"שלום לאליעזר קפלן, גזבר הסוכנות שלנו, מה שלומך?" – "שלום לך ידידי" השיב לי. "נו, היום זה קורה אה?" אמרתי. "כן, כן, הנה מגיע הרגע הגדול" אמר. מוטרד ומתרגש מהיום הגדול של הכרזת המדינה ומהזכות להיות בין החותמים על המגילה, המשכתי להסתובב במבנה מכאן לשם ומשם לכאן, מנסה לסדר את מחשבותיי.
"הרב מימון! שלום לך, האם הרב פנוי לשיחה קצרה?" שאלתי בכבוד. "בהחלט. מה בפיך?" שאל בנעימות. "הרב, עוד מעט בן גוריון מגיע והטקס יתחיל, אך איני שלם עם המגילה. משהו בה חסר לי" – אמרתי בדאגה. "מה חסר לך במגילה, הרי ישבנו עליה מספר שבועות ודקדקנו ככל שיכולנו? – הקשה הרב. "לי בעצמי קשה לבטא זאת, אולי נוכל לשוחח ובין כך ובין כך יעלו הדברים בפי?" – שאלתי. "ודאי" – השיב הרב "בוא נשב לנו כאן ליד השולחן בנחת."
"תראה הרב, יש בה הכל. הזיקה ההיסטורית והרוחנית של עם ישראל לארץ עליה שמר גם בהיותו בגלות, ההתעוררות לחיים לאומיים בדורות האחרונים, השואה ותוצאותיה והסכמת האומות כהמשך להצהרת בלפור. ההכרזה על הקמת המדינה כמובן. גם עקרונות היסוד של המדינה מובאים וכן פניה לגורמים שונים לצורך שלום ושותפות. אך עדיין חסר לי משהו."
"מה חסר לך?" שאל שוב הרב. "אינני רואה דבר שחסר כאן מלבד שם שמים, אך אל תדאג חשבתי כבר על פתרון בעת החתימה…".
"הרב, מה עם שאלת התרבות. מה יהיו קווי היסוד של המדינה המתגבשת. האם תהיה זו מדינתם של בני הנביאים או שמא תהיה זו עוד מדינה ככל המדינות?" שאלתי סוף סוף. הרב הרגיע אותי בעדינותו והחל לספר לי "תשמע, סיפרתי זאת לזרח ורהפטיג ואספר גם לך. כשהד"ר הרצל חיפש שותפים לרעיונותיו, הוא לא מצא אותם אצל המשכילים במערב אירופה אלא דווקא אצל האדוקים במזרחה. אחד מהם היה הרב ריינס זיכרונו לברכה, אך כדי ששניהם יוכלו לשבת יחד בתנועה הציונית, החליטו לדחות את שאלת התרבות למועד מאוחר, כי בינתיים יש להציל את האומה. אתה מבין? אין נשמה ללא גוף, וגם כעת, זה לא הזמן לנשמה. זה הזמן לבניין הגוף. יקום וייבנה הגוף – בוא תבוא גם הנשמה."
"יסלח לי הרב, אך האם לא ראוי כבר כעת, בהתחלה, לקבוע מסמרות בשאלת התרבות, כי מי יודע מה ילד יום ואנו מכירים בהיסטוריה העולמית את חליפות התרבויות, האם אינך חרד מהבאות? מי ערב לנו שהלכידות והמסירות לעניין הלאומי תמשכנה לעמוד בראש התרבות עוד עשרות בשנים, כשהמדינה תיכונן ותיבנה וכל אחד ישב תחת גפנו ותאנתו?" שאלתי ברעד.
השיב לי הרב "אכן, חששך הוא גם חששי, וכבר הבעתי אותו בפני ידידנו בן גוריון, אך השעה דוחקת ביותר ולשאלת התרבות איננו יכולים לתת כעת מענה כשהחברים כה רחוקים זה מזה בהשקפותיהם ועלינו להחיש את הקמת המדינה."
הרב שתק, עצם את עיניו ושקע במחשבה למספר רגעים. לפתע פקח את עיניו ואמר "ידעו הדורות הבאים, שאנו, למרות חילוקי הדעות הקשים, לא וויתרנו על אף קבוצה בעם. הבנו שהמדינה שבדרך צריכה לקום מכוח כולם. הנה אפילו מאיר דוד לווינשטיין מ'אגודת ישראל' יחתום איתנו על המגילה. ביכרנו תמיד את הכבוד והאחווה בינינו כיסוד לבניין הלאומי שהוא המטרה העליונה של המדינה. מי שיפר את האחווה ומי שביום מן הימים יתעלם מהעניין הלאומי – יחלל בזאת את המגילה וממילא את המדינה." ■
