ערבות הדדית היא שם המשחק // שי רייכנר
ערבות הדדית. שתי מילים בודדות, שאומרות כל כך הרבה. צמד המילים המיוחדות הללו מעלים באופן איסטנקטיבי בקרבו של כל אדם קונוטציות חיוביות, ובפרט בקרבנו – אנשי ונשות המגזר הדתי לאומי.
החסד, הנתינה והענקת הטוב לאחר, תמיד אפיינו את הציונות הדתית. כחברה פורצת דרך, היינו תמיד הראשונים לתת כתף, לתמוך, לסייע ואף להיכנס מתחת לאלונקה כשהיה צריך: בהקמת הגרעינים התורניים, בהפרחת השממה וחידוש ההתיישבות היהודית ביהודה, שומרון וחבל עזה (תובב"א), בצבא, בתפקידים ציבוריים משמעותיים, בהקמת ישיבות ההסדר והישיבות הגבוהות, ומעל הכל: בהקמתם של מאות מפעלי ועמותות חסד, שנכונים תמיד לסייע לכל יהודי במצוקה, בכל מצב.
למכלול הדוגמאות הללו, קיים שם קצר ומיוחד, אשר איתו נפתח טור זה: ערבות הדדית. את פירותיה של פעילות החסד והערבות ההדדית העניפה במגזר, קצר עם ישראל כולו בשנה הקשה האחרונה שעברה עלינו – שנה בה הגיח לעולמנו נגיף הקורונה, ולצד הפגיעה הבריאותית שהנחית על אזרחים רבים, בעולם כולו וכמובן במדינת ישראל, שינה סדרי עולם, פגע אנושות בכלכלה והביא אנשים רבים לפת לחם. בתקופה קשה ומאתגרת זו, אותה אנו עדיין חווים (בתפילה לבורא עולם כי יסיר כל מחלה מעלינו וימנע מגפה מנחלתו), זכינו לראות את הערבות ההדדית ופעילות החסד האדירה המאפיינת את הציונות הדתית במלוא הדרה: חלוקת סלי מזון סיטונאית לקשישים; גמ"חי כספים שסייעו למשפחות רבות במצוקה; בני ובנות נוער שסייעו להורים רבים עם ילדיהם הקטנים – וכל זאת ללא תמורה, כאשר הערך המנחה הוא תמיד אחד: ערבות הדדית.
גם אני, כאיש ציבור אשר כיום מתמודד בבחירות לראשות מועצת נחל שורק, זכיתי להיות חלק מהמפעל האדיר הזה ולהירתם לטובת החברה בסביבה בה אני מתגורר: בקרן לערבות הדדית ביד בנימין, אשר אני נמנה על מקימיה וחבר בה עד היום, סייענו בתקופת הקורונה לעשרות משפחות שנקלעו לקשיים כלכליים שונים באמצעות הלוואות בסכומים משמעותיים ללא ריבית; בעמותת 'יד תמר', המסייעת למשפחות חולי סרטן במיצוי זכויתיהם, אשר בה אני משמש כחבר בהנהלת חוג הידידים של העמותה, הגברנו משמעותית את מערך הפעילות והרחבנו את מעגל המשפחות הנעזרות בנו; בחברה למתנ"סים, בה אני משמש כסמנכ"ל דיגיטל ופיתוח כלכלי וכסמנכ"ל הכספים בפועל, חילקנו מאות סלי מזון לקשישים ונזקקים וסייענו למבודדי קורונה. בנוסף, קידמנו את תכנית 'אף אחד לא נשאר לבד', בה נקבע כי המתנ"סים בכל רשות ומועצה בארץ יוודאו כי כל מי שנזקק לצורך או סיוע כלשהו, זוכה למענה מיידי דרך המתנ"ס המקומי – יהא הצורך אשר יהא.
את חשבון הנפש, אני בוחר להקדיש לאפיקים חיוביים. כמי שמשתדלים להיות דרך קבע בחזית, עלינו כמגזר לשאוף תמיד להוסיף עוד; עוד נדבך של חסד, עוד נדבך של התנדבות, עוד נדבך של עשייה. אם נתמיד בדרך זו, נצליח להמשיך לרומם את עצמינו, יחד עם עם ישראל כולו.
שנה טובה.
שי רייכנר הוא איש ציבור ומתמודד לראשות מועצת נחל שורק
אשמנו בגדנו... התייאשנו! // אסף פאסי
באחד המאמרים המרתקים של הרב קוק "להוסיף אומץ", מובא משל המתאר חפירת באר. החפירה נעשית באדמה היבשה מתוך אמונה שמים חיים יפרצו ביום מן הימים וירוו אדם ואדמה. התהליך מתואר ביד אמן יחד עם הייאוש של העובדים והקושי העצום של העבודה הבלתי נגמרת. נפילת הרוח העיקרית היא דווקא כאשר הפועלים מגיעים למים הראשונים, אך רואים אותם מלאי רפש וטיט. אז פורשים מעבודתם רבים מהחופרים מלאי יאוש וזעם. מולם, עומדים החופרים המאמינים. הם קוראים לפורשים להמשיך עוד מעט, כדי שמים חיים יפרצו ויפכו…
הרב קוק משווה את המעמד הזה לחיים עצמם, וגם למציאות בימים של משבר בתנועה הציונית בו התרכז המאמר. ציפיית העוסקים במלאכה הייתה למים חיים ומפכים, וכשראו בתחילת הדרך גם כשלונות נפל הלב וגבר היאוש: "כמה תקופות של יאוש כבר עברו על עבודתנו המקודשת?… מי הם אשר נשארו עמנו? אמיצי הרוח, ברי הלב."
אם עלי להצביע על צורך בחשבון נפש בשנה זו, אני מצביע על הייאוש. ייאוש שקורה לרובנו כאשר חפירה מושקעת ורבת שנים שחפרנו מתגלה לאחר ההשקעה המטורפת כמלאת רפש וטיט. הייאוש יכול להיות פרטי ואישי לכל אחד ואחת מאיתנו. הוא יכול להיות קשור לעבודה שלנו, למשפחתנו, לילדנו, הוא יכול להיות כללי וקשור לעולם הפוליטי ונציגיו, להתמודדות הבלתי נגמרת עם הקורונה שהגיעה והרסה והלכה ונעלמה ושוב חזרה והורסת. וחוזר חלילה. ייאוש גורם לכולנו לא לרצות להמשיך. לא לרצות לחפור עוד קצת כדי להגיע למים הזכים. ועל הייאוש עלינו לעשות תשובה!
אז תגידו- ‘קל לדבר, קשה לעשות.’
התשובה היא- נכון! קשה מאוד לבצע. ודווקא בשל כך עלינו להתאמץ שבעתיים ולמצוא דרך להימנע מייאוש. כיון שהוא התחזוקה הטובה ביותר להתרסקות.
במשלי יש פסוק מדהים “כי שבע יפול צדיק וקם, ורשעים יכשלו ברעה” בפסוק המדהים הזה, אומר לנו שלמה המלך, האיש הכי חכם בעולם, שההבדל בין צדיק לרשע הוא שהצדיק נופל שבע פעמים. והרשע נופל פעם אחת. הצדיק נופל שבע פעמים אבל לא מתייאש. וזה מה שעושה אותו צדיק. הרשע לעומתו נופל פעם אחת, ומבחינתו הכל כבר אבוד. הייאוש מקבע אותו במקום הנפילה והופך אותו לרשע.
גדלות האדם היא בהתמדה ובהבנה שקשיים הם חלק מחיינו. מי שמתמיד ומנסה שוב ושוב יגיע בסופו של דבר ליעד ויצליח וכל עשייה מקרבת אותנו לגאולה. מכל סיפורי התורה (המעטים) על יצחק אבינו, המפורט ביותר הוא על חפירת הבארות. שחפר יחד עם עבדיו ואויביו סתמום, וחפר וסתמום, וחפר שוב ושוב עד שנותרו ונתנו חיים. בארותיו של יצחק היוו סממני שטח שאפשרו לנו, בניו ובנותיו, לחזור לכאן לאחר אלפי שנים ולהקים מדינה ובית יהודי לעם ישראל. יצחק, כדור שני שאין לו את התלהבות הדור הראשון, ואת תוצאות הדור שאחריו יכול היה ליפול בקלות לייאוש- משלא עשה כך, זכה להיות חלק משלושת אבות האומה הישראלית.
דווקא בשנה זו, עם הקורונה, והפוליטיקה השקרנית, ובעיות הפרנסה, ובעיות הלימודים וכל הדברים הנוספים המסבבים אותנו- אסור להתייאש! גם כאשר נראה שההצלחה רחוקה, אם לא נתייאש, ונמשיך לפעול, נבנה לעצמנו ולבאים אחרינו עתיד וחיים. זכרו זאת כאנשים פרטיים וכחלק מכלל, כאשר אתם נתקלים בקושי. הן אם הוא באר עמוקה, והן אם הוא חפירה יומיומית.
הכותב שותף ובעלים בחברת הפרסום והדיגיטל "פאסי.קראוס"
מתי לדבר ומתי לשתוק // הדסה סאסי
בערב שבת אחד, כשחזרנו מבית הכנסת, אבא אמר לי: ״את יודעת, אדם הוא סך כל ההרגשים והחוויות שהוא עבר בחיים. אם ילד מתבייש לבקש כוס סוכר מהשכנים, למשל, ולא דאגת כהורה להסביר שאין ממה להתבייש, אז הוא יתבייש גם בבגרות לבקש דברים גדולים וחשובים יותר״. חשבתי על זה באותו ליל שבת, כשאחד מבני הבית זרק לי הערב אגבית שנגעה בכל כך הרבה משקעים מהילדות שלא יכולתי לעצור את הדמעות ועליתי לחדר לנשום. למרות שלא היתה סיבה. כלומר כנראה היתה, אבל זה באמת היה די זניח. ועדיין בכיתי. כי כל מיני שדים צפו ואמרו דברים שלא נכונים כבר מזמן.
״׳לא מבינים אותי!׳ זה זועק ממך״. אמר לי איש עם עיניים יפות. ונזכרתי בזה כשהדמעות חרבו את איפור וחשפו שריטות בפנים ששרטתי השבוע באחד הלילות בלי לשים לב. וזו אמירה מדויקת. קולעת מאוד אפילו. והענין הוא שאני צריכה לשחרר את האמת הזו. לשחרר את התרעומת הפנימית הזו, את סך ההרגש הילדי הזה, שבהרבה מקומות כבר בכלל לא נכון. יש מקומות שבהם אני מובנת. יש מקומות שבהם אני יודעת שלא אהיה ואני צריכה לוותר מראש על התקווה שכן, ואז אי ההבנה לא תהיה קשה כל כך.
פעם, באחד המשרדים שעבדתי בו, קיבלו לעבודה מזכירה זמנית. הבוסית המופלאה שלי דאז לא היתה מרוצה. כל פעולה של העובדת לא הגיעה לרמה שהיא ציפתה באף מובן. הרבה כעס היה שם, וגם זלזול קל כלפיה. כי היא לא הצליחה לעמוד בציפיות. לקח לי תקופה עד שהבנתי שאותה עובדת צריכה לקבל מכולנו בעיקר תמיכה. כי היא באמת עשתה את המקסימום שלה, באמת. בכל צורה ודרך, היכולות פשוט לא היה מותאמות לתפקיד. כמו מכסה שמצפים ממנו להתאים למחבת, אבל הוא לא יתאים לעולם, כי הוא מכסה של דלי. ציפיות צריכות להיות מותאמות למצב. הרבה פעמים נחשוד באדם שמולנו שהוא לא רוצה בטובתנו או מתעקש להקטין ראש, לפעמים הם באמת פשוט לא מבינים. וזה נכון באינסוף מקומות. מול הורים, מול אחים, לפעמים אפילו מול חבר טוב. או בן/בת זוג. אף אחד לא חווה את העולם כמונו. וצריך ללמוד איפה להתעקש ומול מי חבל להסביר.
וזו אולי אחת הבקשות המרכזיות שלי לפני השנה החדשה בכלל, ולפני יום כיפור בפרט – לדעת מול מי לדבר ומתי לשתוק. לזכור שלא הכל סובב סביבי, לא באופן מלא הגאווה של הענין, אלא מאותו מקום שמבין שלפעמים דברים לא נעשים בכוונה תחילה, אלא מחוסר הבנה בסיסי. ״עצבות מביאה למידת הדין שתשלוט עליו״, ככה רבי נחמן אומר. זה לא שהדין גורם לעצב, ההפך. זה אנחנו שנכנסים למרמרה, ומזמנים אותה לשלוט לנו בחיים. לפעמים אדם שהיה דחוי פעם, פשוט גוזר על עצמו להרגיש ככה לנצח. וחבל, כי בחיי ההווה אין לזה סיבה. אז כן, ללמוד לסלוח, גם בשביל אחרים, גם בשביל לא לפזר כעס או פגיעות במקומות שאין בהם צורך, גם כדי לכפר על מה שבין אדם לחברו. אבל לא פחות מזה – כדי לשחרר את עצמנו ממשקעים רעים, מעצבות ומדחיה. גמר חתימה טובה.
התנחלות במסכים // חגי סימן טוב
הגרעינים התורניים היו בלב השיח הישראלי בחודשים האחרונים. אחרי פרעות הקיץ האחרון היו כאלה שהאשימו את החלוצים החדשים בהתססת הרוחות בערים המעורבות, והיו שהאשימו בגזל ובהונאה.
פריחתם של הגרענים התורניים החלה בעיקר לאחר הגרוש הנורא מגוש קטיף. המצוקה הגדולה היתה שהיצבור לא נחשף לציבור "המתנחלי" באמת אלא רק דרך כלי התקשורת. כל ערב עלו הפרשנים והעיתונאים "והתנחלו" אצל עם ישראל בסלון הם דאגו להחפיש ולשקר, לצייר תמונה ש"המתנחלים" מסוכנים, אלימים ופורעי חוק.
בימים שעוד לא היה כאן פייסבוק וטוויטר, והימין היה מודר מכלי התקשורת. הדרך היחידה לספר את האמת היתה ליצור קשר בלתי אמצעי. ולפגוש את עם ישראל פנים אל פנים, מול התנחלות השמאל במסכים אנחנו בחרנו "להתנחל בלבבות". אבל מאז לא הרבה השתנה.
נציגי הגרעינים החילוניים חיים וקיימים. הם מגעים אליכם ערב ערב הביתה, לסלון. מחדירים לכם ולילדכם ערכי שמאל רדיקלי, מאבדים את התא המשפחתי, בזים למסורת. והכל במסווה של בידור להמונים.
הגרעינים התורנים אמנם נתנו מענה, אבל המשימה הבאה היא דווקא התנחלות במסכים.
הטובים לתקשורת קרא בזמנו אורי אורבך ז"ל ואכן אפשר לראות קצת יותר חובשי כיפות בערוצי התקשורת. אך כמה מהם באמת מייצגים את הציבור הימני, מסורתי? כמה מהם יראים מבורא עולם יותר מעורך התוכנית או העיתון?
הגיע הזמן לתקשורת אחרת, שעושה את תפקידה ללא מורא, מחוייבת לאלוהי ישראל לעם ישראל ולארץ ישראל. הגיע הזמן להתנחל במסכים.
חגי סימן טוב הוא עורך מהדורת "הפטריוטים" בערוץ 20
בואו חשבון // אבי גרינצייג
הציבור החרדי מסיים את השנה ברגשות קשים. במשיור הפוליטי הוא הושמץ והושחר, ולבסוף גם נזרק לאופוזיציה והפך לשק החבטות של שר האוצר איווט ליברמן וגזרותיו. במישור התדמיתי מסתיימת לה עוד שנה איומה בה הזרקורים חיפשו שוב ושוב כל זנב של התקהלות במגזר החרדי, ו'פספסו' – מן הסתם בטעות – אירועים של עבריינות חילונית מאסיבית על תקנות הקורונה.
אז נכון, קל מאוד להאשים את כולם. זה התקשורת והממשלה החדשה, אלו ליברמן ולפיד, רינה מצליח ואורי משגב. הם האשמים, הם הרעים, הם המתנכלים ואנחנו צחים כשלג.
האמת, אפעס, קצת שונה.
האמת היא שגם אנחנו צריכים לעשות חשבון נפש, בשתי החזיתות.
בחזית הפוליטית אנחנו אשמים כי לא הצבענו כאיש אחד, כי היינו אדישים ביום הבחירות, כי בחרנו להעניש את הח"כים החרדים על שיבושים בתח"צ בשושן פורים ועל איזו מגבלה שלא אהבנו בתפילות הימים הנוראים אשתקד.
קצת יותר ממנדט ממצביעי המפלגות החרדיות, יהדות התורה וש"ס, נשאר בבית ולא טרח להגיע לקלפי ביום הבחירות. קצת יותר ממנדט שאם היה מגיע, וכעת זה ברור לכולם, היה משנה את המפה הפוליטית לחלוטין.
אנחנו גם אשמים קצת בחזית הקורונה. נכון, הוציאו מפרופורציה את ה'עבריינות' החרדית. כל חתונה משפחתית פתחה מהדורות חדשות וכל מניין 'נשמת' זכה לשערים ב'ידיעות'.
אבל היה עלינו להיזהר יותר. אנחנו הרי הציבור שהוציא מתוכו את זק"א ואת איחוד הצלה, את יד שרה ואת עזר מציון, אנחנו הציבור שחינך את המדינה ואת העולם כולו לקדושת החיים ולחשיבותו של כל אדם, בכל מצב.
איך הגענו למצב בו קהילות מסוימות מרשות לעצמן לעגל פינות בענייני פיקוח נפש? שאנשים מורים היתר לעצמם לסכן חיי אחרים? שכל מיני רבני יוטיוב מגלים יכולות מדעיות מופלאות ומשכנעים בפשיעה מוחלטת צעירים תמימים שלא להתחסן?
נחפשה דרכינו ונחקורה.
אזור קבצים מצורפים
אבי גרינצייג הוא יועץ תקשורת ואסטרטגיה ופרשן פוליטי ברשת קו עיתונות דתית
יומרנות והערכה עצמית // עו"ד אביחי בוארון
"המצב"
ברוך ה', עם ישראל ומדינת ישראל – נמצאים במצב נהדר. ברוך ה'! אחרי כמעט 2000 שנה בגולה מדממת עלו הורינו, סבנו וסבתותינו מהשאול, פליטים מכל רחבי תבל, ובנו במהירות שיא של 70 שנה את אחת המדינות המצליחות והחזקות ביותר בעולם – אחת המדינות המבורכות ביותר בעולם. אין אבל – אין סייג להצלחה המבורכת הזו. בכל רגע צריך להודות על המתנה הזו – 'ואילו פינו מלא… אין אנחנו מספיקין להודות… על ניסיך שבכל יום עמנו'.
אלא שאנחנו רוצים להתקדם. אנחנו רוצים שמדינת ישראל תגבש את זהותה היהודית; אנחנו מבקשים שמדינת ישראל תיישב את מלא מרחבי ארץ מולדת;
היינו רוצים לראות מערכת משפט שמבוססת על אדני משפט ישראל סבא; היינו רוצים שלצד הכלכלה הקפיטליסטית ההולכת ומתחזקת תתגבש גם מדיניות של חסד; היינו רוצים שמערכת החינוך של ישראל תהיה נאמנה לערכי ישראל וליהדות ותדחה רוחות זרות המנסות לקנות להן אחיזה ולהשפיע על ישראל; היינו רוצים שהיחס לאוייבי ישראל לא יהיה יחס מכיל אלא יחס לאומי מכבד ומרתיע.
בקיצור, התחושה היא שאנחנו קצת תקועים. שמדינת ישראל קצת מתברברת. משהו ברוח הגדולה שסחפה את עם ישראל ודחפה את הציונות בעליות הקשות, במאה השנים האחרונות, ובעיקר ביררה את דרכנו, משהו ברוח הזו ובעוצמתה התפוגג ונעלם. שום תורה גדולה לא באה במקומה והפכה לנחלת הכלל.
התוצאה היא שעם ישראל רוצה ובוחר בכל מערכות הבחירות האחרונות ימין-לאומי-יהודי ומקבל מדינת שמאל-אוניברסאלי-ליבראלי.
ואנחנו
וכאן אנחנו נכנסים לתמונה. או שבעצם אנחנו נכנסים בחצי כוח. אנחנו נכנסים לתמונה כי באמת הציבור הדתי לאומי עסוק במשימות לאומיות רבות: התיישבות; גרעינים תורניים; השתלבות מוגברת בצה"ל ועוד ועוד – כה לחי.
אז למה חצי כוח? כי באמת, אנחנו לא לוקחים אחריות כוללת. מאוד נוח להתנקז לאזור הנוחות של ההתיישבות, חינוך ליהדות וכדומה. מאוד נוח להישאר משגיחי כשרות אבל כמו שבצבא אנו מחנכים את בנינו לקחת פיקוד כולל כך בחיים האזרחיים אנחנו צריכים לקחת אחריות. כוללת.
במה דברים אמורים?
ובכן, יש מספר אפיקי השפעה מרכזיים דרכם ניתן להביא לשינוי במציאות ולקדם אותה. אפיק ההשפעה המרכזי הוא – ניחשתם נכון – האפיק הפוליטי בו מתקבלות ההחלטות המרכזיות שמעצבות את המדינה ואת דרכה – דרכו של עם ישראל. אבל זהו אפיק חלקי. אפיק אחר מאוד מרכזי בדרך לעיצוב מציאות חיינו הוא אפיק האקדמיה. אפיק נוסף רב השפעה הוא אפיק הפקידות. אפיק קריטי להחלטות שמתקבלות ולכיוונה הכללי של הספינה הוא האפיק התקשורתי ואפיק נוסף, מאוד מרכזי, הוא האפיק של עולם העסקים.
אקדמיה – פקידות –עסקים – פוליטיקה – תקשורת
השדרה המרכזית של עולם האקדמיה הישראלי בדגש על האוניברסיטאות המובילות בישראל, העברית, תל אביב, בן גוריון ובמידה מסויימת גם בר אילן רוויה בבעלי תפקידים המחזיקים באג'נדות שמאל פרוגרסיביות המוקרנות מהאוניברסיטאות הבולטות באירופה ובארה"ב. אוניברסיטאות אלו אמונות על ועיצוב עולם הערכים של מאות ואלפי פקידים ואנשי מקצוע המכהנים במשרדי הממשלה השונים, לרבות קצינים בצבא, במשטרה, בשב"ס, לרבות פרקליטים ושופטים וכולם כולם גדלים על ברכי אותם מחוללי רעיונות באקדמיה. אלו גם אלו מוקרנים מהרוח הנושבת מכלי התקשורת השונים – לא על העיתונאי הבודד אנחנו מדברים אלא על הקו הכללי של כלי תקשורת הנגזר מרוח המו"ל או הבעלים של אותו כלי תקשורת בין שהמדובר בתחנת רדיו או בעיתון או בערוץ טלויזיה. גם כאן צריך לחדד, רוב החברים בקהיליה העסקית הישראלית נמנים על מחנה השמאל-מרכז. רוב הכסף בישראל נמצא בצידה השמאלי-פרוגרסיבי של המפה הפוליטית. בהקשר זה אני מחדד לילדיי לא פעם את חשיבות הממון בעזרת המימרה: "חכמת המסכן בזויה ועשיר יענה עזות". כדי שתשמע הבשורה שהציבור הדתי לאומי נושא על כתפיו – בשורה של יהדות – ארץ – ישראלית – היא צריכה להיאמר בפיהם או מכלי התקשורת של בעלי הון המאמינים בבשורה זו ואם יש בה אמת – ויש בה – היא תבקע ותעלה ותתגלגל מאליה.
ובפוליטיקה? יש בינינו כל כך הרבה אנשים ראויים, חכמים וישרים, נבונים ומוכשרים וערכיים מאוד, ובכל זאת אנחנו מוצאים שטובי בנינו אינם נמנים עם השדרה הראשונה של הנהגת ישראל (ויסלחו לי מי מהקוראים על שאיני רואה באדונים הנכבדים המצויים כיום בממשלה הנוכחית – בני הציונות הדתית. הם לא מחוייבים לערכינו) כשמאידך הם לא פחות ערכיים או מוכשרים מאלה שכבר שם. גם באפיק זה כמו גם באפיקים האחרים נראה שאנחנו זולגים לאזור הנוחות המוכר של תחום החינוך או ההתיישבות ובפוליטיקה – שתדלנות, במקום לקחת אחריות כוללת, לקבל החלטות ולהביא לשינוי מדיניות. בכל התחומים.
ואם באנו עד כאן, לא נוכל שלא להזכיר את אפיק הפקידות. זו זכות להיות עובד מדינה. זו זכות לשרת את הציבור. השמאל הישראלי מקדש התגייסות למגזר הציבורי. אנחנו בימין עוד לא סגלנו לעצמנו הלך נפש שהמדינה היא שלנו וצריך להתגייס למענה ו'לקחת עליה אחריות'.
וזה המפתח לכל האמור לעיל. חונכנו בישיבות ובכלל לחוסר הערכה עצמית. המילים 'אינני ראוי' מצויות תדיר על שפתינו – ראו לעיל בפתח המאמר… במקום לנסות לעקור את השיבוש הזה מלב אומרו נחדד נקודה נגדית – לקיחת אחריות. ככל שנחנך את עצמנו ואת בנינו ללקיחת אחריות כך נמצא עצמנו מעורבים יותר ויותר המעשה המרכבה הזה של מדינת ישראל וכך נוכל להשפיע על עתידו של עם ישראל. הגיע הזמן שהציבור הדתי לאומי ימציא את עצמו מחדש.
כן אני יודע, זה יכול להישמע יומרני. הענין ביומרות הוא שמי שמעלה אותן נשמע לעצמו יומרני רק כיוון שהוא עסוק בשאלה אם הוא נשמע. הרבה מאוד יומרות קדמו את העולם – אם לא היומרות של סטיב ג'ובס, ברין, גייטס, אם לא היומרות של הרצל ובן גוריון, של הרב קוק ושל ראשי גוש אמונים היינו חיים היום בעולם שונה לחלוטין. זה בידיים שלנו – שיתמלאו משאלות ליבנו לטובה. אמן!
עו"ד אביחי בוארון הוא יו"ר פורום ציון וירושלים
