01
בשבוע שעבר, ביום ב׳ דחול המועד סכות, בשעות הבוקר, קיבלתי שיחת טלפון מצמררת ממשה, אחי היקר, שהודיע לי בקול רועד שנשמתה של אימנו הצדיקה, עלתה לגנזי מרומים.
אמא זכתה ל׳מיתת נשיקה׳ – נפטרה בשנתה.
לפני כן, בתפילת שחרית. ביקשתי בתחינה מ׳אדון כל הנשמות׳, שאמא שלנו לא תסבול. אמא סבלה כבר די והותר. עברה עם משפחתה תלאות נוראות בשואה האיומה.
רוב בני המשפחה לא שרדו את השואה.
בשנים האחרונות התמודדה עם מחלה קשה, ולמרות סיבלה, שמרה על אופטימיות מופלאה. חיוך חם ולבבי היה נסוך תמיד על פניה.
לאחרונה, בגיל 91, חלתה בקורונה ולכאורה החלימה…
הווירוס הזה מתעתע, בא וכאילו הולך… מחליש ואף הורג.
אמא הייתה גיבורה. תמיד הקרינה אמונה.
אמא כיבדה את הוריה במסירות רבה וזכתה לאריכות ימים.
זכינו לשמוע ממנה תיאורים ׳חיים׳, על מאורעות וקורות המשפחה בשואה ועל האכזריות הנוראה של הצורר הנאצי ועוזריו הרבים וגם על העם הפולני המרושע והאנטישמי. אמא תיארה גם את היד הקשה של הרוסים כנגד היהודים וביקשה מאתנו להעביר הלאה את סיפור ההצלה והגבורה של העם היהודי.
02
אבא שלה, סבי, הרב ישראל מנחם וייסברג זצ״ל, נפטר בסוף השואה הנוראה, שבמהלכה זכה להציל יהודים רבים ממוות ביד הצורר.
סבא היה מראשי אג״י וה׳חברא קדישא׳ בקרקוב. סבא אמנם קיבל חינוך חרדי, אך היה ציוני ואוהב עם ישראל וארץ ישראל בכל נפשו ומאודו.
בשולחן השבת היה נוהג לשיר שירי ערגה לארץ ישראל האהובה, כמו השיר – ׳אל הציפור׳, שמתחיל במילים – ׳שלום רב שובך ציפורה נחמדת מארצות החום אל חלוני׳, של חיים נחמן ביאליק.
הציפור מביאה, לגלות הקרה והקשה, גלות של פוגרומים ורדיפות – דרישת שלום מארץ ישראל, מארץ מרחקים – ארץ נפלאות… דרישת שלום, שמחייה נפשות דואבות, מהארץ ׳החמה והיפה׳…
03
אמא סיפרה לי כיצד סבא ישראל הקים סוכה בחורף הסיבירי, בשלג עמוק ובקרח מקפיא עצמות, בטמפרטורות של 40 מעלות מתחת לאפס… סבא אכל, למד וישן בסוכה במסירות עצומה. באותם ימים אמא הייתה ילדה צעירה. היא זכרה כיצד פילסה דרכה, מבוססת אט-אט בשלג העמוק, תוך שהיא נושאת סיר מרק חם וכבד לחמם מעט את לבם של המקיימים מצוות ׳ליישב בסוכה׳ בחורף הסיבירי, בהקרבה גדולה.
יהודי יקר, שראה את הילדה הקטנה עם הסיר הגדול, פוסעת בדרך לסוכה, הבחין, לפתע, שהאוזן שלה קפאה. היהודי עצר את אמא ושפשף בעוז את האוזן הקפואה, שהלבינה כקרח וכמעט נשרה. הטיפול המסור של היהודי, הזרים קצת את הדם לפניה הקפואות וכך הציל את אימי.
מסירות הנפש של היהודים בסיביר, לקיים מצוות בכלל ואת מצוות הסוכה בפרט, היו אות וסימן לעוצמה ולאמונה היהודית. בתום המלחמה אספה האמונה בבורא את השרידים המוצלים מאש, מכל הגלויות, והביאה רבים לארץ ישראל.
סבא לימד תורה את שתי הבנות שלו, צילה ושרה, תוך שהוא מקפיד שירבו לדבר ולקרוא עברית.
04
בכל תחנה קצרה, שהגיעו אליה, הוא ורעייתו – סבתא לאה, במסעות הגירוש והבריחה מהנאצים, הכניס את הבנות לבית ספר. כך זכתה אמא ללמוד אצל המורה המפורסמת – שרה שנירר שייסדה את בית הספר לבנות ׳בית יעקב׳ בקראקוב.
לאחר 80 שנה זכיתי גם אני לבקר בבית הספר המיוחד הזה.
בנוסף ללימוד החומש והמשנה, חשבון ומדע, אמא למדה, ידעה, דיברה, כתבה וקראה, שבע שפות על בוריין.
לאחר שחלק גדול מהמשפחה ניצל בסיביר, ב״ה, למרות עבודת הפרך ולמרות המוות הנורא מהמחלות, מהרעב ומההשמדה, אמא ואחותה הקטנה, שרה, נשלחו לבית יתומים באקסלאב׳ה שבצרפת. סבא ישראל מנחם נפטר ממחלה נוראה שלקה בה בעבודת הפרך בסיביר. היהודים שועבדו בעבודות של כריתת עצים והשרייתם בחומרים כימיים חריפים, שהדיפו צחנה נוראה וקשה. לאחר שהעצים ספגו את חומרי השימור והפכו אטומים למים, היהודים נשאו את העצים לנהר ודחפו אותם לכיוון הנמל.
אימה ואחותה הצעירה עלו מצרפת לארץ ישראל. כאן זכו להקים את ביתן. אמא הכירה את אבי, אליקים גצל, שעלה מבוצ׳אץ׳ שליד לבוב. שרה, אחותה הצעירה נישאה לפרופסור וו׳רן פוקס, שהקים בארץ את היסודות לתעשיית הפוספטים ובתי הזיקוק בחיפה.
יחד עם סבתי, לאה לבית קוהס, הן העלו את עצמות סבא, הרב ישראל מנחם ויסברג, זצ״ל, שזכה להיטמן בארץ שאהב, בבית החיים ׳סגולה׳ בפתח תקווה.
05
לאחר שבננו היקר אביה ז״ל נהרג הבנתי, מעט, מה זה לאבד את היקר מכל ומה נוראה היא התחושה של הורים, שנאלצים לקבור את בנם האהוב. קיבלתי קמצוץ של תרעלה ומבט מחודש על התופת של חורבן השואה.
אזרתי אומץ ונסעתי עם אבי רט לפולניה, ל׳מסע שורשים׳. ארץ ארורה, שכונתה בטעות מזעזעת – ׳פה לן יה׳.. על ידי היהודים, שחשבו ששלושה מיליון מהם, שמצאו ׳מקלט׳ מדומה בפולין, של לפני השואה, הנה סוף סוף הגיעו אל המנוחה ואל הנחלה – רחל״ן. ביקרנו בגליציה ובקראקוב, במחנות ההשמדה ואף עשיתי ׳גיחה קצרה׳ לעיירה רוזבאדוף בה נולדה אימי ע״ה.
נהג המונית הפגיש אותי עם גוי קשיש, שזכר את סבי, ר׳ אריה לייב, ואת המפעל המשפחתי רחב הידיים לייצור חומרי בניין.
אמא סיפרה לי כיצד באו יהודים רבים להתייעץ עם סבא ישראל, ברוזבאדוב, בשעה הקשה, כשהרוסים פלשו לפולין. הרוסים אילצו את היהודים לקחת פספורטים קומוניסטים – אדומים.
סבא, בחוכמתו, הזהיר את היהודים לבל ייקחו פספורטים משונאי ישראל. הוא הזכיר להם כיצד מחקו הרוסים את לימוד התורה ועקרו כל סימן יהודי ברוסיה הדיקטטורית.
היהודים ששמעו לעצתו של סבא ישראל, לא הסכימו לקבל דרכון רוסי ונידונו מיד לגירוש אכזרי, שהתבצע תוך זמן קצר ו״כאוייבי ברית המועצות׳ הקומוניסטית, של סטאלין הרשע, מגדולי רוצחי ההמונים בהיסטוריה, סולקו עם משפחותיהם, לאלתר, לסיביר הרחוקה והקפואה.
היהודים המבוהלים חצו את הנהר על רפסודות מאולתרות, כשלגופם ציוד אישי דל בלבד. רטובים, רועדים וקפואים, הובלו כצאן, לכיוון הרכבות שהובילו אותם, למסע ארוך ונורא, לגלות הרחוקה והקשה.
אמא עוד הספיקה להביט בחטף לאחור ולראות בפתח הבית, שהיה עד לפני שעה קלה, ביתה האהוב, את הבת של המשרתת, לובשת בחיוך של ניצחון, את שמלת השבת היפה ביותר שלה ואוחזת בידה את הבובה האהובה עליה ביותר.
לאחר זמן לא רב, פלשו הגרמנים הארורים לפולין והדפו את הצבא הרוסי. הצבא הנאצי ימח״ש כבש את פולין.
שלושת מיליוני היהודים שנותרו בפולין, כולל אלו שאחזו בדרכונים רוסיים, נחשבו על ידי הנאצים הרשעים לאויב, נכלאו בגטאות ונשלחו בשיטתיות מזעזעת למחנות עבודה והשמדה.
06
בכל פעם, שהגעתי, בקביעות, לבקר את אימא ורציתי לשמח אותה, הייתי שר לה את השיר האהוב של ביאליק – ״אל הציפור״.
תודה לך אמא יקרה, על שהנחלת לנו, לשלושת הילדים שלך, רבקה, משה וישראל, (איזי, כך קראת לי, כי זה היה שם החיבה של אביך, הרב ישראל מנחם זצ״ל) ולשלושת דורות ההמשך שלך, ילדים נכדים ונינים – צברים ספוגים בערכים – ערכים שספגת בבית אבא – בבית שהיה מבוסס על ציונות, אהבת הארץ, אהבת העם, אהבת כל אדם, אהבת התורה ואהבת עם ישראל.
מבטיחים ללכת בדרכך ולהרבות שלום ואחדות בעם ישראל.
פעלת כל חייך להרבות חסד ולתת כבוד של ׳בין אדם לחברו׳ – זו הייתה דרכך וכך לימדת אותנו.
למדנו ממך מעט כיצד לחדד את המבט ולהתבונן סביבנו, לחפש ולהתבונן היטב – אולי מישהו זקוק לעזרה? אולי מישהו משתוקק למילה טובה ולעידוד?
את היית שם בשביל כולם.
נשתדל להמשיך ללכת בדרכך, להמשיך ליישב את הארץ האהובה ולקרב לבבות.
נשתדל גם להמשיך לא לדבר לשון הרע וללמד זכות על כל אדם.
יהי זכרך ברוך.
בתמונה הראשית: אחד מבתי השיר אל הציפור, בכתב ידו של ביאליק
