לגלות את הזהב מתחת לזבל

לא הרבה שיעורים אני זוכר מהתיכון, אבל אחד כנראה לא אשכח לעולם: כיתה י"ב, שבוע לפני סוף הלימודים, כבר החזרנו את הספרים, והמחנך שלנו הגיע לכיתה בעיניים אדומות. כולנו הסתכלנו עליו כמו עב"מים. בכל זאת, לא בכל יום יוצא לך לראות את המחנך שלך אדום עיניים.
שתקנו. הוא בהה בחלל הכיתה ואמר לנו: "האמת היא שבכלל לא הייתי אמור להיות כאן. אני מעוך. אני לא יודע למה אני בכלל משתף אתכם בזה, אבל אתמול נפרדתי מהבחורה שהייתי בטוח שאני הולך להתחתן איתה. קשר של שישה חודשים, ואתמול זה התפוצץ סופית". 

הוא עצר. השפתיים שלו רעדו. גם הידיים. אנחנו כולנו היינו מרותקים לפלא הזה שמתרחש כרגע בינינו: בפעם הראשונה אי-פעם אנחנו חווים את המחנך שלנו כאדם. בשר ודם. בן תמותה. לא הגבר-גבר משלדג שתמיד חשבנו ששום דבר לא מסוגל לרגש אותו או לגרום לו לאבד את הפוקר פייס שלו.
לא ידענו מה אנחנו צריכים להגיד. לא רצינו לומר משהו טיפשי, אז פשוט המשכנו לשתוק. הוא המשיך: "הסיבה האמיתית שהגעתי לכאן היא כי ידעתי שאם אני לא אהיה אתכם ואיכנס לתפקיד של המחנך, אני אתרסק לגמרי. אתם מבינים מה המשמעות של לראות את האור בקצה המנהרה, לחשוב שכל הכאב כבר מסתיים, ובסוף להרגיש כמו בלון שמישהו פוצץ?"
לא היינו בטוחים שהבנו למה הוא התכוון. הוא המשיך: "אני רוצה שכל אחד כאן בכיתה יחשוב מתי יצא לו לחלום על משהו או לרצות משהו מסוים. הוא לא חייב לספר לנו, זה יכול להיות גם משהו אישי. אבל תחשבו על דבר שממש רציתם, ואחרי שכבר הייתם בטוחים שהצלחתם להשיג אותו בא מישהו וחוטף לכם אותו מהידיים".
בזה אחר זה התחלנו להיזכר ולהצביע ולשתף ולהגיד מה הרגשנו ואיך זה שבר אותנו ואיך חשבנו באותו רגע שבעצם מדובר בסוף העולם. "אתם יודעים משהו? החיים יכולים להיות מורכבים. מלאים באכזבות. אבל לא משנה כמה פעמים אתם חושבים שקיבלתם בעיטות לבטן, מה שחשוב הוא כמה מהר אתם מצליחים להתאושש לקום ולחזור לזירה. לי היו אתמול בדיוק שתי אפשרויות: להתרסק לגמרי או להיות כאן אתכם היום וכבר לקבל הצעה נוספת".
המדהים הוא שלמרות שכשמיניסטים הבנו מצוין על מה הוא מדבר, רק כשהיינו אנשים בוגרים המילים שלו השביחו כמו יין, רק אז התחלנו להבין איזה שיעור אמיתי קיבלנו לחיים.
ובכן, לכל התלמידים שלא מבינים בשביל מה בכלל להגיע לבית הספר בכל זמן ה'זבל' הזה אם גם ככה לא לומדים, קבלו יוזמה, פנו למחנכים שלכם, בקשו מהם להסיר את חליפת השריון, בלי ספרים, בלי מחברות, ושיתחילו קצת לשתף אתכם באירועים מהחיים שלהם: התמודדויות, מצבים מורכבים, נפילות. כמובן, רק מה שהם רוצים. כמובן, בלי ללחוץ. כמובן, רק אם הם באמת מרגישים בטוחים.
אבל אם כל התנאים האלה יתקיימו, תהיו בטוחים שאתם צפויים לקבל את השיעורים של החיים שלכם. כי יש דברים יקרים שיכולים להגיע רק בהיחבא. רק ב'זמן זבל' שטומן בחובו רגעים שאינם אלא זהב ופנינים מכוסים בבוץ ורק מחכים לתלמידים שיגלו אותם.