בשיח הציבורי והפרטי עולה לעיתים המילה ׳בגידה׳ – המפלגה בגדה בבוחריה, הח״כ ׳בגד׳ בראש מפלגתו, ראש העיר ׳בגד׳ בבוחריו ובהבטחותיו. יש לנו הזדמנות ללמוד בפרשתנו על בגידה מסוג אחר, דווקא בגידה של העם במנהיג שלו. משה רבנו עולה לשמיים לקבל תורה המיועדת לעם ישראל, מיותר לציין את הציפייה לרגע נכסף זה, אך העם למטה עושים ׳עגל מזהב׳, בוגדים במשה רבנו וממליכים על עצמם עגל ומשתחווים לו.
משה רבנו נמצא בגובהי מרומים, עם השגות רוחניות עצומות, והינה נדרש הוא לנפילה עצומה. אכזבה נוראית ותסכול מר מעַם ישראל. הוא מרגיש בגידה נוראה מצד העם, כיצד ייתכן? הוא מסר נפשו למען העם הזה, השקיע את כל כוחתיו וחייו, תמיד היה לצידם גם כאשר מעדו ונפלו… ובזמן השיא, שיא השיאים של מתן תורה לעם ישראל, כאשר הוא השליח הנאמן לתת תורה לעם ישראל, מגיעים הם למצב כזה שאין למי לתת תורה? הוא חוטף מהם סטירת לחי… מזכיר את ההרגשה שלא פעם אנו מרגישים כלפי הסובב אותנו: ״השקעתי בך, נתתי לך, קידמתי אותך… והינה זה מה שאת\ה עושה לי?״.
כאן בא מבחנו הגדול של המנהיג, האם ממשבר זה הוא צומח או צונח? האם מידת הייאוש תאחז בו? האם האכזבה תשבור את כל הקשר שבנה וטיפח במשך שנים רבות? האם כפיות הטובה, הבגידה וחוסר ההערכה מצד העם ייתנו לו סיבה מספקת לנתק את הקשר? האם יבעט בקיים? או שמא דווקא נקודת האכזבה והמשבר היא בדיוק נקודת הצמיחה והעלייה? משה רבנו צריך כעת ׳עצבים של ברזל׳ (כדברי רבנו הרב צבי יהודה הקוק זצ״ל) כדי לא להישבר ולהמשיך הלאה. הוא מאמין בעם שאי אפשר להחליפו, מאמין באמונה שלמה שאין טעות בבחירה האלוקית בעם ישראל, מאמין שחייבים לתקן, שאלוקים נותן למנהיג את הכוחות לטפל במשבר. לא ׳שוברים את הכלים׳, לא מחליפים את העם, אלא במסירות אין קץ ממשיכים את השליחות, ממשיכים לרומם את העם. אין למשה רבנו את הפריבילגיה להרים ידיים. להפך, כעת צריך לאזור גבורה והנהגה מיוחדת, רצון ה׳ הוא להתרומם מהמשבר, זה מבחן המנהיגות הגדול ביותר של משה רבנו. ■
