במדינת ישראל, יש הבדל בין הדרג הפוליטי לבין הדרג המקצועי. תפקידו של הדרג הפוליטי הוא לקבל החלטות פוליטיות, ותפקידו של הדרג המקצועי הוא לקבל החלטות מקצועיות.
למשל, כל עוד יוסף זלמנוביץ היה יועץ משפטי, או מהנדס עירוני, או אפילו קצין בצבא או במשטרה, כל מה שהוא חשב על הפתרון לבעיות המשפטיות או הצבאיות – לא היה בו שום דבר פוליטי. ממש לא. להפך. זאת היתה החלטה מקצועית גרידא, ולפיכך היא גוברת על כל שיקול פוליטי והיא לא נתונה לויכוח. הלא היא מקצועית.
אבל ברגע שיוסף זלמנוביץ יבחר לתפקיד כלשהו שנבחרים אליו, גם אם הוא יחזור שוב על אותה דעה עצמה – כבר לא תהיה לדעה שלו שום משמעות. הלא הכל פוליטיקה. וממתי דעתו של פוליטיקאי בכלל נחשבת מול דעת הפקידים? הלא הפקיד הוא מקצועי, ואילו הפוליטיקאי – סתם פוליטי.
לכן, כדאי להשאר מקצועי. לגורם מקצועי אין בכלל דעות פוליטיות, וגם אם יש לו – הוא יודע מצוין להבחין ביניהן לבין שיקול דעתו המקצועי. שיקול דעת מקצועי הוא פשוט מקצועי. ולכן למה שיושפע מדעות פוליטיות?
ובפרט אם זלמנוביץ הנ"ל הוא שופט. הוד מעלתו השופט ודאי שאין לו שום שיקולים זרים. הועדה למינוי שופטים ניחנה בקסם עליון, המוציא ממי שהיא בוחרת כל שיקול זר. בעצם בחירתו כל השיקולים הזרים נעלמים כבמטה קסם. האיש הופך להיות מקצוען. (כלומר: לפעמים לא. אם התובעת היא בת דודה שלו הוא לא יוכל לדון. גם אם אחד הצדדים יתן לו עשר אגורות – הקסם יתפוגג איכשהו. אבל הדעות הפוליטיות שלו? העצבים שהוא חוטף כל יום כשהוא שומע חדשות? הם ודאי לא ישפיעו עליו. הלא הוא לא בן אדם, הוא מלאך. אפילו לא מלאך – הוא הרבה יותר ממלאך. הוא מקצועי).
רק במקרה איכשהו יוצא שכל הפסקים שלו מוטים לצד אחד.
‰‡˘ÈÌ ‰¯‚ÈÏÈÌ
אבל חלק מהעניין הוא גם סוגיית האנשים הרגילים.
ילדה יקרה מאד, שהיתה פעם בת חמש, דיברה משהו על החילונים ועל החרדים. שמעה אותה אמה ושאלה: "ומה אנחנו?" והיא השיבה בפשטות "אנחנו רגילים".
וזה חלק מהעניין. המגזר המאייש את רוב העמדות המקצועיות והלא-פוליטיות, באמת תופש את עצמו כאנשים הרגילים. כולל אנשים שכבר מזמן לא היו בני חמש. התכונה הזאת לא עברה להם.
אביהו מדינה הוא זמר מזרחי. אז אריק איינשטין הוא זמר אשכנזי? לא. משום מה אריק איינשטין הוא זמר ישראלי. למה לא זמר אשכנזי?
מרדכי בן דוד הוא זמר חרדי. אז מתי כספי הוא זמר חילוני? לא, מתי כספי מתהדר בתואר זמר ישראלי.
כי המגזר ההוא עוד לא עבר את גיל חמש. הוא עוד באמת בטוח שהם האנשים הרגילים.
לכן, כשקצין בצה"ל נותן נאום חילוני למהדרין, עם ערכים חילונים, הוא לא ערב בדבריו לא פוליטיקה ולא מגזר. אבל כשקצין אומר ברוך ה' – אוי ואבוי.
ואם מישהו מהמגזר ההוא יקרא את הטור הזה הוא מיד יגיב ויאמר: "מה זה קשור? החילוני הוא פשוט הערכים הפשוטים בלי שום הטיה. הדתיים הם המוסיפים דבר משלהם". או במלים אחרות: אנחנו האנשים הרגילים.
הם עוד בני חמש.
לכן גם הדעות שלהם מקצועיות לגמרי. רגילות.
„ÓÚÂ˙ ˘Ï ÓχÎÈÌ
לכן הם מאד נעלבים כשמתייחסים אליהם כאל בני אדם, או אם חושבים שהדעות שלהם הן איך לומר? דעות.
מה שאנחנו אומרים זה לא דעה, זה האמת. רק מה שהצד השני אומר זה דעה.
כשהם מביעים דעה – זה רק בגלל הדעה הפוליטית שלהם. אבל אנחנו אף פעם לא מביעים דעה. אנחנו רק אומרים את האמת האובייקטיבית.
אנחנו מקצועיים. אנחנו רגילים.
‡Ê ‡ÈÍ ‚¯ÓÈÌ
Ï‚Â¯Ì Ó˜ˆÂÚÈ Ï‰˙Ë¯Ï Ó„Ú˙ ‰ÙÂÏÈËÈ˙
אין שום דרך לעשות את זה. כל עוד אדם הוא רק אדם – הוא לעולם לא יוכל להפריד בין הדעה המקצועית שלו לבין דעתו הפוליטית. כמו שהשופט לא יוכל להפריד בין דעתו המקצועית לבין העובדה שהתובעת היא אחותו.
ובכלל, מה זה מקצועי ומה זה פוליטי? איש צבא שהשקפת עולמו היא שישראל צריכה להפגין עוצמה וכך לנצח – זה מקצועי או פוליטי?
שופט שקובע (בלי שום נגיעה אישית) את גבולות הסמכות של הרשות השופטת – זה מקצועי או פוליטי?
בכלל יש הבדל בין הדברים?
הפתרון הוא להבין שלכל אדם יש דעה. וכל דעה היא גם מקצועית וגם פוליטית. ואף אדם איננו אלהים, ואפילו לא מלאך.
אבל כל עוד רוצים שנחשוב על אדם שהוא מלאך – הבעיה לא תפתר. ■
