הרב מנחם פליקס נולד ברומניה ועלה עם הוריו בשנת תש"י למעברת גליל ים (ג'ליל) שליד הרצלייה. הוא למד במדרשייה ובמרכז הרב ולחם בירושלים במלחמת ששת הימים. לאחר המלחמה התחתן, והוא ואשתו חיפשו מקום שבו יוכלו לא רק לגור אלא גם לתרום לעם ישראל. כך הגיעו לבניין הממשל בחברון.
איך הגעתם להתיישבות בחברון?
"האווירה אחרי מלחמת ששת הימים הייתה מדהימה. נפגשנו מחדש עם חלקי הארץ ששוחררו במלחמה, באותו זמן הייתי לפני חתונה, והיה ברור לנו שאנחנו רוצים שהמפגש הזה לא יישאר רק במלחמה, ואת בתינו נקבע באחד מהמקומות ששוחררו.
"הכרנו את הקבוצה, שבראשה עמד הרב לוינגר, שהתיישבה במלון פארק. חלקם למדו במרכז הרב. הקבוצה נכנסה לחברון בליל הסדר,
"חלמתי על הרבה יותר מזה. היינו תמימים, חשבנו שאחרי הפריצה הראשונה הכול ילך חלק, שתהיה ריבונות והיחס בקרב הציבור וקובעי המדיניות יהיה שונה"
ואנחנו הגענו אחרי שלושה חודשים, בסביבות סיוון, כשהקבוצה עברה לממשל, בניין עתיק, שם כל משפחה קיבלה חדר אחד, בין אם היה זה זוג או משפחה עם ילדים, דומה מאוד לקיבוץ. "חלמנו לבסס את ההתיישבות בבירת יהודה, בירתו הראשונה של דוד המלך. אחרי זמן מה בממשל עברנו עם הגרעין לקריית ארבע, ובבת אחת הוקמו שם 250 יח"ד. זה כבר היה ממוסד יותר, לא כמו בממשל ובמלון".
ואז חברון כבר לא הספיקה לכם?
"ראינו את עצמנו לא רק גרים במקום הזה אלא חלק מתהליך. היום כבר לא אומרים את זה, היום כשאומרים למישהו שהוא משיחי זה כמו קללה. אבל אז חלמנו גאולה והרגשנו חלק מתהליך הגאולה. הרגשנו שקריית ארבע היא כבר עסק רציני, וצריך להיות דבר דומה לזה בשומרון. קריית ארבע הייתה קיימת, וגם כפר עציון, אלון שבות. גוש עציון התחיל להתפתח. יהודה התפתחה, אבל השומרון נשאר ריק מיהודים.
"ראינו שאין אף אחד שעושה את זה, והחלטנו להקים את גרעין אלון מורה עם בני קצובר ועוד חברים. בתחילת הדרך פעלנו בצינורות המקובלים, נפגשנו עם אישי ציבור וביקשנו שייתנו לנו להתיישב ליד שכם. לא קיבלנו אישור.
"כל זה קרה לפני מלחמת יום כיפור. כשפרצה מלחמת יום כיפור היא קטעה את המאמצים שלנו, גייסו את כולנו למילואים. הייתי במילואים ממוצאי יום כיפור עד פסח, והפעילות של הגרעין נקטעה. בינתיים נפגשו הנשים עם גולדה ז"ל וביקשו להקים את אלון מורה, אך ללא הועיל. כשחזרנו מהמלחמה חידשנו את הפניות, וכשראינו שלא מקבלים אישור אף שחלק מהגורמים הביעו אהדה, החלטנו לנסות להתיישב ליד שכם בכוחות עצמנו.
"בניסיון הראשון באו 120 איש לחווארה, היום החטיבה המרכזית של שכם. התייעצנו עם הרב צבי יהודה, והוא הגיע אלינו למקום ובירך 'מציב גבול אלמנה' בשם ומלכות. בסיוון תשל"ד הקמנו מחנה, בית כנסת, מגרש משחקים. באנו לשטח מוכנים.
"לצערנו כוחות הצבא דרשו מאיתנו להתפנות. המאבק לא היה קל מבחינה נפשית. הרגשנו שאנחנו פועלים למען עם ישראל, והצורך להיאבק עם כוחות הצבא היה ממש לא פשוט.
גם אנחנו היינו נערי גבעות במידה מסוימת. שמנו לעצמנו גבולות, אבל בתחילת הפעילות היינו בשנות ה-20 שלנו. באופן כללי מה שמוליך את נערי הגבעות הוא אהבה לארץ
"לא התייאשנו והמשכנו הלאה, וכמה ניסיונות עלייה התמקדו בסבסטיה. לא רחוק מסבסטיה העתיקה, שהיא העיר שומרון, שבנה עומרי אביו של אחאב והייתה הבירה של ישראל, יש שרידים של תחנת רכבת עות'מאנית. זו הייתה אדמת מדינה קרובה לשכם ונקודת ציון שהיה לנו קל להגיע אליה, ובעליות הגיע למרות המחסומים ציבור גדול מאוד.
"עלינו כמה פעמים, ובמהלך העליות נוצרה תנועת גוש אמונים וקראה לציבור הרחב ליישב את הארץ. בניסיון השמיני, בחנוכה תשל"ו, היה חשש שיורידו אותנו גם בפעם הזאת. נפגשנו עם שמעון פרס, שר הביטחון דאז, והתקבלה 'פשרת סבסטיה', כפי שכונתה בעיתונות. הועברנו למחנה קדום, מערבית לשכם, וקראנו למקום קדומים. זה היה היישוב הראשון בשומרון.
"לאחר המהפך של 1977 כבר היה היישוב קדומים מבוסס ומוכר, וחלק מהגרעין המקורי חשב שאפשר להקים את אלון מורה צמוד לשכם. הפעם הייתה הממשלה ממשלת ימין, אך גם פה זה לא הלך חלק לגמרי. לבסוף החליטה הממשלה להקים את אלון מורה דרומית-מזרחית לשכם, ליד הכפר רוג'ייב.
כמה ימים לאחר שהגענו לאלון מורה הגישו התושבים הערבים בג"ץ וטענו שאלו קרקעות שלהם, אף על פי שהאדמה הייתה ריקה לגמרי. בג"ץ החליט שממשלת ישראל צריכה לפנות את היישוב, ולנו הייתה התלבטות גדולה מה לעשות. בגין לא רצה לפנות, הוא רצה להעביר אותנו למקום אחר. לבסוף הגענו לאלון מורה במקומה הנוכחי בט"ו בשבט תש"ם, ועכשיו אנו בשנת ה-40 ליישוב. הגענו 17 משפחות, והיום ב"ה אנחנו 350 משפחות. היישוב גדול ומפותח, צופה על הר גריזים והר עיבל וסמוך לשכם".
מה דעתך על ההתיישבות כיום?
"שואלים אותי הרבה פעמים: האם חלמת שזה מה שיהיה? התמונה היום שונה מאוד ממה שהייתה. אתה נוסע על גב ההר ורואה לא רחוק מאיתנו את איתמר, הר ברכה, יצהר ותפוח, וזה רק גב ההר. בכל יהודה ושומרון יש כיום יותר מחצי מיליון יהודים. מצד אחד זה מרנין את הלב, ומצד שני 50 שנה אחרי ששת הימים עדיין מבדילים בין האזור הזה לחלקים אחרים של מדינת ישראל.
"התשובה שלי היא זו: חלמתי על הרבה יותר מזה. היינו תמימים, חשבנו שאחרי הפריצה הראשונה הכול ילך חלק, שתהיה ריבונות והיחס בקרב הציבור וקובעי המדיניות יהיה שונה. המשימה כעת היא להביא עוד מאות אלפי יהודים בזמן הקרוב, ומשימה זו עדיין לא הושלמה".
מה דעתך על נערי הגבעות שמיישבים את הארץ?
"אני לא בהכרח חותם על כל התבטאות או על כל עשייה של חברים כאלה או אחרים, אבל אם נודה על האמת, גם אנחנו היינו נערי גבעות במידה מסוימת. שמנו לעצמנו גבולות, אבל בתחילת הפעילות היינו בשנות ה-20 שלנו. באופן כללי מה שמוליך את נערי הגבעות הוא אהבה לארץ.
"נערי גבעות היו גם לפני קום המדינה, תמיד היו נערים שמשכו קדימה. שמעתי מהרב ולדמן שלפני הכניסה למלון פארק אמר לקבוצה יגאל אלון: 'למה אתם צריכים אישורים? אם היינו צריכים אישורים לא היה לנו הצפון. לכו קדימה, והאישורים יבואו אחר כך'.
"היינו רוצים שההתנהלות תהיה אחרת, אבל כנראה יישוב הארץ עובד ככה. שוב, אני לא בהכרח מסכים עם כל התבטאות או התנהגות, אבל גם ביהדות אומרים שיש מצבים ש'חוצפה כלפי שמיא מהניה'".
יש אמירה שהתנחלתם בארץ, אבל לא התנחלתם בלבבות.
"אני מכיר את האמירה הזאת. אני חושב שזה לא נכון, ואפשר להבין זאת משינוי המפה של גב ההר, ויותר משהשתנתה המפה הפיזית השתנתה המפה הנפשית. בימינו האזורים האלה נחשבו מעבר להרי החושך, והיום מאות אלפים ביקרו ביהודה ושומרון ואין כמעט אדם שאינו מכיר מישהו שגר בהתיישבות. מפה יצאו ההתחלה של הגרעינים התורניים והמהפכה של ישיבות ההסדר והמדרשות.
"לדוגמה, את הישיבה ברחוב נווה שאנן בדרום תל אביב הקים הרב אחיעד אטינגר הי"ד מהיישוב עלי. השינוי שחל בתודעה הציבורית בא מההתיישבות. הבנייה בשטח היא מנוף למהפכה חינוכית ותודעתית".
ואיך הפוליטיקה עכשיו?
"אם זו ממשלת ימין שבונה? לא ממש, אבל אם זו החלופה היחידה, אין מה לעשות. אומרים שיש לחץ נגד בנייה, הכול נכון, אבל לפעמים עדיף שנדרוש ונצפה בלי אישורים, ולא נצטרך להיאבק. אני מצפה ליותר, וההרגשה הטבעית היא שחזרנו אחרי 2,000 שנה ואנו בונים את העצמאות בארץ שלנו, אז לא צריך להיאבק על הזכות הזאת".
מה אתה מאחל לאלון מורה?
"שארבעים השנים הבאות יהיה טובות יותר ויהיו בהן פחות קשיים. הארץ הייתה שוממה עד שעם ישראל התחיל לחזור אליה, היא הייתה ביצות וחולות מדבר, ועכשיו הכול מפותח. גם פה ביהודה ושומרון השתנה המצב. אלון מורה הוא כבר ישוב מפותח עם קהילה מיוחדת שיושבת על נוף מדהים של הרי השומרון. בע"ה אני מאחל לנו שבהמשך תיתן הארץ פירותיה לבנים שחזרו אליה.
