מאז הושבעה הממשלה החדשה אנו שומעים אישים מכובדים משני צידי המתרס הפוליטי מתבטאים בביטויים ובמעשים קשים: מצד אחד – אמירות כמו ״קץ הדמוקרטיה״, ״אנו בדרך למלחמת אחים״, ״צריך להוציא מיליון איש לרחובות״, ״לא לשתף פעולה עם החלטות הממשלה״, ״הפעולות של הממשלה מזכירות את גרמניה של שנת 1933״ ועוד.
ומן העבר השני – האשמה בבגידה את ראשי האופוזיציה: ״צריך לאזוק את ראשי האופוזיציה״, רפורמה חדה והחלטית במערכת המשפט, אי קיום טקסי החלפה וחפיפות מסודרות במשרדי ממשלה שונים ועוד.
המשותף לשני הצדדים הוא שהם מובילים את העם היושב בציון לדרך ללא מוצא, להרגשת ייאוש ולאיבוד אמון מוחלט במערכות השלטון, האכיפה והמשפט.
אינני רוצה לצנזר אף אחד ולא מעוניין להשתיק אף קול, אבל כל כך חשוב למתן את השיח המתלהם של כולם. אמירות קיצוניות, אמירות של בוז, אמירות של הגזמה מכוונת עם חצאי אמת או סילוף העובדות, ובמיוחד אמירות של איום או של הפחדה – לא יקדמו אותנו כחברה וגם לא יקדמו אותנו כאנשים פרטיים.
אני מבקש מכל אלה המתראיינים, כל אלה שהכוח בידיהם, כל אלה שדעתם נחשבת ומכובדת בציבוריות הישראלית – מכל אלה אני מבקש כמו שלימדונו בילדותנו: לספור עד עשר לפני שפותחים את הפה, לנשום עמוק ועוד פעם עמוק ורק אז להגיב. לחשוב שמי שאתה מדבר נגדו הוא הבן/בת שלך.. אם נעשה דברים אלה נוכל לרפא את השבר, נוכל להמשיך ולהצעיד ביחד את הנס שנקרא מדינת ישראל קדימה ולמעלה.
אני רוצה לחשוב שאנו בתקופת פרשיות שובבים ולכן ההתנהגות היא כזו עוצמתית וחריגה, בתקווה שבעוד מספר שבועות השיח יירגע ויתמתן.
גם בזוגיות חייבים שיח מכבד, לא מתלהם, לא לועג וגם לא ציני ומנוכר. חשוב כל כך שהשיח הביתי בין בני הזוג ובין כלל בני המשפחה יהיה מאפשר, לא מבקר, לא שיפוטי, מכיל, מכבד ובעיקר מקשיב .
אנו לא תמיד מסכימים, אנו לא תמיד תמימי דעים. יש כעסים, יש רגעי משבר, ויש גם אפילו ריבים בתוך המשפחה, אבל תמיד לזכור שאנו משפחה ותמיד נישאר משפחה. לא שוברים את הכלים ולא מרסקים את האחדות.
מאפשרים לכולם לחיות בשמחה ובכבוד מתוך הבנה שכולם עושים למען הטוב של כולם.
