בצעירותי רציתי לפגוש תלמידים שעוד למדו ישירות מפי ר׳ שמעון שקופ, גדול ראשי הישיבות שלפני השואה ומחבר ה׳שערי יושר׳. ערב אחד, ללא הודעה מקודמת, הגעתי לכפר פינס, לפגוש את הרב אברהם הלל גולדברג, הרב הזקן של המושב. טרם הכרתי אז את מלאך השכחה, וחבל שלא רשמתי את דבריו. כשמשכתיו לשמוע ממנו על תורתו של ר׳ שמעון שקאפ, הוא אמר לי: ״אבל זכיתי גם לשמש את ה׳חפץ-חיים׳״, והחל להוציא מכתבי תורה על ניירות מצהיבים מה׳חפץ-חיים׳. הוא סיפר עליו בהתלהבות, אמר שהמושגים כלפיו רחוקים מאד מיכולת ההבנה שלנו, ניסה ׳לתווך׳ לי משהו מזה, ואמר שיראה לי דברים מופלאים. הייתי קצת יותר מדי מכוון מטרה, ואז נכנס זוג מקיבוצי הסביבה, שנרשם לנישואין. הוא ישב עם הזוג זמן ארוך, ורעייתו הכינה לי בינתיים ארוחת ערב, שאת טעמה אינני שוכח עד היום. היא אמרה: ״תישאר ללון בביתנו, לא כדאי להטלטל בדרכים בלילה״. עקשנות טיפשית דבקה בי, ואני זוכר שכשיצאתי מביתם התבוננתי על הבית הישן, ואמרתי לעצמי: ״עוד תצטער על הסירוב שלך להישאר בביתם ללינת לילה, מי יודע אם תזכה שוב לשמוע ולקבל את המסורות הללו?״, ואכן זמן לא רב אחר כך ראיתי את שמו על קירות מאה שערים במודעות אבל…
הספר המקורי ביותר על הח״ח נכתב על ידי בנו בכורו ותלמידו, שהיה נאמנו וכנראה האדם הכי קרוב לו, רבי לייב. הוא כתב עם אביו חלקים מה׳משנה-ברורה׳, והוא מתאר את חיי היום יום של אביו כפי שהם. ר׳ לייב היה מרבני תנועת ׳המזרחי׳. קראתי פעם דברים של אחד מרבני המזרחי, לא אוכל לזכור מי ואיפה, שסיפר שביקש מר׳ לייב להשפיע על אביו להצטרף לתנועה. הוא סיפר שר׳ לייב צחק למשמע הביטוי ׳להשפיע על אביו׳, ואמר שעל אביו אי אפשר להשפיע, שהרעיון הזה מבטא חוסר הבנה באישיותו המקורית והעצמאית של אביו.
הרב חיים יצחק חייקין היה מתלמידיו הגדולים של ה׳חפץ-חיים׳, והדבר ניכר היטב באישיותו. סיפר לי ר׳ מרדכי פרידלנד, איש הרבנות הצבאית: ״אחרי השואה הוא החל לקבץ תלמידים לפתוח מחדש ישיבה בצרפת, פליטים ושרידי מחנות, ודאג למחסורם. אני הייתי התלמיד הראשון בישיבה. את הרב מרדכי פוגרמנסקי, מבחירי ישיבות ליטא וגאון עצום, הוא מינה למשגיח דווקא, והוא אכן היה איש שכולו רוחניות. היינו ילדים בגיל 13-14, והוא פתח כל שיחה עמנו באמירה של: ׳אני מאמין באמונה שלימה שהקב״ה ברא את העולם, ומנהיג הכל, והכל מאיתו, והוא בוודאי עושה עבודה טובה וממילא אין לנו סיבה לדאגה׳. בחדרו היה שעון קיר, שעליו כתוב: ׳אינני יודע מתי, אבל באחת מהשעות הללו אעזוב את העולם, באחת מהן ודאי׳…״.
לסיפור הבא על ה׳חפץ-חיים׳ יש גרסאות שונות וקשות. אכתוב ע״פ מה שסיפר לי מו״ר הגרז״ן גולדברג: זוג חשוך ילדים הגיע לח״ח לבקש שיתפלל עליהם לילדים. אמר להם הח״ח: ״בדור שבו רוב הילדים עוזבים את דרך התורה, צריך אמנם להתאמץ להביא ילדים לעולם בדרך הטבע, אבל לא צריך להתאמץ להביאם ע״י תפילות מיוחדות ובדרך נס״. דומני שסיפר שלמרות זאת הח״ח ברכם שיזכו לילדים, וכך היה. ■
