ידוע שהשמחה היא כלי חזק מאוד בתהליכי ריפוי, ומסתבר שלא פשוט להיות בשמחה תמידית, ודאי שלא בעיתות משבר. אנחנו לא סתם מצווים להיות בשמחה: נדרשת עבודה כדי להיות בשמחה.
אחת הדמויות המשמחות בחיינו היא הליצן. בעבר היינו פוגשים אותו בעיקר בקרקס או בחגיגות יום הולדת, וילדים רבים אוהבים להתחפש בפורים לליצנים, דמות מצחיקה, משעשעת ומשמחת. ילד או נער מצחיקים מקבלים את הכינוי המחמיא "ליצן הכיתה" או "הליצן של החבר'ה". הומור הוא דרך חיים. היכולת לראות את הפן הקומי בכל מצב בחיים מאפשרת לשרוד ובהחלט מלווה אותנו ביום-יום, וגם את התקופה הזאת קל יותר לצלוח אם משתמשים בהומור ומנסים להתמקד בשמחה.
לליצן של פעם נוספו עם הזמן תפקידים נוספים: פאץ' אדאמס, שהיה רופא, המציא את הליצנות הרפואית כבר ב-1972 כי הבין שהומור מסייע להחלמה. גם בארץ תחום הליצנות הרפואית תופס מקום של כבוד, ולאחרונה פועלים ליצנים בכל בתי החולים בארץ ומשמחים את החולים ואת בני משפחתם. בשנים האחרונות נולד ליצן חדש: הליצן החינוכי. הוא מגיע לבתי הספר, משמח את התלמידים ומסייע להם בהתמודדות עם בעיות חברתיות, רגשיות ולפעמים אף לימודיות.
בימים אלו כל תלמידי ישראל בבית, רבים מהם גם בבידוד. כשיחזרו לבית הספר יהיה צורך גדול לשים לב לנפש שלהם. הפערים הלימודיים שיצטרכו להשלים אולי ילחיצו אותם, והשהות הארוכה בבית ללא מסגרת חברתית ודאי תשפיע עליהם.
השבוע פגשתי את אוריה טפרברג, איש חינוך, שחקן, במאי וליצן רפואי העוסק לפרנסתו גם בליצנות חינוכית, תחום חדש שנראה שזה הזמן להפיץ ולמנף. אוריה נשוי לוורדית, מנהלת אולפנת הגולן בקצרין. יש להם שבעה ילדים, והם גרים בחיספין כבר 11 שנים.
"נולדתי וגדלתי בפתח תקווה, ואחרי הישיבה התיכונית עברתי ללמוד בישיבת ההסדר במעלות. אז, בדיוק לפני 25 שנים, גם נישאתי לוורדית. בכל שנותיי מאז לימודיי בישיבה ועד היום שילבו חיי המקצועיים שני תחומים שעניינו אותי מאוד: חינוך ותיאטרון. הייתי חלק מקבוצת תיאטרון של חברים מהישיבה, והיינו הדתיים הראשונים שהשתתפו בפסטיבל עכו בסוכות. בהמשך למדתי תיאטרון באוניברסיטת תל-אביב. ב"ה זכיתי לשלב בין שני התחומים בכל מקום שהייתי בו, אם כמנהל פנימיות וכפרי נוער, אם כמורה לתיאטרון בתיכון".
איך הגעת לליצנות?
"לאחר שבע שנות ניהול חינוכי בפנימייה לנוער בסיכון יצאנו לארבע שנים בארצות הברית בעיר סנט לואיס בשליחות תורה מציון. שם ורדית ואני עסקנו בחינוך בבית הספר היהודי ובקהילה, וגם שם שילבתי את היצירה התיאטרלית והקמתי קבוצת נוער וקבוצת מבוגרים שפעלו לאורך שנותינו בשליחות.
"במהלך שהותנו שם החלה בתנו השלישית, הדס, להרגיש מאוד לא טוב, וכשהמצב החמיר פינינו אותה לבית החולים, ושם התבשרנו שהיא חלתה בסוכרת נעורים. כשפינינו אותה באמבולנס ורדית נשארה עם הילדים בבית, ואני נסעתי עם הדס. שם, בבית החולים, עמדתי בחוסר אונים מוחלט על יד מיטת בתי. היא הייתה מעורפלת הכרה, ואני לא הצלחתי להבין מה קורה סביבי, ואני בכלל בארץ זרה ולא מכיר אף אחד.
"בתוך כל החרדה הזאת הגיע ליצן אל החדר שלנו, ולמרות שניסיתי להסביר לו שאין לו מה לעזור לנו משום שהבת שלי לא בדיוק במצב של שיתוף פעולה, הוא בכל זאת נשאר ותקשר איתי. אני לא באמת זוכר מה הוא עשה שם, אבל אני כן זוכר שהוא עזב אותי רק כשהגיע הרופא וביקש לשוחח איתי ולהסביר לי את המצב. פתאום הבנתי שהוא בעצם לקח ממני את דקות החרדה וחוסר האונים, ובמקום שאחשוב על הדברים הגרועים ביותר הייתי עסוק בקסמים ובבלונים. כמה גאוני מצידו! הוא היה בדיוק מה שהייתי זקוק לו באותו זמן, ואפילו לא ידעתי.
"בתום ארבע שנים חזרנו לארץ ועלינו לגולן בעקבות עבודתי כמנהל כפר הנוער בני הגולן ברמת מגשימים. העבודה האינטנסיבית בכפר הקשתה עליי להמשיך עם התיאטרון באותו קצב, אך דווקא העובדה שבכל שבוע היינו הדס ואני בביקורות בבית החולים זיו בצפת גרמה למפגש החוזר שלנו עם ליצנים רפואיים. בתוך תוכי השתעשעתי במחשבה על עצמי כליצן רפואי, אך לא באמת ידעתי איך עושים את זה ולא באמת היה זמן לכך.
"לאחר כמה שנים ראינו הדס ואני פרסומת על לימודים לליצנות רפואית שארגנה עמותת שמחת הלב, העוסקת בשיפור תהליכי ריפוי של חולים ואיכות החיים בכלל באמצעות שמחה והומור, והחלטנו לקפוץ על המציאה וללכת יחד ללמוד ליצנות רפואית. כשהגענו לריאיון הקבלה הסבירו להדס, שהייתה בת 16, שהיא צעירה מדי כי עוד לא מלאו לה 18, אך לאחר שיחה של חמש דקות עם מנכ"ל העמותה גם היא נכנסה ללימודים כליצנית הרפואית הצעירה ביותר בשמחת הלב.
"ליצנות רפואית-טיפולית היא שיטה לטיפול באמצעות כישורים מתחום אומנות הבמה. ההומור והצחוק מסייעים לתקשר עם חולים מכל מיני אוכלוסיות, להפיג לחץ ופחד, לשפר את מצב הרוח ולתרום בכך לתהליך הריפוי.”
ספר על החוויה של אבא ובת שבוחרים ללמוד יחד ומתנדבים יחד.
"הלימודים עם הבת שלי היו חוויה. בכל שבוע למשך חמש שעות היינו שנינו תלמידים, שנינו התוודענו יחד למשהו חדש לגמרי ועברנו מסע משותף שהוא לבדו היה מתנה עצומה בשבילי. נוסיף על זה שאחרי הלימודים זכינו להתנדב יחד
במשך תקופה בבתי חולים כזוג ליצנים שיש להם שפה משותפת, אוספים יחד חוויות ייחודיות לנו ומגיעים לקשר של אב ובת מיוחד במינו ועסוקים בהתנדבות משותפת. יש לזה ערך רב".
מה אתה מרגיש שהנוכחות שלך עושה לחולים?
"כשאני מגיע כליצן לבית החולים אני לא יודע מה אני הולך לפגוש, וזה כר פעולה נפלא. חוסר ודאות לליצן הוא כלי העבודה הטוב ביותר. אני כן יודע שאפגוש אנשים שלא משנה מהיכן באו, כמה כסף יש להם ומי הם בחייהם הפרטיים, המכנה המשותף של כולם הוא שהם בהחלט היו מעדיפים עכשיו להיות במקום אחר ולא בבית החולים. בכל פעם שאני נפגש עם אדם כזה אני מתייחס אליו ואל האדם שהוא ולא אל המחלה.
"תמיד חשבתי שליצן הוא עוד סוג של אומנות במה. יותר קרקסית. כזאת שמלאה בציניות, בלחפש את החולשות בעומד מולך ולנצל אותן לטובת הצחוק של האחר. זה אולי קיים בחלק מהליצנים, אבל אני נפגשתי עם ליצנות מסוג אחר לגמרי, כזאת שבאה ברגישות אל הצד השני, מתוך רצון להבין לתמוך ולשמח.
"הצלחה שלי תהיה תמיד החיוך של האחר. בכל פעם לגרום לאדם בבית חולים לחשוב פחות על הסבל והמחלה ולהיות עסוק כמה דקות בשטויות ליצניות. אני מרגיש שאני משלם חוב שלי לליצן מבית החולים בסנט לואיס".
מה הקטע של האף האדום של הליצנים?
"שמעתי כמה הסברים לסיבה של האף האדום, אך איני יודע מהי הסיבה האמיתית. אני יודע לומר שאצלי האף האדום הוא כמו קולפן: ברגע שאני שם אותו הוא מקלף ממני את כל הציניות שיש בי. לא נותן לי להתעסק בשאלה אם אני מוצלח או מצחיק אלא בדיוק הפוך. למדתי ממוריי הנפלאים לליצנות שליצן טוב הוא דווקא זה שממש לא מחפש את ההצלחה אלא יודע לחבק את הכישלון ולעבוד איתו. בעצם כשאני מסתכל על האף האדום יש בו גם משהו מצחיק, וכשאני נמצא בבית חולים אני רוצה לגרום לאנשים לחייך ולצחוק".
ואיך עברת לתחום של ליצנות חינוכית?
"לפני כשנה התוודעתי למיזם לא פחות מגאוני, ליצנות חינוכית. את המרכז לליצנות חינוכית הגתה, הקימה ומובילה טליה ספרא, אשת תיאטרון, ליצנית רפואית ותיקה ואישיות מדהימה. ברגע שנחשפתי לדבר הזה הרגשתי שאני מבין איפה אני צריך להיות. מבחינתי זאת הייתה הארה של מישהו שללא ספק היה חסר לו מאוד ליצן בשנותיו כתלמיד.
"כליצן חינוכי עבדתי השנה בתיכון אורט אמירים בבית שאן. דווקא כמי שהיה בצד הניהולי בבית ספר קשה להסביר את החוויה העוצמתית שיש במפגש הייחודי הזה בין תלמיד שלפעמים חרד מהיום המזומן לו, שלפעמים מרגיש מחוץ לעניינים החברתיים בכיתה ולפעמים סתם חסר חשק, לבין דמות הליצן, שהיא נקייה מפניות, לא באה מטעם, באותו הרגע היא רק שלו.
"רגעי קסם מתרחשים בכיתה בין הליצן, המורה והתלמידים. המיזם הזה לאט-לאט תופס תאוצה בכל הארץ, ואני ממש מקווה שכל בתי הספר בארץ יצליחו לראות את הפוטנציאל ויאמצו אליהם ליצן או ליצנית".
מהי בעצם ליצנות חינוכית?
"תפקיד הליצן החינוכי בבית ספר רחב ומורכב. הוא מתחיל בבוקר, בקבלת פניהם של התלמידים בשער בית הספר, ונמשך אל מערכת השיעורים. לפעמים בספונטניות, לפי זיהוי צרכים מיידי של הליצן, ולפעמים על פי בקשת המנהלת, היועצת או המורה בכיתה. כליצן אני אחפש את הילד שיושב בצד בהפסקה ואוודא בדרכי הליצנית שיהיה מרכז העניינים, אחפש את התלמיד שכרגע מחוץ לשיעור ומפחד להיכנס משום שאיחר ואיכנס איתו ואפילו אשב לידו, וננסה יחד להיכנס לעניינים בחיוך.
"פעם אחת ניגשה אליי בהפסקה אחת המורות ושאלה אם אוכל להיכנס לשיעור שלה בכיתה ח'. יש שם תלמיד שאמור להציג לפני הכיתה מצגת שעשה אך הוא מסרב לעלות מחשש לתגובות החברים. ברור שנרתמתי מייד למשימה. מצגת על בן-גוריון מעולם לא הייתה משעשעת כל כך כמו באותו יום, והתלמיד היה לרגע מרכז העניינים".
איך הסביבה מגיבה על השליחות שלך?
"לקח לי הרבה מאוד זמן להבין שמה שחשוב לי הוא מה שהמשפחה שלי חושבת. שהם ישמחו במה שבחרתי לעשות וחלילה לא ירגישו מובכים. לשמחתי הרבה לא רק שהם אינם מובכים אלא הם דוחפים אותי להשתכלל ולהוסיף מקצועיות בתחום שגם הם מבינים כמה הוא נצרך וחשוב".
איזה מסר היית רוצה להעביר?
"קטונתי מלהעביר מסרים לאחרים. אני בכל יום משתדל להיות טוב ומקווה שגם מצליח להשפיע את זה החוצה".
