לפעמים מחנך יכול להיות גם מישהו שלא סיים תואר בחינוך ואין לו תעודת הוראה.
מצאתי את עצמי עומד בשבוע שעבר בחנות צעצועים ידועה מאוד בירושלים ומחכה בתור. לפניי עמדה אימא עם שלושה ילדים קטנים. היא נראתה מותשת לגמרי והחזיקה צעצועים לכולם.
הקופאית מעבירה את המוצרים, האימא פולטת אנחת רווחה. עוד מעט זה נגמר, ויאללה לאוטו. הילדים כבר לא יכולים לחכות לקבל את הצעצועים שלהם.
“זה יעלה לך 320 שקל".
האימא נותנת את כרטיס האשראי שלה. הקופאית מעבירה. הכרטיס לא עובר. הקופאית מעבירה שוב. לא עובר. הקופאית לוקחת קבלה, שמה מתחת לכרטיס ומנסה שוב. לא עובר. האם מתחילה להחוויר. הילדים מתחילים לאבד סבלנות. "אני לא יודעת מה קורה, עכשיו תדלקתי עם הכרטיס הזה", היא אומרת.
הקופאית קוראת למנהל משמרת. גם הוא עושה את הטריק עם הקבלה, וגם לו זה לא עוזר. אחרי פעם נוספת הוא אומר לה: "מצטער, גברת, זה פשוט לא עובר". הילדים מתחילים לבכות.
מנהל המשמרת מסתכל עליהם ואומר לה: "תקשיבי, אני רואה שכבר סיימת את היום שלך, ואני לא רוצה לאכזב את הילדים. קחי את המתנות. אני אשלם. קחי את מספר החשבון שלי ותעשי לי העברה בנקאית. רק תשאירי לי צילום של תעודת הזהות שלך".
האם הנדהמת מסרבת בהתחלה בתוקף: "אין מצב! אני אלך להוציא כסף". "גברת", עונה המנהל, "אנחנו סוגרים בעוד חמש דקות. הכול טוב. את נראית לי טיפוס אמין. קחי את המתנות לילדים. תיהנו מהן. תעשי לי הערב העברה בנקאית". עכשיו האימא מחייכת ועונה לו: "אני לא יודעת איך להודות לך!"
“את יודעת משהו?" הוא עונה, "אתמול הייתי חייב לקחת את הילד שלי לרופא משפחה בגלל דלקת עיניים, ואיחרנו בעשר דקות. הרופא נשאר במיוחד בשבילנו. החוויה הזו נשארה צרובה בי, וחשבתי שאני רוצה להעניק אותה למישהו אחר. זה מה שהופך את העולם שלנו לטוב יותר".
אני מודה: יש לי אנטי מובנה לחנויות צעצועים, אבל כל השיחה הזו פשוט הסתכלתי על מנהל המשמרת בהשתאות. כשהגעתי אליו אמרתי לו: "תשמע, הדהמת אותי. כל הכבוד! כל כך לא מובן מאליו".
הוא ענה לי: "שטויות. אני רוצה להאמין שכל אחד היה נוהג כך".
להזמנת הרצאות לחדרי מורים ולנוער בנושא ההתמודדויות של דור ה-Z עם גיל ההתבגרות, מוזמנים לפנות לאבינועם הרש:
052-3273384,
avinoam811@gmail.com
