לפני כשבועיים חווינו אירוע קשה בגדוד נצח יהודה.
הגדוד הייחודי הזה מורכב משתי קבוצות עיקריות: הקבוצה הראשונה: בוגרי ישיבות גבוהות בציונות הדתית וחרדים, שבחרו לשרת במסגרת צבאית השומרת בקפדנות על אורח חיים דתי, כולל היעדר בנות בכל תפקיד במסגרת הגדוד. הקבוצה השנייה:נוער חרדי, רובו נוער נושר ממסגרות חינוכיות חרדיות. לא פעם מדובר בצעירים שמוכרים כחיילים בודדים, כי אין להם עורף משפחתי.
והיום, אני רוצה לכתוב דווקא עליהם. על ה"נושרים". על אלה שהתחילו לעשן בגיל 15. אלה שישבו בשורה האחרונה בכיתה – אם בכלל הגיעו אליה. אלה שדיברו בזלזול על מערכת החינוך, והיא החזירה להם באותו המטבע. אלה שסומנו – והושלכו ממוסדות "מכובדים", כי לא התאימו לתבנית. אלה שמבטים של מבוגרים שידרו עליהם אכזבה. שהוריהם התביישו בהם, ושחלק מבני המשפחה ניתקו מהם קשר – "כדי שלא יפגעו בשידוך של האחות".
אלה שגדלו בתחושת כישלון, בלי תחושת שייכות אמיתית. וכשהתגייסו – כולם ציפו מהם לבעיות.
אבל אז… הם הפתיעו בענק.
הם נכנסו ליחידה הכי קרבית ומאתגרת – והתחילו לפרוח. גם כשלא תמיד הבינו אותם. גם כשנשארו שונים, קצת עוף מוזר. חשוב לציין שגם המערכת הצבאית ראתה בהם עוף מוזר ולא ידעה תמיד להכיל אותם. אבל ה"נושרים" האלה – הם היום חומת המגן שלנו. הם לוחמים מן המניין. לא נרתעים מריח של אבק שריפה ולא עוצרים מול סכנה. בימים אלו הם נושאים על כתפיהם את חבריהם שנפלו.
כי מאחורי כל "נושר" הסתתר לב ענק, תשוקה, אומץ חסר גבולות.
הם לא היו הבעיה. אנחנו היינו הבעיה – כי לא ידענו לראות.
בשם עם ישראל כולו אני מצדיע להם. לנופלים, לפצועים, ללוחמים, ול"נושרים" – שהפכו לגיבורים.
·È˙ ·¯‡˘ ˆÂ¯ÈÌ
מתוך ההיכרות הקרובה עם אותם בחורים מופלאים, זכינו להקים בראש צורים דירה לשנים עשר חיילים כמותם – חיילים בודדים ויקרים ללב. דירה נעימה ומפנקת, ובה לכל חייל חדר משלו, בדירה יש סלון גדול, מטבח מאובזר ומלא תמיד, משחקים, חדר כביסה, חצר רחבה ועוד.
לכל חייל יש משפחה מלווה מראש צורים – שמארחת אותם לארוחות שבת ומלווה אותם לאורך כל השירות, בטקסים ובחגים.
אחד מהם היה דוד מיטלמן הי"ד, שנפל בגבורה ב-7.10.23.
הוא נלחם עם המא"ג שלו בכניסה למוצב כיסופים – עד הכדור האחרון.
אחרי שנפל הגיעו אלינו תצפיתניות שהיו במוצב כיסופים וסיפרו שבזכות גבורתו הן ניצלו.
אשתף אתכם בסיפור נוסף שלא אשכח.
אחד החיילים שלנו, שנראה קטן וצנום, נשלח בגלל הרקע שממנו הגיע לארבעה חודשי מבחן כעובד רס"ר בחיל האוויר – כדי לבדוק אם הוא מתאים לשירות קרבי. משם הועבר לבסיס קליטה ומיון, והועבר להיות לוחם בחטיבת הנח"ל. הוא פנה אליי וביקש שאעזור לו להגיע לגיבוש לסיירת. אמרתי לו שאשתדל, אבל בתוך תוכי חשבתי: "לא יאומן. עם כל מה שהוא עבר, הוא עוד חולם על סיירת?"
ובכל זאת, התקשרתי לסגן מפקד בסיס הטירונים, שיתפתי אותו בסיפור, וביקשתי שייתן לו צ'אנס. בשבת, כשהגיע הביתה, הוא סיפר לי בענווה: "קיבלו אותי". שאלתי: "הגיבוש לא היה קשה?" הוא ענה: "היה קל, רק שבגלל שהייתי בחיל האוויר לא הייתי בכושר – עשיתי רק 42 עליות מתח, בדרך כלל אני עושה 60. ובריצה הגעתי שני, מישהו עקף אותי בעשרים שניות. כשאהיה בכושר, בעזרת ה' – אהיה ראשון."
את המסלול בסיירת הוא סיים בהצטיינות. היום הוא נשוי +3, ולומד הנדסה באוניברסיטה.
חייל נוסף הגיע אלינו אחרי שגר ברחוב מאז גיל 16.
אחרי שהתגייס– הוא סיים בהצטיינות כל שלב בשירות שלו. בטקסים, המפקדים היו אומרים: "איזה ילד זהב יש לכם!"אנחנו רק חייכנו – לא נעים להגיד שזה לא באמת הילד שלנו…
במלחמה הנוכחית הוא גויס כחובש לעזה. כשחזר הביתה לשבת, שאלתי אותו אם קרה משהו מיוחד ביחידה. הוא ענה בענווה: "כן, חבר נפצע, וטיפלתי בו." שאלתי: "איפה הוא מאושפז?" "בית החולים שערי צדק," ענה.
במוצ"ש החזרתי אותו לדרום, ולמחרת עברתי במקרה ליד בית החולים שערי צדק, ואמרתי לעצמי אם אני כבר פה אקפוץ לבקר את הפצוע שהחייל שלנו סיפר לנו עליו.
הוא זיהה את שמו של החייל שלנו, קפץ ממקומו ואמר: "אתם לא מבינים איזה אוצר יש לכם.חטפתי כדור מצלף, אף אחד לא הצליח להתקרב אליי – כל מי שניסה, ספג אש. החייל שלכם זחל אליי תחת אש כבדה, גרר אותי אחורה, וטיפל בי בצורה מדהימה. הוא פשוט הציל לי את החיים"
אנחנו גם משתדלים לעזור לחיילים לחזור לקשר עם ההורים הביולוגיים.
אמו של אחד מהם הקפידה לשלוח לו חבילה בכל שבת – דרך הבית בראש צורים.
בהתחלה, הוא לא הסכים אפילו לגעת בה.
לאחר כמה חודשים – לקח רק את המכתב.
לאחר כשנה – כבר הסכים לקחת גם את העוגה.
לפני זמן מה, הוא בא וסיפר שההורים שלו רוצים לפגוש אותו – ללא תנאים.
הוא נסע לשכונה החרדית שבה גדל, חושש ונרגש. כשהתקרב לבית, ראה את שבעת אחיו ואחיותיו עומדים במרפסת, מחזיקים בסורגים, מסתכלים עליו באהבה וגעגוע – אל אחיהם החייל. הגיבור שחזר הביתה. ■
Ori88533@gmail.com
