01
לחבק ולחזק
לא סוד הוא שהאביב כבר פה ובענק, הצועדים אל הכותל יעידו על כך. חודשי ניסן ואייר מביאים איתם פריחה משגעת וריחות עזים המבשמים את האוויר הירושלמי עד לשיכרון חושים. אמנם, בתקופה זו מלווים אותנו גם רוחות קדים וחמסינים מן המדבר, שגורמים למפונקים שבנו להתבצר בבית, אך אני חייב לציין שבין שוחרי הכותל לא תמצא אפילו מפונק אחד. בגשם, בשלג, בצינה או בשרב – הכמיהה לצעידה לכותל משכיחה כל מעכב.
המניין שלנו, שמתחיל בכל שבת, כבר קרוב לח״ן שנים, בדיוק בשבע בבוקר, ממוקם בסמוך למחיצה של עזרת הנשים ובמרחק קצר מאבני הכותל. אט אט, משבת לשבת, השמש מקדימה ומזדרזת לעלות מעל אבני הכותל. כשאנו מסיימים את תפילת מוסף קרני החמה כבר מספיקים ללחך את שולי המניין שלנו. בעבר, סדרנים של הקרן למורשת הכותל, שאינם יהודים, היו פותחים את השמשיות הלבנות הגדולות, דבר שהיה מסייע מעט לקיים בקיץ את תפילות שחרית ומוסף ברחבה הפתוחה. עם כל הכבוד לצועדים החרוצים, עמידה בתפילת שבת כשעה וחצי, תחת שמש קייצית קופחת, היא מאמץ גדול, כמעט בלתי אפשרי להתרכז כך בתפילה. לכן, אנו מקפידים להתחיל את התפילה ב-7 בבוקר ולמקם את המניין במקום המוצל הקבוע שלו.
02
לפני בוא יום ה׳ הגדול
קשה לתאר את החוויה העילאית שבתפילה חגיגית בכותל בשבת מברכין, לפני בוא היום הגדול והנורא בו נהיינו שוב לעם עצמאי בארצנו.
פעמי משיח מהדהדים באווירת הקדושה המקיפה את העיר העתיקה. כל אבן כאן מזכירה לנו את עברנו כעם עצמאי ומפואר בתקופת בית ראשון ובית שני.
אמנם באותה תקופה העצמאות שלנו לא החזיקה יותר מכמה מאות שנים. בשל מחלוקות פנימיות גלינו מארצנו למשך יותר מ2000 שנה. אני משתדל להעמיק ולהביט על התקופה שלפני החורבן, ימים קשים, שלא הבדלנו בהם בין אויב לאוהב. תקופה קשה זו, ראוי שתשמש לנו, גם כיום, דוגמא למה שאנו עלולים להפסיד אם נמשיך לחבוט איש ברעהו, במקום לחזק, להתחזק ולחבק.
03
ברח׳ דיזנגוף ייסדתי
את מדינת תל אביב
בילדותי למדתי בבית הספר העממי-דת״ל-המעורב, ׳שלמה המלך׳. בית הספר הוותיק היה ממוקם ליד כיכר צינה דיזנגוף, בבניין דירות ישן, ששופץ לצורכי כיתות לימוד ובית כנסת. הבניין הזה ניצב לשימור, עד היום, בצומת הרחובות זמנהוף ושלמה המלך, זכר לעיר תל אביב הקטנה והישנה. כשהגעתי לכיתה ח׳, בית הספר ׳שלמה המלך׳ הועתק למבנה חדש יחסית ואוחד עם בית הספר ׳מירון׳ הממוקם בצפון תל אביב, בסמוך לנחל הירקון.
משפחתי ואני גרנו בת״א, ברחוב ארנון, הנושק לשפת הים. מדי בוקר צעדתי לבית הספר במסע שארך כ- 40 דקות. בדרכי פסעתי דרך רחוב גורדון כשאני מתעכב ליד החלונות המעוצבים של הגלריות הרבות ומטפח את חיבתי ליצירות האומנות הרבות שהשתקפו מבעד לזגוגיות. המשכתי לאורך רחוב דיזנגוף תוך התעכבות ליד חלונות הראווה הרבים והססגוניים. רחוב דיזנגוף היה הרחוב התוסס של אותה תקופה. בין החנויות בלטו בתי הקפה השוקקים של הבוהמה התל אביבית: קפה ׳כסית׳, קפה-קונדיטוריה ׳רוֹוָל׳, מסעדת ׳קליפורניה׳ של אייבי נתן (איש השמאל), מסעדת ׳ניו יורק׳ הכשרה של רפאל הלפרין ועוד. אהבתי להתבונן בדמויות של הידוענים שישבו שם למינגלינג ליד כוס קפה או סעודה קלה. פגשתי שם סופרים ומשוררים כמו אברהם שלונסקי, נתן אלתרמן, דן אלמגור, אברהם חלפי ועוד. את קפה כסית ניהל חצקל איש כסית, שהשקה והאכיל את האומנים הדלפונים בתמורה לציור או לשיר חתום ומשורבט על מפית נייר.
איתם ישבו לשתות משה דיין ההולל ואורי אבנרי (איש השמאל הקיצוני). לא הרחק משם ישבה גולדה מאיר, על כסאות מתקפלים שניצבו מחוץ לבית הקפה, כדי לשוחח עם ידידים ולעשן סיגריות בשרשרת. כל זה היה לפני שהייתה שרת החוץ וראש הממשלה והרבה זמן לפני מלחמת יום הכיפורים כמובן. לא רחוק משם ישבה פולה בן גוריון, שהגיעה עם מאבטח בפלימוט שחורה מבית השרד של ראש הממשלה, שניצב עד היום ב׳שדרות קרן קיימת׳ הסמוכה, שנקראת כיום ׳שדרות בן גוריון׳. לאחר כמה שנים הצטרפה לבאי ׳קפה רוול׳, גם נעמי שמר, שגרה בסמוך, וכתבה אז את השיר ׳חמסינים במשלט׳, תוך שהיא מזכירה את שמו של בית הקפה רוֹוָל…(׳נטוס משם רוֹוָלָה׳…). כמעט מדי יום, הבחנתי שם גם בזמרים ובשחקנים מפורסמים מהבימה ומהקאמרי שהתגוררו בסביבה: חנה רובינא (מרחוב גורדון), ניסים אלוני, רפאל קלצ׳קין, אהרון מסקין, אילי גורליצקי, שמואל רודנסקי, חיים טופול, שושיק שני ואריק לביא ועוד ועוד.
כשאני מביט אחורה קשה לי להתאפק מלומר את המשפט: ׳בבתי הקפה של דיזנגוף נוסדה מדינת תל אביב׳…
אבל מכיוון שגם אני גדלתי שם, בין בתי הקפה ברחוב הירקון שעל שפת הים לבין אלו שבדיזנגוף וברחוב בן יהודה, ומשם, לאחר השירות הצבאי, הגעתי לישיבת מרכז הרב בירושלים, ומשם זכיתי להיכנס ולשמש את הרב צבי יהודה קוק בביתו, במשך 3 שנים… אז לי אין ייאוש כלל, אלא להיפך. מתוך התבוננות באנשי דיזנגוף אני מקבל אמונה גדולה יותר, כדרכו של הרב קוק שהלך לאורו של רבי עקיבא, שבשעה שהוא רואה בעיניו את השועלים המהלכים על הר הבית החרב, הוא מחייך… רבי עקיבא המאמין הגדול בעולם דבק בחזונו של הנביא ירמיהו – ׳כי יש תקווה לאחריתך נאום ה׳, ושבו בנים לגבולם!׳… – עוד ישבו זקנים וזקנות בבתי הקפה בדיזנגוף…
04
נעלי מיקולונסקי
בסמוך ל׳קפה רוול׳ ניצבה חנות הנעלים המיתולוגית של משפחת מיקולינסקי. חנות גדולה, אופנתית מאד, מוארת תמיד, מעוצבת ונוצצת.
ומדוע נזכרתי בה דווקא עכשיו, בערב יום העצמאות?
כי לפני מספר ימים, בערב יום השואה, שמעתי במקרה, ברדיו, ראיון עם בת למשפחת מיקולינסקי ששרדה את השואה.
ביום השואה קשה להכיל את כל הסיפורים הקשים, שמסופרים ומתועדים, אך בתור בן לשורדי שואה אני רואה את עצמי מחוייב להקשיב ולהעביר לדור הבא את המסר של ׳נס הצלת העם שלנו׳, ששרד את השואה הנוראה ובנה, בע״ה, בגבורה, מתוך העפר והאפר, מדינה לתפארת בארץ ישראל. כמו כן כולנו חייבים לצעוק יום יום, גם לעבר אנשי הצבא והממשלה, את המסר ׳לעולם לא עוד!׳.
אינני יודע אם המרואיינת, גב׳ מיקולינסקי, קשורה בקשר ישיר לחנות הנעלים המפורסמת ברחוב דיזנגוף, אבל בגלל עברי התל אביבי הסתקרנתי מאוד לשמוע את הראיון המרתק.
הגב׳, לבית מיקולינסקי, שורדת השואה, סיפרה כיצד מכל משפחתה הגדולה, היקרה, הענפה והמבוססת נותרו בחיים רק היא ועוד אח קטן אחד.
המקרה שלהם הוא סיפור מזעזע במיוחד: כל המשפחה הענפה זכתה לעלות לארץ ישראל מפולין עוד לפני מלחמת העולם השנייה.
ואולם, בשל היותם בני עשירים מפונקים, רוב בני המשפחה לא הסתדרו בארץ. היה קשה להם להסתגל ליחס של הערבים כלפי שכניהם היהודים. היה קשה להם להתאקלם בתרבות המקומית של לפני קום המדינה. בצר להם הם ירדו שוב לאירופה. חלקם ירד חזרה לפולין וחלקם לאמסטרדם.
הנאצים, ימח שמם, לא פסחו על בני המשפחה העשירה והרגו כמעט את כולם.
שני הצעירים ששרדו בגפם את התופת ביקשו לעלות שוב לארץ ישראל.
לאחר מאמצים רבים הם השיגו כרטיסים ועלו על אוניית מעפילים שהפליגה לכיוון נמל חיפה. כאשר ראו הניצולים, סוף סוף, את אורות העיר חיפה מרחוק, הבחינו בהם הבריטים הארורים וגירשו אותם למחנות הפליטים בקפריסין.
עברו עליהם עוד חודשים רבים של סבל וטילטולים עד אשר מצאו מנוח לכף רגלם בארץ ישראל.
אי אפשר לתאר את שמחתם של בני משפחת מיקולינסקי, שזכו להינצל ולהגיע שוב אל ארץ ישראל. הם חשו שהם הגיעו לארץ בשליחות המשפחה הגדולה והעם הנפלא, כדי להמשיך את השושלת המפוארת של דור ששת המיליונים, שלפני השואה. להחיות את העצמות היבשות כאן בארץ ישראל.
בשלב זה של הראיון, המראיין מצא לנכון לציין באוזניה של גברת מיקולונסקי, כי רבים ממפגיני קפלן, שלא יכולים להכיל את אחיהם שהם בעלי דעות שונות משלהם, מעדיפים לרדת דווקא עכשיו מהארץ.
׳אם היית נתקלת כאן שוב בבעיות, האם את היית מוכנה לרדת שוב מהארץ?׳ שאל המנחה.
כאן איבדה גב׳ מיקולינסקי את שלוותה ונזפה במראיין בתקיפות על שאלתו התמוהה: ׳לעולם לא הייתי מעלה על דעתי לעזוב שוב את ארץ ישראל שלנו, זו הארץ המובטחת לנו. היא היפה, האהובה, המוגנת והטובה בעולם׳.
חג עצמאות שמח לכל בית ישראל!
שבת שלום של עצמאות וקוממיות לכל עם ישראל בארץ ישראל. שבת של תפילה בכותל להמשך קיבוץ הגלויות. שבת של שחרור חבלי ארץ נרחבים בעזה וביו״ש. שבת של הרחבת הריבונות שלנו בכל חלקי הארץ וגם, כמובן, על הר הבית.שבת של קבלת התפילות בכותל לשחרור החטופים, רפואה לפצועים, נחמה לשכולים וניצחון ללוחמים שלנו, בכל החזיתות. ■
לתגובות בעניין ליווי משפחות ופצועים
כיתבו ישירות למייל שלי –
manager@pisrael.com
