בקול רב

הענק קטן הקומה

בכל פעם מחדש התפעמתי מתפילתו של ר׳ אברום (כך כינו אותו בישיבה. קצר, ישיר, צנוע. בדיוק כמו שהוא היה). כולנו יודעים שלא פשוט לכוון בתפילה.

הרב שפירא ותלמידים
הרב יוני לביא

היום הראשון שלי בישיבה היה כמעט האחרון. אין לכם מושג כמה חיכיתי לרגע בו אכנס בשערי הישיבה, אתיישב ליד הסטנדר ואמריא לשחקים על כנפי הגמרא. אבל אותו א׳ אלול נחת עלי כמו פטיש 5 קילו על הראש. עד היום אני לא יודע להסביר למה. ייתכן שהייתה זו ההמולה של חמש מאות אריות ששואגים סביבך מה אומר הריטב״א ומה מקשה הגר״א, ואני עומד לצידם המום ונבוך.
אולי זו תחושת הקטנות הפתאומית. משמיניסט נכבד שנמצא בפסגת הישיבה התיכונית ושולח מבט מתנשא בחמשושים הצעירים, הפכתי להיות תלמיד שיעור א׳. צעיר הצאן והאחרון בשרשרת המזון. הרגשתי אפס מאופס לעומת כל החכמים והמתמידים שהקיפו אותי.
ואולי היו אלה שעות הלימוד הארוכות – מצאת החמה עד צאת הנשמה – שהותירו אותי בלי אוויר. אחרי שתים עשרה שנה במערכת החינוך בישראל אתה מתרגל ששיעור הוא 45 דקות ברוטו, ופתאום סדר נמתח על פני שלוש שעות…
כך או אחרת היום הראשון שלי בישיבת מרכז הרב היה עבורי סיוט. סיימתי אותו בהרגשה נוראית שהגעתי למקום הלא נכון. שאני לא מסוגל. שזה גדול עלי. ׳מה יהיה איתי?!׳ המחשבות הלמו בראשי, ׳כמה בניתי על הישיבה הזו. כל החלומות שלי. כל העתיד. לאן אלך עכשיו?! מה אגיד לכולם?! שניסיתי ואחרי יום התברר שאני לא מתאים?! שאני לא בנוי לזה?!׳.
הלכתי לישון כאוב ומושפל כשאני מנסה להיאחז בתקווה: ׳יוני, תן לעצמך צ׳אנס. נסה עוד יום-יומיים לפני שאתה מוותר על הכול. אולי מחר יהיה אחרת…׳.
ובכן, היום השני היה שחור בדיוק כמו הראשון. לא הבנתי איך זה קרה לי. הרגשתי שבור אבל התביישתי לדבר על כך עם אנשים. כולם הרי מעריכים אותי, מצפים ממני. מה אומר להם?! שנכשלתי?!
התורה המשמחת
הבשורה הטובה הגיעה בסוף היום השלישי. זכינו להיפגש עם ראש הישיבה, הגאון הרב אברהם שפירא. אודה על האמת שאת רוב דבריו לא הבנתי ולא היה פשוט לי לגשר על שבעים השנים שהפרידו בינינו. ובכל זאת היה משהו בהארת הפנים, השמחה והחיוניות שקרנו ממנה שהקסימו אותי ונתנו לי את הכוח להמשיך לנסות. סוף הסיפור היה שנשארתי בישיבה עשר שנים. לאחר מכן המשכתי עוד ארבע שנים בבית המדרש בשוהם. סיימתי לימודי רבנות ורבנות עיר וזכיתי לעבור הרבה אלולים נהדרים בעולמה של תורה. רק לחשוב שהייתי מפסיד את כל הטוב הזה, בגלל ההתחלה הקשה. כמה תודה אני חייב לאלוקים שנתן לי את העוז להמשיך עוד קצת ולא לוותר על האוצר שחיכה לי מעבר לפינה.
תודה שניה אני חייב לראש הישיבה, שבדיוק השבוע ימלאו 15 שנה לפטירתו. הוא היה איש נמוך קומה אבל ענק תורני. פוסק, דיין, ראש ישיבה, מנהיג ציבור. וגם זכה לכהן במשך עשר שנים כרב הראשי לישראל, לצידו של הרב מרדכי אליהו זצ״ל. קטונתי מלדבר על גדלותו בתורה, אבל אשתף אתכם בשני דברים שנחרתו עמוק בליבי, ומלווים אותי עד היום בשליחותי כרב.
ואני תפילה
בכל פעם מחדש התפעמתי מתפילתו של ר׳ אברום (כך כינו אותו בישיבה. קצר, ישיר, צנוע. בדיוק כמו שהוא היה). כולנו יודעים שלא פשוט לכוון בתפילה. קשה עוד יותר להחזיק ראש בחזרת הש"ץ. לא נעים לומר אבל החלק הזה נדמה לנו לפעמים מיותר. חזרה חסרת טעם על מה שעשינו בדיוק לפני רגע. אנו נוטים לחלום, לדבר, ביני"שים אוהבים ללמוד, בקיצור, למצוא עיסוק חלופי להעביר בו את הזמן.
דרכו של ר׳ אברום הייתה שונה. כשהוא התפלל – הוא התפלל! לגמרי. לא מרים את העיניים מהסידור. לא מפספס מילה. עד שנותיו האחרונות כשחלה ברגליו והתקשה לעמוד זמן ארוך, היה מקפיד לעמוד כל חזרת הש"ץ. הוא היה ניצב בקשב עצום לכל מילה וענה אחרי החזן בקול רם ובכוונה. הסידור שלו היה עמוס בפתקים שקיבל מאנשים ובהם שמות לבקש עליהם רפואה, זיווג ופרנסה. היו ברכות בשמונה עשרה בהן היה מאריך מאוד ועובר על כל הפתקים אחד אחד כדי להתחנן על צורכי עמך ישראל. לאחר התפילה כשהיה צריך ללבוש את מעילו וללכת לביתו, כל עוד היה לו כוח, לא היה מוכן להיעזר בתלמידים שיגישו לו או יסייעו לו בלבישה. על אף שמונים שנותיו היה תמיד מלא מרץ וחיים.
מה חדש?
גם לאהבת תורה ולסקרנות בריאה חינך מבלי מילים. בדרכו למקומו הקבוע בקדמת בית המדרש של הישיבה היה שׂם לב לכל מה שנמצא בדרך. היה נעצר ליד כל סטנדר שהיה מונח עליו ספר שנראה לו חדש ולא מוכר, עומד לידו ומעלעל בו כמה שניות. כאילו, חייב להכיר אותו ולגלות אולי ימצא בו חידוש מעניין או כיוון חדש.
בשנותיו האחרונות, כשכבר נחלש מאוד, והתקשה ללחוץ יד לאחר תפילות השבת למאות האנשים שעמדו בתור כדי לומר לו ׳שבת שלום׳, הקפיד לא לוותר על הילדים. כל ילדון בן חמש או עשר, זכה ללחיצת יד חמה וברכת שבת שלום שמחה מראש הישיבה הקשיש.
ביום טוב ראשון של חג הסוכות. כשאברהם אבינו בא לבקר בסוכה, הוא לקח איתו את ר׳ אברום שלנו. הזמן שחלף מאז לימד אותנו להעריך יותר את גודל האבדה, לתלמידיו, לציבור הדתי-לאומי ולכל עם ישראל. יהי רצון שדמותו ותורתו ימשיכו להאיר את דרכנו.

עוד במדור זה

כתיבה וחתימה (טובה)

כתיבה וחתימה (טובה)

לומדי הדף היומי ובכלל תלמידי חכמי ישראל, למדו כי ישנה מחלוקת עקרונית במסכת גיטין האם הכתיבה כרתי (לשמה), כלומר האם הגט אמור להיות כתוב לשמה של האישה או שמא רק החתימה של העדים אמורה להיות דווקא לשמה של האישה, או שמא עדי מסירה כרתי, דהיינו מסירת הגט היא שצריכה להיות לשמה (דעת התנא רבי מאיר).
הגמרא במסכת גיטין בדף כג עמוד א דנה בעניין זה, ושואלת הכיצד נסביר את דעת רבי מאיר שאמר כי עדי חתימה בלבד צריכים לחתום לשמה ולא לכתוב את הגט לשמה של האישה, ומסבירה הגמרא שאכן, הכתיבה צריכה להיות לשמה, ורבי מאיר התכוון ששמה של האישה בלבד צריך להיכתב עבור האישה הספציפית הזו.
עד כאן למדנות תלמודית.
בימים אלו אנו מברכים איש את רעהו בכתיבה ובחתימה טובה, נשאלת השאלה מה העיקר – האם הכתיבה (כמו שראינו למשל במסכת גיטין לעיל) או דווקא החתימה, שכן אנו יודעים למשל שחוזה שלא נחתם על ידי הצדדים אינו מחייב אותם. החשיבות מתרחבת אף לעניין חשיבות הימים הנוראים – האם בראש השנה יכתבון זה העיקר, או שמא בצום יום כיפור יחתמון חשוב בשל היותו מועד החתימה?
במסכת ראש השנה בדף טז מסבירה הגמרא ואומרת "הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם ביום הכיפורים דברי ר' מאיר, ר' יהודה אומר הכל נידונין בראש השנה וגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו, בפסח על התבואה, בעצרת על פירות האילן, בחג נידונין על המים ואדם נדון בראש השנה וגזר דין שלו נחתם ביום הכיפורים". הגמרא אם כן מחלקת בין כתיבה לחתימה, ומלשונה משתמע שהכתיבה היא הליך הדין, הדיון הענייני שבו ניתן לשנות לטובה או לרעה את פסק הדין אשר ייחתם בסופו של דבר במועד ה'שרירותי' שבו נחתמים ברואיו של הקב"ה.
אלא שהגמרא קוראת ליום הכיפורים 'גמר דין', בשונה מיום החתימה, המועד הטכני שבו נחתם דינו של האדם.
מה אם כן חשוב יותר – יום הכיפורים או ראש השנה? כתיבת הדין שבה ניתן להשפיע על הדיין היושב בדין, או שמא יום הכיפורים חמור הוא שבו נחתמים ברואיו של מלך מלכי המלכים?
כאשר דיין חותם את הדין נעשה טקס, טקסיות החתימה מחייבת את כיבוד המעמד המלכותי המחייב. האדם היודע שביום זה נחתם גזר דינו צריך לנהוג בהתאם. מאידך, בראש השנה, כתיבת האדם היא בהתאם למצוותיו ולתפילותיו כפי שהיו עד לראש השנה ובמהלכו – מאכל, משתה, לימוד ותפילה.
למשל, חוק הירושה מכיר בצוואה בכתב יד, דהיינו הרשומה כולה בכתב ידו של המצווה. צוואה שכזו חייבת להיות בנוסף חתומה על ידו. לחתימה יש אקט מחייב. הכתיבה מעידה על הרצון של המצווה, והחתימה מעידה על גמירות הדעת.
אולם, צוואה בעל פה (למשל כאשר מדובר באדם גוסס 'שכיב מרע'), תהא תקפה כמובן ללא חתימת המצווה, אלא רק על פי עדותם של שני עדים המאשרים את דברי המצווה שנאמרו על פה.
מכאן, לעיתים לחתימה יש תוקף ולעיתים אינה משמעותית כלל. וכן כתב ידו של האדם חשוב כמו חתימה, ולעיתים דבריו שנאמרו בעל פה חשובים יותר מהחתימה עצמה.
גם חוק חתימה אלקטרונית התשס"א 2001 ביטל למעשה את החתימה המסורתית, והפך אותה למעין קובץ מאפיין של האדם המאשר את המסמך האלקטרוני שעליו הוא חותם אלקטרונית.
תפילות הימים הנוראים מלמדות אותנו כי חסדיו של הבורא עם ברואיו לא עברו 'שדרוג', ושעדיין הטקסיות בחתימה קיימת. טקסיות זו מאפשרת לנו לנצל את המעמד לקבלת זכויות רבות ככל הניתן בין כסה לעשור ובעשור עצמו, הוא יום החתימה.
כתיבה וחתימה טובה לכל בית ישראל. ■

מנקים אשליות לפסח

מנקים אשליות לפסח

פסח מתקרב אלינו בצעדי ענק, וביחד איתו כל נשות ישראל מכינות את עצמן למצוות החג: ניקיון הבית מהמסד ועד הטפחות. והשבוע מישהי שאלה אותי: "תגידי, איך אני יכולה לגרום לבעלי לתת יד בניקיונות לפסח?" אז הינה כמה נקודות למחשבה בנושא. (הדברים כתובים בלשון נקבה אבל מותאמים לשני המינים):
1. סליחה על ניפוץ האשליה, אין כזה דבר 'לגרום' לאף אחד. זאת אומרת יש, אבל באמצעות מניפולציה או הפעלת כוח. אני מאמינה שאת רוצה שבעלך ינקה את הבית לא כי את אמרת לו וכי הוא מרגיש שהוא חייב לך טובה, אלא כי הוא רואה בניקיון הבית שותפות של שניכם. מצוות ביעור חמץ היא מצווה של שניכם, בעל ואישה כאחד. לכן הרשו לי לעדכן את השאלה ולשאול אחרת: "איך לאפשר לגרום לבעלי להיות גם הוא שותף בניקיונות הבית?" או לחילופין "איך לא ארגיש לבד בניקיונות הבית לקראת פסח?".
2. תיאום ציפיות – מילת מפתח בלא מעט תחומים זוגיים בכלל, ובפסח בפרט. אם עדיין לא ישבתם ודיברתם על כוס קפה ועוגיות שנשארו ממשלוח המנות לפורים על ההכנות לחג, זה הזמן לעשות זאת. הרבה פעמים אנחנו פועלים על אוטומט או לא מתקשרים את הציפיות שלנו, ובסוף מתאכזבים אחד מהשני. הינה כמה נקודות שכדאי שיעלו בשיחה ביניכם בהקשר לניקיון הבית:
• איך הייתה חוויית ניקיון הבית לפסח בבית של כל אחד מכם? הרבה פעמים אנחנו סוחבים איתנו לחיי הנישואין חוויות עבר שמשפיעות עלינו גם כיום ועלולות להיות טריגריות.
• מה זה אומר 'לנקות את הבית לפסח' עבור כל אחד מכם? האם זה אומר לנקות את הבית מחמץ בלבד, או לנקות את הבית מכל פירור אבק?
• אלו מקומות בבית הכי חשוב לכם לנקות ובאיזה סדר? הרי לא הגיוני להתחיל לנקות את המטבח בעודו פעיל במהלך השבוע.
• אלו סוגי ניקיונות אתם אוהבים יותר ואלו פחות? יכול מאוד להיות שאת לא מתחברת לניקוי המחסן או הרכב, ולבעלך אין בכלל בעיה לעשות זאת.
• מה יאפשר לכם לנקות את הבית בנחת ובשמחה? אם כבר מנקים – אפשר להפוך את החוויה למקרבת ולשמחה.
• במה אתם זקוקים לעזרה אחד מהשני, ואלו דברים אתם מעדיפים לנקות לבד? לפעמים ניקוי בשניים יכול לעזור מאוד, ולפעמים רק להפריע ולהאט את הקצב.
מוזמנים כמובן להוסיף גם שאלות מעצמכם.
3. ראייה מערכתית – אם נסתכל על גוף האדם נראה שיש הבדל בין האיברים השונים ולכל איבר יש את התפקיד שלו. לא דומה התפקיד הידיים לתפקיד הרגליים, המוח או הלב. האם אי פעם ראית שהיד אומרת ללב: "היי חביבי, שים לב שאתה עושה את התפקיד שלך כמו שצריך"? ברור שלא. היד לא מתרכזת בתפקיד של הלב, היא מרוכזת בעצמה ובלעשות את התפקיד שלה על הצד הטוב ביותר. לפעמים בני זוג שוכחים שהם מערכת שלמה ולכל אחד מהם יש את התפקיד שלו. יכול להיות שבעלך לא אוהב לנקות את הבית אבל בהחלט יכול לקחת על עצמו תפקידים אחרים. במקום להיכנס להתחשבנות מה כל אחד עשה, היי מרוכזת בעשייה מדויקת לכוחות שלך. אין מצווה להיות קורבן פסח.
4. עם יד על הלב – מי את מרגישה שבאמת אחראי לניקיונות לפסח? את או בעלך? רגע לפני שאת מבקשת ממנו שיהיה שותף – האם את מוכנה באמת לתת לו את ההזדמנות הזו? האם את מוכנה באמת לסמוך עליו ולשמוח בו, גם אם הוא לא מנקה בדיוק בדיוק כמו שאת רוצה? ■

״מילדים ועד לשר גדול בישראל – החיבה הייתה אותה חיבה״

״מילדים ועד לשר גדול בישראל – החיבה הייתה אותה חיבה״

בליל יום שני האחרון, נר שמיני של חנוכה, ניצחו אראלים…
את המציאות הזאת צריך לשנות

את המציאות הזאת צריך לשנות

ההסכמים הקואליציוניים הולכים ונסגרים, והממשלה צפויה לקום בעוד פחות משבועיים,…
"איפה כל הקצינים שישנים על האף?!"

"איפה כל הקצינים שישנים על האף?!"

בהילולת ל"ג בעומר בקבר רבי שמעון בר יוחאי בהר מירון…
״המוגבלות לא הייתה מגבלה״

״המוגבלות לא הייתה מגבלה״

אמנון ודניאלה וייס הם זוג מוכר – בשומרון בפרט וברחבי…
נשות החיל

נשות החיל

כולנו נחשפנו לתמונת ׳נשות הקואליציה׳, שזכתה לפרסום רב בשל העובדה…
ניפוח מלאכותי של 1.5 מיליון

ניפוח מלאכותי של 1.5 מיליון

לרוב, את יהודה ושומרון אנחנו מזכירים בעניין תשתיות לקויות או…
הגשמת חלום: משלחת ישראלית מיוחדת למונדיאל 2022

הגשמת חלום: משלחת ישראלית מיוחדת למונדיאל 2022

ברחבי העולם וגם כאן בישראל נרשמת התרגשות רבה לקראת מונדיאל…
״רבותיי, יש פה הפקרות״

״רבותיי, יש פה הפקרות״

במוצאי השבת האחרונה אירע פיגוע קשה בחברון שבו נרצח יהודי…
הכסף מועבר בשיטות מאוד מתוחכמות לעזה

הכסף מועבר בשיטות מאוד מתוחכמות לעזה

״אללה אסלאם״, ״איום דאעש״, ״היג’רה״, "דאעש: הדור הבא", "וידויים מדאע"ש",…
חלב פרווה אמיתי

חלב פרווה אמיתי

תעשיית המזון בעולם עומדת להשתנות בשנים הקרובות. זו לא שאלה…
אמת מה נהדר שחלק מחוכמתו ליראיו

אמת מה נהדר שחלק מחוכמתו ליראיו

הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא זצ״ל, המוכר כ׳רב אברום׳, העמיד…
"אולי צריך להעריך דתיים-מבית יותר מחוזרים בתשובה"

"אולי צריך להעריך דתיים-מבית יותר מחוזרים בתשובה"

״הפעם הראשונה שבה שמרתי את יום כיפור וצמתי הייתה בגיל…
גם לסיום קשה יש התחלה חדשה

גם לסיום קשה יש התחלה חדשה

לקראת ראש השנה אנשים נוהגים לקבל על עצמם החלטות טובות,…
שגרירת ישראל האחרונה שפגשה את המלכה

שגרירת ישראל האחרונה שפגשה את המלכה

הממלכה המאוחדת של בריטניה הרכינה ראשה בשבוע שעבר, עת נודע…