הגרמנים נכנסו לבודפשט כשהיה בן 10, והורו לכל תלמידי בית הספר היהודי לחזור לבתיהם. בחודשי המלחמה הצליח לברוח מהגטו בעגלת מתים, ולהינצל בין השאר ממוות ביריות על גדת נהר הדנובה. כשעלה לארץ כנער התמודד עם עול פרנסת המשפחה והקים את חברת השיווק המצליחה ׳הנמל׳ • אליהו טרביץ, בן 90, הולך בכל בוקר לעבודה ומודה לה׳: ״אני מאושר שיש לי משפחה״
״רמלה סבלה מיחסי ציבור גרועים בכל מה שקשור לפרעות תשפ״א, התקשורת התעסקה בעיקר במה שקורה בלוד השכנה״, כך מסביר דוד אולשבנג את חוסר המודעות הציבורי למה שהתרחש ברמלה לפני כשנתיים. ״לאחר מבצע שומר החומות הבנו שצריך לפעול בצורה מסודרת״.
דוד ומשפחתו הגיעו מהשומרון לעיר רמלה לפני ארבע שנים, במטרה להמשיך את האידיאלים בתוך גוש דן והמרכז. הוא מתאר עיר חמה, מלאה חיבור למסורת ולמורשת: ״אנשים חמים ויקרים, יש פה בתי כנסת יפהפיים שאנשי הגרעין מפעילים אותם, ופועלים גם בתחומי החסד והזהות היהודית״. כיום משמש דוד רכז התקשורת והדוברות של הגרעין, אך מדובר בתפקיד שנוצר כהפקת לקחים מהפרעות.
לעומתו, הרב אליעזר שחור הגיע עם משפחתו לרמלה כבר לפני 15 שנה. ב-13 השנים האחרונות הוא מתגורר עם אשתו ושמונת ילדיו בשכונת ׳עמישב׳ – השכונה המעורבת בעיר. עד לפני כשנה היה הרב שחור מפקח במשרד החינוך על מרכזי זהות יהודית, אולם בעקבות הפרעות עזב את תפקידו על מנת להקים בית מדרש בעיר.
״גרנו ביישוב פסגות שבבנימין ועברנו לגור ברמלה כתוצאה ישירה של הגירוש מגוש קטיף״, הוא מספר. ״הבנו שקורים תהליכים לא רק בהתיישבות אלא גם בערי ישראל, והחלטנו לעבור לגור בעיר. בחרנו ברמלה דווקא בגלל האתגרים המרובים שיש בה: עיר מעורבת, עם מדד סוציואקונומי לא גבוה ושירותי חינוך ברמה טעונת שיפור ומחסור בקהילה תורנית״.
הרב שחור אומר כי בשלוש הנקודות הללו הם הולכים ומתקדמים: ״הביטוי הכי חריף של ההשתלטות הערבית על העיר הוא בשכונת עמישב, שכונה שהייתה יהודית לגמרי לפני 30 שנה. היו בה שלושה בתי ספר יהודים, עשרה גני ילדים יהודים, חמישה עשר בתי כנסת וכו׳. כשבאנו לגור כאן לא היה אף בי״ס יהודי: בי״ס ביאליק הפך לבי״ס אל עמל, בי״ס סיני הפך לבי״ס אל עאודה ועוד. גני הילדים הפכו לערבים והמזוזות הוצאו, ובבתי הכנסת נשארו מבוגרים בודדים בלבד, ששמרו עליהם שלא ייסגרו. בשנים שחלפו משפחות יהודיות צעירות קנו בתים בשכונה, פתחנו מעון וישיבת הסדר. יש שני גנים יהודים, אנחנו מחזקים את בית הכנסת ואת האוכלוסייה היהודית הוותיקה שנשארה בשכונה.
״ברמלה לא היה תיכון דתי, הקמנו אחד והיום לומדים בו כמעט 700 תלמידים. פתחנו בית ספר דתי מוצלח מאוד בשוכנת האומנים, הקמנו גני ילדים ותלמוד תורה. בנוסף, מחזקים את בתי הכנסת, התחלנו להוציא עלון עם שיעורי תורה ודברי תורה, יש מדרשה לנשים והיד עוד נטויה״.
חשוב לציין כי בעיר פועלת גם ישיבת הסדר בראשות הרב אריה הנדלר. הישיבה ממוקמת בלב ליבה של רמלה ומשלבת לימוד תורה עם עשייה חברתית מאתגרת.
דוד, מה היה המצב ברמלה כשהגעתם?
״לפני פרעות תשפ״א כל אחד היה במקום שלו, לא היה סיג ושיח בין יהודים וערבים. לא היה פחד להסתובב ברחובות, הכול היה בסדר, כל אחד חי את חייו. היו מידי פעם אירועים כאלו ואחרים, אבל הם לא השפיעו על חיי היומיום. עד לפרעות תשפ״א״, מתאר דוד.
הרב שחור מוסיף: ״הרחוב בשכונת עמישב היה רחוב ערבי. אומנם יש משפחות מהגרעין וגם תושבים יהודים ותיקים, אבל הנוער והילדים שהסתובבו ברחוב היו ערבים. כשנכנסו לשכונה המשפחות הראשונות הציתו להם את הרכבים, ניפצו שמשות – הכניסה לא הייתה חלקה, אבל עם השנים המצב נרגע״.
פרעות תשפ״א התרחשו לפני כשנתיים, לאחר חודש הרמדאן שהיה נפיץ במיוחד. בסיום יום ירושלים התפרעו אזרחים ערבים בערים המעורבות בארץ, ביניהן: לוד, רמלה, עכו, יפו, חיפה, בנגב, בירושלים הבירה ועוד. במקביל התרחש מבצע ׳שומר החומות׳ מול רצועת עזה, שנמשך 11 יום.
מה עבר על רמלה בפרעות?
״חווינו פרעות איומות, והכול היה רחוק מעיני התקשורת – שהתעסקה בעיקר במה שקורה בעיר לוד. רמלה סבלה מיחסי ציבור גרועים בכל מה שקשר לפרעות, גם מצד הטיפול המשטרתי. התנהלות המשטרה הייתה לוקה בחסר בלשון המעטה: מתקשרים למשטרה והיא פשוט לא מגיעה. היו הצתות של רכבים, פריצה לבתי כנסת. דסטאו בס״ט, יהודי מבוגר בן העדה האתיופית, נדרס על ידי שני צעירים ערבים ועוד״.
דוד ראה במו עיניו את שהתרחש ברחוב ״מהחלון של הבית ראיתי חבורה של 20 ערבים רעולי פנים פשוט עולים על בית הכנסת שנמצא מולנו. מדובר על בית כנסת מיוחד וותיק, של יהודים פשוטים שגרים ברמלה שנים ונלחמים על העשירי למניין. הפורעים ניפצו זגוגיות ומיהרו לעבור לבית הכנסת הסמוך תוך קריאות ׳אללה הוא אכבר׳ ו׳אל אקצה׳. התקשרתי למשטרה, והיא לא מגיעה. לא מגיעה ולא מגיעה.. מול עיניי ראיתי אותם מיידים אבנים. הפרעות היו כמו בלוד, רק בלי התקשורת״.
השוטרים, אם תהיתם, הגיעו אחרי 40 דקות. ״הפניתי את תשומת ליבם לפורעים, אך ללא הועיל. אחד השוטרים הרים את חולצתו והראה לי את סימני המכות שחטף מאבנים שיידו עליו. הייתי בשוק, אמרתי לו ׳אבל אתם שוטרים! יש לכם אלות, יש לכם כוח׳. הוא רק הרים ידיים…״.
דוד ממחיש את אוזלת היד של רשויות החוק כלפי האירועים: ״יש לנו עד היום נקודה כואבת: כתבי האישום שהוגשו נגד הפורעים. ברמלה ספרנו 140 אירועים שונים שהתרחשו בפרעות, מתוכם הוגשו כתבי אישום בגין שלושה אירועים בלבד.שלושה! וגם כתבי האישום האלה הם בדיחה, מכילים טיעונים מגוחכים ודרישות לעונשים קלים. יש פה כישלון של המשטרה ושל הפרקליטות, שלא הצליחו לסגור מעגל במקרים רבים כל כך, וגם כשכן נעצרו החשודים – הפרקליטות הופכת את זה לבדיחה. יש כתם משמעותי על משטרת רמלה, שבפרעות תשפ״א קיבלה דיווחים על חבורה של מחבלים ברברים ששרפו מכוניות והרסו רכוש – ופשוט לא באה. תושבים זיהו את הפורעים כשכנים שלהם, כתושבי העיר בעצמם, אך זה לא שינה כהוא זה. אנחנו ממשיכים לעקוב אחרי כתבי האישום, אך ללא תקווה גדולה״.
הרב שחור מתאר את חודש הרמדאן של לפני שנתיים כחודש קשה. ״זה היה רמדאן שכמותו לא חווינו כל השנים. נפצים, זיקוקים בכינון ישיר לעבר אנשים ועוד. פנינו למשטרה והיא לא טיפלה. הילדים לא הצליחו להירדם בלילה, הרגשנו שעומד לקרות משהו. ביום ירושלים הייתה צעדה עוצמתית בשכונה עם בחורי ישיבות מכל הארץ, והרגשנו שהמצב לא שקט. בערב הפיצוץ התחיל: מאות נערים לבושי שחורים יצאו לרחובות, ניפצו חלונות. התחיל שבוע שלם של פרעות.
״הילדים שלנו היו לבד בבית בדיוק, והתקשרו אלינו לעדכן שניפצו את השמשות. חזרנו מייד הביתה ונכנסו לאירוע של כמה ימים. לקח לנו זמן להבין מה קורה. המשטרה לא ענתה, וכשכן היה מענה – הורו לנו להישאר בבתים ולהסתגר. הוראה שמזכירה תקופות אפלות בחיי עם ישראל בגלות. בלילות הבאים היו טילים מעזה – שחלקם נפלו ברמלה. זה היה המצב״.
היות והמשטרה לא תפקדה, פנו תושבי רמלה לחמ״ל משותף שהקימו אנשי גב ההר עם תושבי לוד – וביקשו עזרה. ״הבאנו מאות חבר׳ה שהסתובבו ברחובות. היו קרבות פנים אל פנים של נערים ערבים לובשי שחורים עם החבר׳ה שלנו, שניסו לשמור על הרחובות פתוחים.
״לאורך כל השלב הזה לא הבנו למה האירועים בלוד תופסים כותרות והאירועים ברמלה לא, עד שקלטנו שאין לנו אנשי תקשורת. העירייה והמשטרה טענו שהכול שקט ושאין כלום. רק אחרי כמה ימים שבהם המתנדבים מהשומרון היו בעיר, הגיעו אליי ראשי השכונה הערבים וביקשו הפסקת אש: תוציאו אתם את הנוער שלכם ואנחנו נוציא את השבאב שלנו״.
במהלך הפרעות הוצתו עשרות מכוניות – כולן בבעלות יהודית. לדעת הרב שחור הדבר מצביע על כך שהפורעים היו תושבי השכונה: ״היחידים שיודעים מי הבעלים של כל רכב אלו תושבי השכונה. מי שהתפרע אלו שכנים שלנו, ראינו את השכנים ממול זורקים על הבית שלנו אבנים. שנים שאנחנו מתריעים על ירי ועל מטעני צינור, אנחנו יודעים גם להגיד בדיוק איפה נמצאים כלי הנשק, אבל המשטרה טענה תמיד שמדובר בסכסוכים פנימיים. הינה, הוכח שלא. כשיש להם נשק הם מכוונים אותו בסוף גם ליהודים״.
גם הרב שחור מתייחס לאירוע הדריסה של דסטאו ביסט: ״נדרס על ידי שני נערים ערבים באופניים חשמליים. לקח לנו זמן להבין שהמשטרה מטאטאת את הסיפור, ורק אחרי שבוע התחלנו לצאת במאבק ציבורי כדי להעמיד את הרוצחים לדין. קצינים במשטרה הודו בפנינו שקיבלו הוראה לטאטא את הסיפור. המצלמות לא עבדו, לא נלקחו לבדיקה ועוד. דרשנו התערבות של השב״כ ויזמנו הפגנות. עד רגע זה יש לנו השערות מי הרוצחים, אבל הם מסתובבים חופשי ברחבי רמלה. משפחת ביסט לא הוכרה כנפגעת פעולות איבה, פשוט מטאטאים את החלק הלאומני״.
החיים שאחרי
לאחר שנרגעו הרוחות הבינו אנשי הגרעין ברמלה שנדרש שינוי קהילתי. ״ממבצע שומר החומות התחלנו להבין שצריכים לפעול גם בגזרתנו בצורה מסודרת. רמלה כולה הייתה יחסית שקטה, עיקר הפרעות היו בשכונת עמישב המעורבת – המקבילה של שכונת רמת אשכול בלוד. במהלך אותו שבוע הבנו שאנחנו צריכים להתארגן על עצמנו והקמנו מנהלת של תושבים. התושבים התחלקו לוועדות מסודרות: ועדת מתנדבים מבחוץ שניהלה את מערך המתנדבים שהגיעו לעיר, ועדת חוסן שלוותה באנשי מקצוע ודאגה ללוות את המשפחות, ועדת תקשורת שדאגה לפרסום המצב, ועדת ביטחון, ועדת קשר עם ח״כים ואישי ציבור ועוד. כיום ישנה גם ועדת קליטה, וב״ה רמלה נמצאת בתנופה גדולה״, מתאר דוד.
כיום נמצאים אנשי הגרעין בקשר טוב עם מפקד תחנת המשטרה בעיר ועם קציני המשטרה. בנוסף, יוצרים התושבים קשרים עם שרים, עם ח״כים ועם אישי ציבור במטרה להעלות את המודעות למה שהתרחש בעיר בעבר – ולמתרחש בה בהווה.
״אנחנו נמצאים היום בתנופה אדירה בכל פעילויות הגרעין״, מתלהב דוד. ״40 משפחות כבר הודיעו שהן עתידות לעבור לרמלה בקיץ, ואנחנו רק בחודש אייר. הקמנו בית מדרש שלומדים בו אברכים מכל הישיבות, ישיבה תיכונית שהולכת וגדלה, מרכז לזהות יהודית שכמעט נסגר לפני שנתיים וכיום מעביר פעילויות בבתי הספר הממלכתיים, ועוד. ממש מהפכה אדירה.
בעיר עצמה נוצרו קשרים אנושיים חמים. עשינו מיפוי בשכונת עמישב היכן מתגוררים תושבים ותיקים, מבוגרים, בודדים וכו׳ – ואנחנו מחלקים להם סלי מזון, יושבים איתם, מזמינים אותם לסעודות שבת. מהשבר הזה נוצרה צמיחה חזקה, שממש מזניקה קדימה את כל הפעילות״.
כיום, לדברי דוד, התחושה ברחוב היא אחרת: ״הרבה יותר דגלי ישראל, חיבור, אהבה לתושבי העיר הוותיקים – שמבקשים מאיתנו: ׳תביאו עוד אנשים כמוכם׳. מרגישים את החיבור. יש מידי פעם עוד אירועים שקורים, אבל הם מטופלים בעזרת הועדות שהוקמו״.
באופן מפתיע לא היה גל עזיבה של משפחות לאחר הפרעות ״להפך, יש פה צמיחה גדולה דווקא לאחר הפרעות״. הרב אליעזר שחור מוסיף ״הבנו שמה שהיה לא יחזור. אי אפשר יותר להגיד שאנחנו נמצאים במרכז הארץ ושיש משטרה וביטחון.. הבנו שעלינו לקחת כלים שקיבלנו ביישובים ולתרגם אותם גם לכאן, לעיר. הקמנו צוותי ביטחון, צוות צח״י שמלווה משפחות שעברו אירועים. הקמנו צוות תקשורת חזק – שידע להוציא את האירועים החוצה ולהניע את הגורמים הממשלתיים לפעול. לצערנו רק בזכות התקשורת הם פועלים..״.
מסקנה נוספת של הרב שחור היא הגדלת התורה בעיר: ״הדרך להתמודד עם המצב היא להקים מרכז גדול וחזק של תורה. פתחנו בית מדרש שלומדים בו כיום עשרה אברכים, במרכז רמלה, ואנו נערכים להגדיל אותו בכמות ובאיכות. כוח התורה משפיע בצורה בלתי רגילה, גם על הקליטה וגם על העשייה. יש ממש סחף גדול של משפחות, פרויקטים של יהדות, מדרשה, גרעין בנות שירות. שמחה גדולה מאוד.
אנחנו לא מוכנים להתמגן, כעיקרון. הילדים בכל הגילאים מסתובבים ברחבי השכונה באופן חופשי, בכל היממה. אנחנו מעבירים את האחריות לגורמי הביטחון, ולא ניתן להם לצמצם אותנו. זה לא אומר שאין הצקות, יש תקופות ויש תקופות. גם הרמדאן השנה לא היה פשוט.. אבל אנחנו חווים קליטה טובה של משפחות לגרעין, וזה מחזק את הלב״, מסכם הרב שחור.
אתם מתכוננים לגל הפרעות הבא?
״אנחנו מוכנים ליום פקודה, אבל חיים את חיי היומיום בצורה חיובית. חווים תנופת קליטה גדולה, הקמת גרעין בנות שירות, פעילות אדירה של מורשת ישראל וציונות בשיתוף עם מרכזי קניות בעיר, הכולל ההולך וגדל.. ב״ה״, מודה דוד אולשבנג.
הרב שחור מדגיש לסיום: ״הכול עניין של מודעות. ככול שידע הציבור על המתרחש בערים המעורבות כמו עכו, נוף הגליל, לוד, רמלה ועוד – זה יגרום למקבלי ההחלטות לפעול לחיזוק הצד היהודי בערים הללו. הערים הללו לא לבד, בכל מדינת ישראל ערים הופכות למעורבות. אם נצליח בעכו ולוד ורמלה להחדיר את הידיעה שאלו ערים יהודיות זה ניצחון לא רק פיזי, אלא גם תודעתי. הערבים יבינו שהארץ לעולם תהיה יהודי, גם אם ישנו מיעוט ערבי. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, לא מדינה מעורבת״. ■
