1,572,000 תלמידים סיימו השבוע את שנת הלימודים בבית הספר. 1,572,000 עולמות. נשמות. כשרק חושבים על רגע הפגישה המיוחל עם ההורים שלהם הולכים לעקוב בעניין ובתשומת לב אחרי כל שריר ומבט של ההורים שלהם, איך הם יגיבו? איך הם יקבלו אותם? האם הם הולכים להיות גאים? מאוכזבים? עצובים? כועסים?
ובכל יום כזה של סיום אני לא יכול לשכוח איך בכיתה ה' חזרנו כמה חברים מבית הספר לבית של חבר שלנו, בן לאבא פרופסור באוניברסיטת חיפה ולאימא מתמטיקאית בכירה. איך שהוא פתח את הדלת הם הסתכלו עליו, אמרו "שלום" קר כזה וישר ביקשו-דרשו ממנו להראות להם את התעודה.
באותן שניות, ברגעים שאביו סקר במבט חמור סבר את הציונים עם אימו, הסתכלתי על המתח שלו, על הציפייה, ואז אבא שלו פלט לחלל האוויר: "חבל שאלו הציונים שלך. אם לא תתחיל לקחת את עצמך בידיים אני לא יודע מה יהיה איתך בכלל".
באותו רגע הצבע אזל לחבר שלנו מהפנים. הלכנו אליו כי תכננו משם לנסוע לים, אבל הוא כבר לא היה בעניין. באדישות ובכאב אמר לנו: "סעו לבד, אין לי חשק".
כיום שאני מבוגר אבא ומחנך אני חושב לעצמי: מה עבר לו בראש, לחבר שלנו, באותם רגעים? איזו מחשבה נוראית היא לחשוב שההורים שלך רואים אותך דרך הציונים שאתה מצליח להשיג בתעודה. בכל זאת הוא סיים שנה. איפה המילים החמות? המעצימות? המלטפות?
השבוע, כאמור, יצאו 1,572,000 ילדים לחופש הגדול, והם קודם כול צריכים חיבוק וטפיחה על השכם ואהבה שתבהיר להם שההורים שלהם אוהבים אותם בדיוק כמו שהם. לא בגלל הציונים. לא למרות הציונים. לא אחרי שראו את הציונים. למעשה במפגש הראשוני הזה בין תלמיד שסיים מסלול להורים שלו הציונים לא חשובים בכלל, אלא חשובה ההטמעה שתחדור לאותו תלמיד לנשמה: אני קודם כול ילד של ההורים שלי, שאוהבים אותי בכל תנאי, ורק אחר כך תלמיד.
חבקו את הילדים שלכם כי הם סיימו בית ספר. זה הישג ענקי. תנו להם דווקא עכשיו אהבה, ורק אחר כך, בסוף, תסתכלו גם על התעודה. חופש נעים 🙂
להזמנת הרצאות לחדרי מורים ולנוער בנושא ההתמודדויות של דור ה-Z עם גיל ההתבגרות, מוזמנים לפנות לאבינועם הרש:
052-3273384,
avinoam811@gmail.com
