הרב אביחי קצין | רב קהילות משכן מיכאל ועלומים וראש ביהמ"ד ראשית ברעננה
בזאת היה הרב שטיינזלץ למתרגם הגדול של התורה שבעל פה. מי שבזכותו נוספו ספסלים רבים בבית המדרש ומחוצה לו. גם אם אחריו קמו אחרים שעסקו בתרגומו של הש"ס, אין ספק שהכול מכוחו ולו זכות הראשונים.
הלומד את פרקי אבות פוגש כבר במשנה הראשונה את הקביעה "והעמידו תלמידים הרבה". על הרב לפעול להרחיב את מעגל הלומדים. ואולם כבר הברטנורא במקום מלמד אותנו שאין הדבר מוסכם. דברי אנשי כנסת הגדולה באים לאפוקי משיטתו של רבן גמליאל. הוא הציב מחסום בדמותו של שומר בכניסה לבית המדרש. רק תלמיד שתוכו כברו יכול להיכנס לבית המדרש.
ואכן, הגמרא במסכת ברכות מספרת שכאשר הדיחו את רבן גמליאל מנשיאותו ומינו תחתיו את ר' אלעזר בן עזריה נוספו בבית המדרש ארבע מאות (ויש אומרים שבע מאות) ספסלים. דבר זה גרם לו לרבן גמליאל תחושות קשות, והוא התייסר ואמר "שמא מיעטתי תורה בישראל".
שמעתי פעם בשם ר' מאיר שפירא מלובלין, מייסד הדף היומי, ששאל מה פשרה של אמירה זו של רבן גמליאל. וכי לא ידע שיש מי שנותרו בחוץ?! הלא הוא שנתן את ההוראה שלא לקבלם. אם כך, מדוע הוא מצר עכשיו על שמנע תורה בישראל?!
השיב על כך הרב שפירא ואמר: רבן גמליאל ראה את אותם תלמידים שלא קיבל לאחר שנכנסו לבית המדרש, חש את השינוי שחולל בהם לימד התורה ונאנח: "שמא מיעטתי תורה בישראל".
המוכנות לקבל גם תלמידים שאינם מצטיינים בתחילת הדרך נובעת מהאמונה בכוחה של התורה לחולל שינוי. כך אנו מוצאים במפורש במחלוקת מקבילה בשאלת מדיניות קבלת התלמידים: "בית שמאי אומרים אל ישנה אדם אלא למי שהוא חכם ועניו ובן אבות ועשיר, ובית הלל אומרים לכל אדם ישנה, שהרבה פושעים היו בהם בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה ויצאו מהם צדיקים חסידים וכשרים".
לעומת בית שמאי, הגורסים שיש לקבל רק את האליטה של התלמידים ואכן היו "מחדדי טפי", תלמידים מחודדים יותר מבית הלל, בית הלל גרסו שיש ללמד לכל אדם, גם למי שאינו בדרגה גבוהה כל כך כרגע, שכן "הרבה פושעים היו בישראל ונתקרבו לתלמוד תורה". בתורה גנוז כוח לשנות, וכוח זה מחייב אותנו ללמד את כל התלמידים.
בזו הלשון כתב הרמב"ם בהלכות תלמוד תורה (א, ב): "ולא בנו ובן בנו בלבד אלא מצוה על כל חכם וחכם מישראל ללמד את כל התלמידים אף על פי שאינן בניו". חובתו של החכם אינה מצטמצמת בכך שילמד את בנו ובן בנו, אלא חובתו ללמד את כל התלמידים.
האמת היא שמעטים הם החכמים שאפשר לומר עליהם שהם מלמדים באמת את כל התלמידים. כזה היה הרב עדין שטיינזלץ זצ"ל. מהרגע הראשון, בגיל צעיר מאוד, הוא ראה את עצמו כמי שמחויב ללמד את כל התלמידים. במיוחד את מי שאינם בשורה הראשונה, שאינם מסוגלים להתמודד עם המשימה של לימוד דף הגמרא, דווקא את אותם התלמידים שעד כה לא האמינו ביכולתם להתמודד עם דף הגמרא או עם לימוד התניא או עם פרק בתנ"ך, שראה בעיני רוחו.
בזה הוא הצטרף לרשימת חכמים שלימדו את כל התלמידים: רש"י, המלמד עד היום את כל לומדי הגמרא. הרמב"ם, שהנגיש את כל עולם ההלכה. בדורנו היה זה ר' מאיר שפירא, שהרחיב את מעגל לומדי דף הגמרא, ובתווך היו עוד חכמים.
בזאת היה הרב שטיינזלץ למתרגם הגדול של התורה שבעל פה. מי שבזכותו נוספו ספסלים רבים בבית המדרש ומחוצה לו. גם אם אחריו קמו אחרים שעסקו בתרגומו של הש"ס, אין ספק שהכול מכוחו ולו זכות הראשונים.
תמיד חשבתי איזו זכות אדירה יש לו לרש"י מפרש התלמוד. האיש שחי לפני כאלף שנה וזוכה עד היום שמיליונים מזכירים אותו ולומדים מתורתו בכל יום. לא זכיתי להכיר את הרב שטיינזלץ מקרוב, אולם מקנא אני בחלקו של אדם אחד בעל חזון שהחליט לעשות הכול כדי להרחיב את מעגל לומדי התורה, זכה להגשים את חלומו ופתח את שערי התלמוד לעמך בית ישראל כולו. מפעל שבזכותו ימשיכו להגות בתורה שנים רבות תלמידים הרבה.
