כי לא מחשבותיי מחשבותיכם

קבלתי השבוע בבוקר יום ראשון את המכתב הזה:
“שלום אבינועם. רוצה לשתף אותך בחוויות שעברתי השבת עם הילד שלי. בדרך כלל אנחנו הולכים לתפילה בבית הכנסת של הישוב יחד. במהלך השבוע לא יוצא לנו להתפלל מנחה וערבית במניין מפני שלא תמיד אני חוזר מהעבודה בזמן. אבל בשבת אני מאוד משתדל ללכת עם ילדיי לתפילה.
הילד שלי, שעוד כמה חודשים יהיה בר מצווה, אמר לי השבת: ‘אבא, השבת לא בא לי להתפלל’. כששאלתי אותו ‘למה’ הוא ענה: ‘בשביל מה אנחנו בכלל מתפללים? בשביל א-לוהים שלא מסוגל להגן על ילדים קטנים שמגיעים לקבר של ר’ שמעון ולא מתערב כשהם חוזרים עטופים בשקיות של זק”א?’
ניסיתי לענות לו ולהגיד לו שאנחנו לא מבינים חשבונות שמיים וזו בדיוק השאלה ששואלים: ‘איפה א-לוהים היה בשואה, וזה לא פשוט…’ אבל הרגשתי שהילד שלי כבר לא שם. הוא לא הבין איזה א-לוהים הוא א-לוהים שלא מסוגל לשמור על ילדים שלא חטאו וחטאם היה שהם באו לשמוח עם ר’ שמעון.
שאלתי אותו אם הוא רוצה לדבר על זה. לפתוח את העניין (אני עובד כרואה חשבון. אני לא איש חינוך והנושאים הללו פחות חזקים אצלי), אבל הוא רק שתק וענה לי שהשבת הוא מוותר על התפילה. אני חושש שגם בשבת הבאה הסיפור יחזור על עצמו והוא לא ירצה לבוא איתי לתפילה. אני יודע שיש לילד שלי בעקבות האסון במירון ספקות באמונה, אבל אני לא יודע מאיפה לגשת בכלל לכל העניין, יש לך הצעה מה ניתן לעשות?”
***
בניהו, בחרתי להביא את המכתב השבוע לטור כי הוא משקף בעיניי מגמה הולכת וברורה של בני נוער שנשארו בעקבות האסון עם ספקות ושאלות באמונה ובראשם השאלה: “איך א-לוהים מאפשר לדבר כזה לקרות? כל כך הרבה הרוגים שבסופו של דבר התכוונו לעשות משהו טוב ובאו לשמוח עם ר’ שמעון”.
מעבר לאוורור הרגשי החשוב מול הילדים וליכולת שלנו להזמין אותם לשיחה כנה ופתוחה ולהקשיב לכל מה שיש להם לומר, אציע כאן כיוון מחשבה שיעזור לכם ההורים בעיבוד השאלה וייתן לכם כלים לגשת אל הילדים שלכם באופן יותר תמציתי וממצה: 
האמא והתינוקת בבית החולים: יצא לי פעם להיות בבית חולים שניידר וראיתי שם תינוקת קטנה שתפרו לה את הגבה. זה היה מחזה מכמיר לב. התינוקת צרחה בבעתה בכל פעם שהרופא התקרב עם המחט הענקית שלו. באיזה שהוא שלב ביקשו האחיות מהאמא לתפוס את הידיים של בתה בכוח בכדי שלא תפריע לזריקת האלחוש שהתינוקת הייתה צריכה לקבל. האם הייתה קרועה: היא כל כך רצתה לגונן על התינוקת שלה, לחבק אותה והנה היא צריכה לתפוס אותה בכוח בכדי שהרופא “הרע” יוכל לתת לה זריקה. אם היינו יכולים להיכנס למוח של אותה תינוקת קטנה, סביר להניח שהיינו מגלים בו בלבול ואימה: אמא, זו באמת את? מה קרה לך? השתגעת? במקום שתגונני עלי מפני המחט המפחידה של הרופא את תופסת לי את היד? והאמא כל כך רצתה להסביר לתינוקת שלה שהיא שם בשבילה והזריקה הזו אמורה להציל לילדה את החיים. אבל לך תסביר את כל זה לילדה בת שנה. האנלוגיה כאן היא לא אלוהים שתופס את היד, אלא חוסר ההבנה במהלכים השמיימיים. בדיוק כמו בן אדם שנכנס באמצע סרט ולא מבין מי הטוב בסרט ומי הרע.
כדאי וניתן לפתח את העניין בהבנת המשפט: “כי לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאם ה” (ישעיהו נח ח). מעבר לכך, האם אנחנו מקיימים את המצוות בשביל לקבל תעודת ביטוח על החיים שלנו? האם לא היו מאות אלפי יהודים שומרי מצוות ובהם ילדים תמימים שנספו על קידוש ה’? האם א-לוהים הוא בעצם מכונת משקאות שמוציאה לנו פחיות (חיים טובים) אחרי שאנחנו מכניסים לתוכה שקלים (מקיימים מצוות?) האם קיום הדת שלנו הוא בעצם על תנאי, במידה ונבין את א-לוהים ואורחותיו נמשיך לקיים את המצוות, במידה ולא…נפרוש ונחפש לנו חיים אחרים?
כדאי גם ללמוד את המקורות: “בהדי כבשי דרחמנא למה לך?” (במסכת ברכות י) וכן “הנסתרות לה’ א-לוקינו” (דברים כט).
 ***
מאוד חשוב! גם אם הילד שלכם לא שאל כלום ולא הביע מהצד שלו שום ספקות וקושיות על האסון במירון, זה לא אומר שבתוכו לא שוצפת וגועשת לבה רותחת של שאלות. זה הזמן לשאול ולברר ולהזמין לשיח פתוח וכן שייתן לילד שלכם את התחושה הטובה והבטוחה שהוא יכול לשאול ולברר ולהציף מה שבא לו. אין מה לעשות, בעיות באמונה, כמו מוקשים, צריך לפרק בזמן אחרת הם פשוט ימשיכו להיות שם ולהמתין עד שמישהו ידרוך עליהם ואז הם יתפוצצו. והכתובת? היא מרוחה כבר על הקיר ורק מחכה לאבא שיזמין את הילד שלו לשיח מחבק ואוהב על א-לוהים והחיים.