השבוע, בג' אלול, ימלאו 90 שנה לפטירת הרב קוק. תחילתו של טור זה בעדויות ששמעתי במשך השנים מפי אנשים שעוד זכרו אותו. לאורך כל השנה הראשונה לקיומו של טור זה כתבתי רק עליו. הזכרתי דברים שכתב ד"ר עזריאל קרליבך, שעוד הספיק ללמוד מעט אצל הרב קוק, קצת אחרי פטירת הרב קוק, בעיתון "מעריב" שאותו ייסד וערך. כך בערך הוא כתב: "חבל שלא היו אנשים שהבינו את האיש הענק הזה. חבל שהוא לא זכה לתלמידים רבים. עתידים כל כתביו לרדת לטמיון בזמן קצר, ותורתו הגדולה תשכח. היה כאן איש שהיה גדול בכמה וכמה דרגות מדורו, והדורות הבאים לא יזכו לדעת עליו דבר"…
בדיעבד זו נראית כתחזית מאד רחוקה מהמציאות, ואף על פי כן יש בה גרעין של אמת. למרות כמות אדירה של כתבים שלו וספרים שנכתבו עליהם, רוב כתביו טרם נדפסו או טרם נמצאו. יש תחומי כתיבה שלו שכמעט ונעלמו לגמרי. יצירתו הלמדנית הרחבה כראש ישיבה, למשל, לא נשתמרה. (הבאתי בספרי ה"מרבדים" מעט דוגמאות לעקבות של סוגיות שנותרו לפליטה). תחום נוסף שכמעט אבד הוא יצירתו המוזיקלית. הרב נריה כותב שלרב קוק לא היתה שמיעה מוזיקלית. אין לי הסבר לכך, אבל יש לו לחנים מופלאים, ברורים וחדים, שאפשר ללמוד מהם כמו מיומניו על אישיותו, כמיהתו, משבריו, חלומותיו.
לפני שנים רבות נהגתי לערוך מופעים עם לחנים לשיריו, עם אורחים הנוגעים בדבר, ובקהל היו גם כאלה שעוד זכרו אישית את הרב. באחד המופעים סיפר הרב שאר-ישוב כהן זצ"ל, רבה של חיפה, מזיכרונות ילדותו, כילד שגדל על ברכי הרב קוק. הוא סיפר גם על שבת הפרעות בתרפ"ט, כשהגיעו הידיעות על הטבח בחברון. ר' אריה לוין טען שמחלתו האחרונה של הרב החלה לקנן בו מאז הידיעות על רצח בחורי הישיבה שם. הרב שאר ישוב זכר את הרב קוק שר אז בכאב עצום את "הרנינו גוים עמו". כשהגענו לחלק השירה, נתגלעה מחלוקת קטנה. הוא טען: 'הייתי בן 5, קשה לזכור, תמיד שרנו את זה במנגינת "לעד חיה בלבבנו". ואילו אני שרתי את השיר על פי תווים של מאיר שמעון גשורי שהתגלגלו לידי, וחיברתי לו חלק שני, שאולי אבד, נאמן לרוח החלק הראשון. אגב, גם אותו גשורי, שתיעד בתווים אלפי ניגונים חסידיים, וגם את לחני הרב קוק, נעלם מהמודעות הציבורית. אשמח לכתוב עליו מפי אלה שזוכרים את האיש המורכב הזה. הוא עלה ארצה כחלוץ, מסוללי כביש ראש פינה-טבחה, וממייסדי שכונות בית וגן ומקור חיים בירושלים. הוא גדל בבית חסידי חם, למד בבריסק הליטאית, למד מוסיקה והמשיך את אבותיו בתפקידו כבעל תפילה. היה כותב, סופר ומנצח מקהלות.
לדוגמא, בניגון המקורי, הפחות ידוע, שחיבר הרב קוק ל"ישאלוני רעיוני" לריה"ל, ניכרת היטב תנועת הכמיהה לאינסוף, הרצון להעפיל מעלה בלי לוותר על דרגה כלשהי. כביכול, הירידה היא רק כדי לאסוף כוחות לטיפוס על ההר הבא. שמחת השגת הדרגה הרוחנית בולטת אחרי עמל העלייה בקודש ובעבודת הגאולה, שלב שקצת זוקק אצלנו תיקון בימים אלה.
בא' דר"ח אלול ימלאו 5 שנים לפטירת מי שהיה גדול הפוסקים מו"ר הגרז"ן גולדברג זצ"ל. פעם שאלתיו: שומרי מצוות רבים מתדיינים בבתי משפט ולא בבתי הדין. מדוע לא תאמצו כמה סעיפים בשולחן ערוך, שעל פיהם אפשר יהיה לדון בדברים שבתי הדין נמנעים מהם, לרוב, ובכך לעודד רבים יותר להתדיין בדיני תורה? [כבר בסימן הראשון בחושן משפט יש 6 הצעות כאלה]. בתשובתו הוא ציין שיש הרבה הלכות שלצערנו גם שומרי מצוות נכשלים בהן. והוא הוסיף: 'שנים רבות ישבתי בבית הדין, ראיתי סיפורים רבים בימי חיי. האמן לי שלמעשה, לשני הצדדים יש הפסד כלכלי מהבחירה להתדיין בבתי המשפט. אם זה זוג בתהליך גירושין, למשל, המרוויחים היחידים הם…עורכי הדין. וכל זאת עוד מבלי להיכנס לנזקים של שנות התדיינות ארוכות, של פגיעה בילדים בשם העקרון, אלא רק בהיבט הכספי'. ואז סיפר לי כך:
'פעם התגאה הנציב העליון בפני הרב קוק: מערכת המשפט שלכם, ביהדות, מאד פרימיטיבית. אצלנו, בממלכה הבריטית, המערכת מודרנית ומתקדמת. יש ערכאה לערעור, הרכבים מגוונים, עורכי דין, בית משפט עליון, וניתן אפילו להגיע לערעור עד למלך בריטניה. לעומת זאת, אצלכם, במשפט העברי, כל צד מביע את עמדתו, הדיינים מכריעים, ובכך נגמר הדיון. השיב הרב קוק לנציב העליון במשל:
זאב טרף כבשה ביער והתכוון לאכול את טרפו. ראה זאת האריה וטען שבתור מלך החיות הטרף מגיע לו. התווכחו, והחליטו שילכו להתדיין בפני השועל החכם. פסק השועל: יחלוקו! נטל סכין וחתך מחצית לזה ומחצית לזה. כעת שם הזאב לב לכך שחציו של האריה גדול יותר משלו, וטען טענתו בפני השועל. השיב השועל: אתה צודק! נטל שוב את הסכין, חתך מעט מחלקו של האריה, כדי להשוותו לזה של הזאב, את החתיכה הכניס לפיו, וכעת החלקים שווים. אבל…כעת האריה הוא זה ששם לב לכך שהשועל חתך מחלקו יותר מדי, והנה יצא חלקו של הזאב גדול משלו. טען טענתו, ושוב השיב השועל: צודק! שוב נטל השועל סכין, יישר את חלקו של הזאב, את החתיכה הכניס לפיו, והראה להם שהחלקים שווים. כעת היה תורו של הזאב להגיש ערעור…וכן הלאה, עד שהשועל שבע'.
לענ"ד, בעומק התשובה טמונה אמירה שהיהדות שואפת לצדק מעשי, לשיפור מקסימלי, בענווה, ולא מתיימרת להצליח לעשות צדק מוחלט. לצדק מוחלט יש דיני שמים, שאנחנו מאמינים בהם. תא חזי מה בין ענוותנותם של גדולי הדיינים בתקופתם לבין שיחם של כמה שופטים היום… ■
meirdorfman@gmail.com
