אני בדרך לביקור השבועי אצל הורי. ברדיו מתנגנת מוזיקה ישראלית משובחת. אני אוהבת את השקט הזה שיש לי עם עצמי בנסיעות. בתחנת האוטובוס, עומדת נערה צעירה, עוצרת טרמפים. תיק ענק מונח לידה. אני עוצרת לה. היא לא שואלת לאן אני נוסעת. פותחת את הדלת האחורית זורקת את התיק הכבד פנימה ועולה. היא סוגרת את הדלת ועונה בנימוס תודה.
הטלפון שלי מצלצל. אני עונה. היא מקשיבה לשיחה שלי עם ביתי ומתלהבת מהקשר שלנו ומהשיחה. אני מתעניינת מאיפה היא, והיא משתפת אותי, שאין לה לגמרי מיקום כרגע. היא עזבה את הבית לפני שנים, עברה בין בתים ופנימיות ועכשיו, היא מטיילת. מסתובבת אצל חברות וקרובי משפחה . אני מנסה להבין למה עזבה. “ההורים שלי מאוד דתיים”, היא משתפת אותי, “ואני לא ממש התאמתי לאווירה. התחלתי לעשן ועזבתי את הלימודים, התלבשתי לא לגמרי צנוע, הסתובבתי עם חברה שלא הייתה לטעמם. אז לא רצו שאקלקל את האחים שלי, יש לי עוד שבעה והם מעדיפים שלא אהיה בבית. הם שניהם מורים ולא נעים להם שיצאה להם בת כמוני, את מורדת הם אמרו לי לא פעם, ועושה לנו ולאחים שלך בושות.
אף פעם לא הסתדרתי אתם. מגיל קטן, הם תמיד רבו אתי והעירו לי על כל דבר, ואחרי שהתגייסתי לצבא, אז לגמרי הם מחקו אותי”. אני מסתכלת עליה. היא נראית נערה צעירה, אבל היא כבר בת 23 ויפה כל כך, רואים בעיניים שלה הרבה אור וברק, שלא מסגירים שעברה טלטלה לא קטנה בחייה. אני מנסה לחשוב מה גורם להורים שהם גם אנשי חינוך בעצמם לוותר עליה, על הבת שלהם. אני ממשיכה להתעניין, מה היא מתכננת להמשך, הילדים שלי בטח היו אומרים שאני חופרת, אם היו בסביבה. היא מתכננת ללמוד אדריכלות.
אז איך את חיה ככה לבד? וממה? אני ממשיכה להתעניין. היא עובדת. סבתא שלה עוזרת לה, בלי שההורים ידעו. “אני לא לבד בעולם”, היא מרגיעה אותי, “יש לי המון חברים שפגשתי בחיים והמשפחות שלהם הפכו למשפחה שלי. ההורים שלי ויתרו עליי, אבל יש לי הרבה הורים מאמצים”. אני מתרשמת מאוד מהאישיות שלה. אני מגיעה ליעד והיא צריכה לרדת. הולכת לעשות חלק משביל ישראל. ילדה טובה, אוהבת את הארץ, כבר לא דתייה ומעשנת, אבל ערכית, מנומסת וחכמה, אפשר היה להתרשם מכך מהר.
אחרי שירדה מהרכב, הרגשתי מועקה. תהיתי אם אי אפשר היה לגשר בינה לבין ההורים. בנסיעה של שעה, לא באמת הצלחתי להבין את כל הסיפור שלה, אבל הסיפור נגע בי, הלוואי שיכולתי להאיר את עיניהם של ההורים שלה שוויתרו עליה ככה.
היא אולי לא הלכה בתלם , אבל היא גם מוכשרת ולוחמת, ומצחיקה ואוהבת הארץ והצליחה לצמוח, להשלים בגרות לבד. היא בטח תמצא אהבה, או אולי כבר מצאה, שכחתי לשאול…והיא תקים בית משל עצמה, אבל תמיד ישאר לה חור בלב שויתרו עליה. ואם יש אימא אחת שוויתרה על ילד שלה מכח סיבה והיא קוראת את הטור הזה, שתתעורר הלוואי.כל ילד הוא אור מיוחד, גם אם בחר לו דרך אחרת שונה, כל ילד צריך את ההורים שלו לצידו לא משנה מה.