות.
ענפי הזית מצדדי המנורה מצאו חן בעיני הוועדה, יותר מהשימוש בסמלי השופר והלולב – שהיו בעלי אופי דתי ברור. חברי הוועדה גם העדיפו את ענפי הזית כמסמלי שלום על פני הכיתוב של דוד ושכטר, אולם ביקשו להוסיף את שמה של המדינה, 'ישראל', בתחתית הסמל. שבעת כוכביו של הרצל, שהופיעו גם הם בשלוש ההצעות, הושמטו מהסמל כליל.
שלושה חודשים לאחר בחירת הסמל, בחודש מאי 1949, נקבע מעמדו המשפטי והמדיני של הסמל הנבחר בחוק בשם 'הדגל, הסמל והמנון המדינה'. מעמד הסמל קיבל חיזוק נוסף לפני כחמש שנים, בקיץ 2018, כאשר אישרה הכנסת את חוק יסוד: ישראל - מדינת הלאום של העם היהודי.
כיום מופיע הסמל במספר גרסאות, וביניהן: המנורה, ענפי הזית והמילה 'ישראל' בצבע זהב על רקע כחול, לחילופין בצבע לבן/כסוף על רקע כחול, ולעיתים אף בשחור לבן או בתבליט ללא צבע. הסמל מופיע על דגלים, על מסמכים רשמיים של המדינה, במוסדות המדינה השונים ועוד.
משורר הילדים המוכר, רפאל ספורטה, חיבר שיר קצר על סמל המדינה לאחר שנבחר, בשם 'מנורה וענפי זית', בשירו כתב: "מנורה וענפי זית, זמן טוב ואור יהל – אור בארץ, אור בבית, ושלום על ישראל". ולנו לא נותר אלא לומר – אמן.

בט"ו בשבט חוגגת הכנסת את יום הולדתה, והשבוע ציינו במשכן 74 שנים לישיבה הראשונה של חבריה. הישיבה המדוברת נערכה בכלל בבניין הסוכנות היהודית בירושלים, כשלכנסת עוד קראו 'האספה המכוננת' – אבל התאריך נשאר • וגם: איזה סמל נבחר מספר ימים קודם לישיבה הראשונה?

מדינת ישראל קמה בחיפזון, באתו ליל שישי ה באייר תש"ח. דוד בן גוריון הכריז בפאתוס על הקמת מדינת ישראל, אך המדינה הייתה עסוקה בלהגן על חייה. למעשה, בחירות נציגים לרשות המחוקקת התקיימו לראשונה בכ"ד בטבת תש"ט, יותר משמונה חודשים לאחר הכרזת הקמת המדינה.
הרשות המחוקקת נקראה אז 'האספה המכוננת', והישיבה הראשונה של נציגיה שזה עתה נבחרו נערכה בט"ו בשבט תש"ט, 14 בפברואר 1949, בבניין הסוכנות היהודית בירושלים. רוב חברי האספה הגיעו לירושלים דרך שער הגיא, ושם עצרו לנטיעת עצים בטקס רב רושם. מאז ועד היום, הפך טקס נטיעת עצים בירושלים וסביבותיה לחלק בלתי נפרד מחגיגות יום הולדתה של הכנסת.
יומיים לאחר אותה ישיבה ראשונה הוחלט לקרוא לרשות המחוקקת של מדינת ישראל 'כנסת', כשמקור השם לקוח ממוסד 'כנסת הגדולה' של חכמי ישראל, שהתכנס בירושלים לאחר ששבו היהודים מגלות בבל, והכריע בסוגיות משפטיות והנהגתיות. גם מספר חברי הכנסת תואם למספר חכמי הכנסת הגדולה ועומד על 120 חברים.
שאר ישיבות הכנסת התקיימו בתל אביב במשך כמעט שנה, עד ההחלטה הרשמית בחודש כסליו תש"י לקבוע את מושבה הקבוע בירושלים. כ-16 שנים התקיימו ישיבות הכנסת בבית ארזי-פרומין ברחוב המלך ג'ורג' בירושלים, עד שעברה למשכן הכנסת המוכר לנו כיום.
לכבוד אותה ישיבת כנסת ראשונה כתב המשורר נתן אלתרמן בטור השביעי רשימה מיוחדת בשם 'עם כנסת ראשונה'. ברשימתו התייחס אלתרמן לנאומי הכנסת, לימי השגרה שעוד נכונו לפרלמנט מדינת ישראל, לצורך להקפיד על היושר והצדק ועוד.
"ספק אם יש עוד מדינה בעולם שאזרחיה כה מעורבים בנעשה בפרלמנט שלה"
השבוע חל חג ט"ו בשבט, ובכנסת חגגו את יום הולדתה ה-74 במגוון אירועים ופעילויות, וביניהם ביקורי תלמידים, חיילים, שוטרים, אזרחים ותיקים, חניכי תנועות הנער ועוד. את הטקס פתח יו"ר הכנסת, ח"כ אמיר אוחנה, בנטיעות כמובן.
בהמשך אירח ח"כ אוחנה בכנסת את כיתות ב מבית הספר דוד בלוך בתל אביב, שבו לומדים ילדיו – אלה ודוד בני ה-7. יו"ר הכנסת בחר להקריא לילדים את הסיפור 'מעשה בתפוח ירוק', מאת הסופר הסרוג אמיר מויאל, וסיפר להם כי עד הרגע שנבחר לכהן כחבר כנסת, לפני שבע שנים, מעולם לא היה במליאה, וכי יש להם זכות להיות במקום שהרבה אנשים רוצים להיות בו – ואולי ביום מן הימים אחד מהם ישוב אליו כחבר כנסת.
בנוסף התקיימה גם ישיבת מליאה מיוחדת לרגל יום הולדת הכנסת. במליאה נשא אוחנה נאום שעסק בחשיבות מוסד הכנסת. לדבריו: "מאז (כינונה של הכנסת) ניטעו, ברוך השם, הרבה עצים בארץ ישראל הפורחת והצומחת, והרבה רגעים גורליים עברו על הכנסת. רגעים של רוממות רוח, ורגעים של אבל. ראשי ממשלה ויושבי ראש כנסת התחלפו לרוב, אך הכנסת, החוגגת היום את יום הולדתה, הייתה ונותרה מעוז הדמוקרטיה הישראלית, התגלמות ריבונותו של העם".
עוד אמר אוחנה כי "הכנסת היא המוסד הלאומי היחיד שכל חבריו, מאה ועשרים במספר, נבחרים על ידי אזרחי ישראל. ולכן היא משקפת בצורה הנאמנה ביותר את רצון הציבור… ספק אם יש עוד מדינה בעולם שאזרחיה כה מעורבים – מעשית ורגשית – בנעשה בפרלמנט שלה, ומלאים רצון לפעול לטובת עתידה וגורלה של מדינתם".
אוחנה סיים במילותיו של יושב ראש הכנסת הראשון, שפרינצק, שאמר ביום השנה הראשון להיווסדות הכנסת: "'תוסיף השנה הבאה בַעבודת הכנסת להגשמה הנכונה של ציווייה ומגמותיה של האסיפה המכוננת; יגבר כוח כשרונה ויכולתה של הכנסת נושאת סמכות העם בישראל'. אמן כן יהי רצון".

אוחנה מקריא לילדים את ספרו של אמיר מויאל, 'מעשה בתפוח ירוק'

יו"ר הכנסת אמיר אוחנה עם הרב הראשי לישראל הרב דוד לאו בתפילת מנחה חגיגית בבית הכנסת שבמשכן הכנסת

נס הנשיא, (עם סמל המדינה עליו) מונף בטקס הנחת אבן הפינה למשכן הכנסת, 1958

450 הצעות
באותה אספה ראשונה והיסטורית, למרות ששמה של הכנסת טרם נבחר, כבר היה סמל למדינה הצעירה. מועצת המדינה הזמנית שניהלה את המדינה מייד לאחר הקמתה הקימה את ועדת הסמל והדגל, וזו פרסמה מכרז לקבלת הצעות לסמל המדינה. לא פחות מ-450 הצעות הוגשו לוועדה, אשר התחייבה לדון בכל הצעה והצעה.
לבסוף נבחרו שלוש הצעות סופיות, והן הובאו בפני חברי מועצת המדינה הזמנית. בשלוש ההצעות כיכבה המנורה, אם כי בצורות שונות. בין ההצעות הייתה הצעתם של אוטה וליש ווינד סטרוסקי, שכללה מגן שבחלקו התחתון מנורת שבעת הקנים הדומה למנורה שבתבליט שער טיטוס ברומא, ובחלקו העליון מופיעים שבעת הכוכבים מהצעתו של הרצל לדגל המדינה העתידית.
ההצעה השנייה הייתה של המעצבים איתמר דוד וירחמיאל שכטר. דוד (המוכר לכולנו מפונט דוד הנפוץ) עיצב כמה משטרות הכסף הראשונים של המדינה הצעירה, בולי דואר, מבני ציבור ועוד. הצעתם של השניים כללה מנורה בעלת שבעה קנים עומדת על שלוש רגליים, לולב ושופר, כוכבי זהב וכן הכיתוב 'שלום על ישראל'. במועצת המדינה הזמנית היו הדעות חלוקות לגבי ההצעה הנ"ל, והוחלט להציג את הסמל פעם אחת עם השופר והלולב ופעם אחת בלעדיהם.
בהמשך נגעו הדיונים בשאלה האם הסמל דתי מידי, או שמא להפך – אינו דתי מספיק. גם שאלת הקשר לסוציאליזם הועלתה, ולבסוף נבחרה הצעתם של האחים שמיר.
האחים גבריאל ומקסים שמיר נולדו ברוסיה, ולמדו שניהם בבית הספר לאומניות בברלין. הם עלו לארץ בשנץ 1934 לפני מלחמת העולם השנייה, ועברתו את שם משפחתם משפטלוביץ' – לשמיר. האחים הקימו סטודיו בתל אביב, היו ממייסדי 'אגודת הציירים העבריים לגרפיקה שימושית בארץ ישראל', ועסקו בעיצוב כרזות, פרסומות ועוד.
בחירת הסמל
בתאריך יי"אבשבט תש"ט, 10 בפברואר 1949, נבחרה הצעתם של האחים לסמל מדינת ישראל – ארבעה ימים בלבד לפני ישיבת הכנסת הראשונה. האחים הציעו בתחילה מגן שבמרכזו מנורת שבעת הקנים בעיצוב מודרני, כשמעליה מסודרים בשורה שבעת כוכביו של הרצל, ומשני צדדיה ענפי זית. לא ידוע האם המעצבים קיבלו השראה מנבואת זכריה, בה מראה המלאך לנביא "מנורת זהב כולה וגלה על ראשה ושבעת נרותיה עליה.. ושניים זיתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה" (זכריה, ד', ב'), היות ולא התייחסו לכך באופן מפורש.
גם לגבי הצעתם של האחים שמיר היו למועצת המדינה הזמנית השגות. המועצה החליטה כי ההצעה תשמש בסיס לסמל המדינה, אולם עיצובה המודרני של המנורה נראה בעיניהם לא מתאים. האחים שמיר התבקשו לעצב את המנורה בדומה למנורה המופיעה בתבליט שער טיטוס, דבר שמסמל את חזרת המנורה למקומה האמיתי ואת שיבת עם ישראל לארצו.
התבליט המדובר נמצא על אחד מעמודיו של שער טיטוס ברומא, ומתאר תהלוכת ניצחון של הרומאים על היהודים לאחר המרד הגדול והחרבת בית המקדש השני, בשנת 70 לספירה. בתהלוכה נראים עבדים יהודים מובלים על ידי חיילים רומאים מנצחים, ונושאים עימם שלושה מכלי בית המקדש: מנורת שבעת הקנים, שולחן לחם הפנים וחצוצרות.
ענפי הזית מצדדי המנורה מצאו חן בעיני הוועדה, יותר מהשימוש בסמלי השופר והלולב – שהיו בעלי אופי דתי ברור. חברי הוועדה גם העדיפו את ענפי הזית כמסמלי שלום על פני הכיתוב של דוד ושכטר, אולם ביקשו להוסיף את שמה של המדינה, 'ישראל', בתחתית הסמל. שבעת כוכביו של הרצל, שהופיעו גם הם בשלוש ההצעות, הושמטו מהסמל כליל.
שלושה חודשים לאחר בחירת הסמל, בחודש מאי 1949, נקבע מעמדו המשפטי והמדיני של הסמל הנבחר בחוק בשם 'הדגל, הסמל והמנון המדינה'. מעמד הסמל קיבל חיזוק נוסף לפני כחמש שנים, בקיץ 2018, כאשר אישרה הכנסת את חוק יסוד: ישראל – מדינת הלאום של העם היהודי.
כיום מופיע הסמל במספר גרסאות, וביניהן: המנורה, ענפי הזית והמילה 'ישראל' בצבע זהב על רקע כחול, לחילופין בצבע לבן/כסוף על רקע כחול, ולעיתים אף בשחור לבן או בתבליט ללא צבע. הסמל מופיע על דגלים, על מסמכים רשמיים של המדינה, במוסדות המדינה השונים ועוד.
משורר הילדים המוכר, רפאל ספורטה, חיבר שיר קצר על סמל המדינה לאחר שנבחר, בשם 'מנורה וענפי זית', בשירו כתב: "מנורה וענפי זית, זמן טוב ואור יהל – אור בארץ, אור בבית, ושלום על ישראל". ולנו לא נותר אלא לומר – אמן. ■

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

ספטמבר 14, 2023

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■

מנקים אשליות לפסח

מרץ 15, 2023

פסח מתקרב אלינו בצעדי ענק, וביחד איתו כל נשות ישראל מכינות את עצמן למצוות החג: ניקיון הבית מהמסד ועד הטפחות. והשבוע מישהי שאלה אותי: "תגידי, איך אני יכולה לגרום לבעלי לתת יד בניקיונות לפסח?" אז הינה כמה נקודות למחשבה בנושא. (הדברים כתובים בלשון נקבה אבל מותאמים לשני המינים):
1. סליחה על ניפוץ האשליה, אין כזה דבר 'לגרום' לאף אחד. זאת אומרת יש, אבל באמצעות מניפולציה או הפעלת כוח. אני מאמינה שאת רוצה שבעלך ינקה את הבית לא כי את אמרת לו וכי הוא מרגיש שהוא חייב לך טובה, אלא כי הוא רואה בניקיון הבית שותפות של שניכם. מצוות ביעור חמץ היא מצווה של שניכם, בעל ואישה כאחד. לכן הרשו לי לעדכן את השאלה ולשאול אחרת: "איך לאפשר לגרום לבעלי להיות גם הוא שותף בניקיונות הבית?" או לחילופין "איך לא ארגיש לבד בניקיונות הבית לקראת פסח?".
2. תיאום ציפיות – מילת מפתח בלא מעט תחומים זוגיים בכלל, ובפסח בפרט. אם עדיין לא ישבתם ודיברתם על כוס קפה ועוגיות שנשארו ממשלוח המנות לפורים על ההכנות לחג, זה הזמן לעשות זאת. הרבה פעמים אנחנו פועלים על אוטומט או לא מתקשרים את הציפיות שלנו, ובסוף מתאכזבים אחד מהשני. הינה כמה נקודות שכדאי שיעלו בשיחה ביניכם בהקשר לניקיון הבית:
• איך הייתה חוויית ניקיון הבית לפסח בבית של כל אחד מכם? הרבה פעמים אנחנו סוחבים איתנו לחיי הנישואין חוויות עבר שמשפיעות עלינו גם כיום ועלולות להיות טריגריות.
• מה זה אומר 'לנקות את הבית לפסח' עבור כל אחד מכם? האם זה אומר לנקות את הבית מחמץ בלבד, או לנקות את הבית מכל פירור אבק?
• אלו מקומות בבית הכי חשוב לכם לנקות ובאיזה סדר? הרי לא הגיוני להתחיל לנקות את המטבח בעודו פעיל במהלך השבוע.
• אלו סוגי ניקיונות אתם אוהבים יותר ואלו פחות? יכול מאוד להיות שאת לא מתחברת לניקוי המחסן או הרכב, ולבעלך אין בכלל בעיה לעשות זאת.
• מה יאפשר לכם לנקות את הבית בנחת ובשמחה? אם כבר מנקים – אפשר להפוך את החוויה למקרבת ולשמחה.
• במה אתם זקוקים לעזרה אחד מהשני, ואלו דברים אתם מעדיפים לנקות לבד? לפעמים ניקוי בשניים יכול לעזור מאוד, ולפעמים רק להפריע ולהאט את הקצב.
מוזמנים כמובן להוסיף גם שאלות מעצמכם.
3. ראייה מערכתית – אם נסתכל על גוף האדם נראה שיש הבדל בין האיברים השונים ולכל איבר יש את התפקיד שלו. לא דומה התפקיד הידיים לתפקיד הרגליים, המוח או הלב. האם אי פעם ראית שהיד אומרת ללב: "היי חביבי, שים לב שאתה עושה את התפקיד שלך כמו שצריך"? ברור שלא. היד לא מתרכזת בתפקיד של הלב, היא מרוכזת בעצמה ובלעשות את התפקיד שלה על הצד הטוב ביותר. לפעמים בני זוג שוכחים שהם מערכת שלמה ולכל אחד מהם יש את התפקיד שלו. יכול להיות שבעלך לא אוהב לנקות את הבית אבל בהחלט יכול לקחת על עצמו תפקידים אחרים. במקום להיכנס להתחשבנות מה כל אחד עשה, היי מרוכזת בעשייה מדויקת לכוחות שלך. אין מצווה להיות קורבן פסח.
4. עם יד על הלב – מי את מרגישה שבאמת אחראי לניקיונות לפסח? את או בעלך? רגע לפני שאת מבקשת ממנו שיהיה שותף – האם את מוכנה באמת לתת לו את ההזדמנות הזו? האם את מוכנה באמת לסמוך עליו ולשמוח בו, גם אם הוא לא מנקה בדיוק בדיוק כמו שאת רוצה? ■