בסוף השיעור הוא ניגש אליי ואמר לי כזה בצחוק: "בחייאת, המחנך, בבקשה תרחם עליי בתעודה. בפעם שעברה הייתה לנו חתיכת שבת שחורה בגלל שכתבת לי 'כדאי לך להשתדל יותר'". "מה זאת אומרת?" שאלתי.
"זאת אומרת שאבא שלי כבר הבטיח לקנות לי כרטיסים למשחק של הפועל, כמובן בתנאי שאביא תעודה טובה, ואז הוא קרא את ההערה הזו שלך ואמר לי: 'אתה רואה, אפילו המחנך שלך כותב שאתה מסוגל ליותר! למה אתה לא משקיע? זה העתיד שלך! מילא היית טיפש, אבל אתה חכם. ברגע שתשקיע ותראה שנתת את כולך אני אקנה לך'.
"והתחילה לנו בבית מלחמת עולם וצעקות, כי אני אמרתי לו שאני באמת לא מסוגל ליותר, וכל השבת לא דיברנו ובקושי יצאתי מהחדר שלי מרוב עצבים. אז בבקשה עכשיו תרחם עליי ותיתן לי הערות טובות".
נזכרתי דווקא עכשיו בהערה זו של התלמיד שלי, ומאז כשאני כותב הערה או ציון אני לא חושב רק על התלמיד אלא גם על אימא ואבא שלו ועל האחים הקטנים שלו ועל כל המשפחה שהולכת להיות מושפעת מהתעודה הזו.
נהוג שסופרי סת"ם טובלים במקווה לפני שהם כותבים את האותיות של ספר התורה. ואני שואל את עצמי: איך אפשר לכתוב תעודה בלי שהיד תרעד? הרי אם תהיה טעות בספר התורה, הוא ייפסל, וזה דבר נורא, אבל בכל זאת לא פגענו והרסנו והחרבנו שום נשמה. אבל אם פקששתי בציון או לא כתבתי את ההערה שלי במידת הרחמים, אני יכול ממש להחריב את הדימוי של הילד הזה ועל הדרך להרוס לכל המשפחה שלו את השבת. מפחיד.
להזמנת הרצאות לחדרי מורים ולנוער בנושא ההתמודדויות של דור ה-Z עם גיל ההתבגרות, מוזמנים לפנות לאבינועם הרש:
052-3273384,
avinoam811@gmail.com
