בדרך כלל, אנו מציינים את יום מותם של גיבורים. אך אצל ראול ולנברג אין תאריך כזה. יש רק חור שחור. סימן שאלה המהדהד כבר שמונה עשורים.
לעומת זאת, יום הולדתו שחל השבוע (כ"א אב, 4.8.1912), ידוע ומוכר. וזהו התאריך הראוי לציון, כי ולנברג היה התגלמות החיים: נחישות, תעוזה ואהבת אדם. חייו, ובעיקר החיים שהעניק לעשרות אלפים, הם סיפור שחייב להישמע, חזק וברור יותר מהשתיקה שאופפת את מותו.
הבחירה שלא הייתה מובנת מאליה
ראול ולנברג נולד למשפחת אצולה שוודית, מהחשובות והמשפיעות במדינה. עתידו כבן לאחת המשפחות הבנקאיות המכובדות היה מובטח. הוא למד אדריכלות בארצות הברית, דיבר שפות רבות, טייל בעולם וספג תרבויות – ועמד בפתחה של קריירה מזהירה.
הוא היה יכול, כמו רבים וטובים, לעצום עיניים, להסיט את המבט ולהמשיך במסלול הבטוח של חייו הנוחים. אבל משהו בפנים בער. המצפון לא נתן לו מנוח. כשפגש פליטים יהודים מגרמניה הנאצית בעת שהותו בארץ ישראל בשנות ה-30, המצוקה שלהם חדרה לליבו. משהו בו השתנה.
ובשעה שהאנושות כולה התגלתה במערומיה – ברוע המשתולל מצד אחד, ובאדישות הרועמת מצד שני – ולנברג בחר לא לשתוק. הוא בחר לזעוק.
צבא של איש אחד
הוא הגיע לבודפשט ב-1944, דיפלומט צעיר בן 32, והפך בן רגע ל"צבא של איש אחד". הוא הפך את השגרירות השוודית למפעל להנפקת 'דרכוני חסות' (Schutzpass) , פיסות נייר שהיו ההבדל הדק בין תא גזים לבין הזדמנות לחיים. הוא הקים רשת של "בתים מוגנים" תחת חסות הדגל השוודי, ובהם מצאו מקלט כ-15,000 יהודים. הוא שיחד, איים, התחנן ותמרן – כל האמצעים היו כשרים במלחמה על החיים.
היו שראו בו משוגע חסר אחריות. אחרים כינו אותו מלאך שנשלח משמיים. האמת, כנראה, היא שצריך היה להיות קצת משניהם. כי רק אדם הנגוע ב"טירוף קדוש" מסוגל לעצור משאיות של חיילים נאצים, לטפס על גגות של רכבות בדרכן לאושוויץ ולזרוק פנימה מסמכים המשנים גורלות. רק אדם שמונע מאמונה פנימית יוקדת יכול לעמוד מול קציני אס.אס. חמושים ולדרוש מהם לעצור.
כשאייכמן ארגן את צעדות המוות, רדף ולנברג במכוניתו אחרי השיירות והוציא מתוכן מאות יהודים. הפרוטוקול הדיפלומטי לא עניין אותו. גם לא הכבוד האישי. רק דבר אחד עמד לנגד עיניו: הצלת חיים. כאן ועכשיו.
מגדלור בתוך החושך
בעולם שבו הרוע שאג והטוב לחש, קולו של ולנברג היה זעקה. הוא לא היה רק נקודת אור. הוא היה מגדלור. הוא הוכיח שגם כשהרוע נראה כל-יכול, מצפונו של אדם אחד חזק מספיק כדי לפעול נגדו. הוא השיב את התקווה, לא רק לניצולים, אלא לאנושות כולה.
פעולותיו ארכו חודשים ספורים בלבד, אך השפעתן הייתה היסטורית. הוא הציל ישירות כשלושים אלף יהודים, והיסטוריונים מעריכים כי פעולותיו הביאו להצלת כ-100,000 בני אדם בסך הכל. כך הפך צעיר בן 32, בחצי שנה בלבד, לאדם שהציל יותר יהודים מכל מדינה או ארגון אחר במהלך השואה.
ההיעלמות
אך באופן אירוני ומצמרר, האיש שהיה נקודת אור מסנוורת, נבלע בעצמו בתוך חושך מוחלט. עם כניסת הצבא הסובייטי לבודפשט, הוא נעצר בחשד לריגול ונעלם במרתפי הקג"ב. העולם שהציל לא הצליח, או לא רצה, להציל אותו..
הגרסה הרשמית טענה כי חוסל ב-1947 בהוראת סטלין, אך עדויות לקיומו המשיכו לצוץ במשך שנים. אולי גבורתו לא רק איימה על הרוע, אלא גם הביכה את הטובים-ששתקו. האור שלו היה חזק מדי, והעולם העדיף לכבות אותו.
אך האם ולנברג באמת נעלם? לא. הוא הפך לסמל עולמי. אזרחות כבוד של ישראל, רחובות על שמו, ילדים הלומדים את סיפורו. הוא חי, נוגע בלבבות ומעורר השראה.
ראול ולנברג מוריש לנו את הידיעה שהבחירה תמיד בידינו. שאדישות היא בחירה. ששתיקה היא בחירה. ושלפעול – זו הבחירה היחידה שמשנה את המציאות.
לכן, אולי טוב שאין לנו תאריך מוות ברור. כי גיבורים מסוגו של ולנברג אינם מתים. הם הופכים למצפן. הם ממשיכים לחיות לא רק בלבבות, אלא במעשים של כל אלה שבוחרים, בזכותו, לא לעמוד מנגד. זוהי מורשתו של צעיר בן 32 שהוכיח כי אדם אחד הוא לפעמים כל מה שצריך כדי להחזיר לעולם את האנושיות שלו. ■
